"נשים משפיעות שרוצות להרשם כדוברות בשבוע הנערה הישראלית מוזמנות להירשם בקישור מטה". ראיתי את הפרסום ההוא בפייסבוק, אבל בעצם הפרסום ראה אותי קודם.
שנים שאני רואה את הפרסום הזה, מפספסת את ההרשמה פעם אחרי פעם וכל פעם חושבת "מאיפה להתחיל לספר את הסיפור שלי?", "במי הוא ייגע" ו"למי הוא יייצר געגוע לבן אדם שהוא עתיד להיות?".
וזהו השנה החלטתי והצלחתי. התקבלתי להיות דוברת בשבוע הנערה הישראלית. חלום שמתגשם לנגד עיניי, סגירת מעגל, דווקא בתקופה מטורפת כזאת במדינה שלנו בהקשר של נשים שעדיין נאבקות על מקומן.
הבנה שיש לי עוד מקום להשפיע. שיש כאן קהל שרוצה לשמוע, וזה עורר בי התרגשות.
כשהפכתי לפני ארבע שנים לאמא לבת משהו בריתמוס השתנה, במובן שאני מנסה עד היום להסביר לעצמי. החלטתי שאני עושה ריתוך בין דורי, הכוונה: שכל הפחדים שהיו לי כבת, כילדה, כאישה, לא יעברו הלאה. הם יתמוססו כלא היו. כי מי רוצה לשים מגבלות רגשיות ושכלתניות על דם מדמה?
והנה אני לא מצליחה לעמוד בכך עד הסוף, כי המציאות לא אחת טופחת על פניי. גם כשאני מסבירה לאורי שהיא תעשה ותצליח בכל שתרצה ותשאף.
לגדל בת בין שני בנים, כשהיא האמצעית, זה אתגר כפול. היא גם מיעוט מבחינה מספרית בבית וגם היא באמצע, מאזנת את הטוסטסטרון.
ההבנה שההסברה שאנו כל יכולות מתחילה כאמור מגיל צעיר ומתבטאת בכך כשגם הגברים שבבית יודעים שאנו בלתי מנוצחות.
המחשבה על כך שלא אוכל להגן עליה צמוד תמיד, כי ביער האינסופי של האנושות יש מלא זאבים שמשום מה עדיין רוצים לצוד כיפות אדומות, מחרידה את נשמתי.
אבל הידיעה שאני, אנחנו, החסון ואנוכי, נותנים לה את כל הכלים הכי טובים מבחינה רגשית, פיזית ומנטלית, מרגיעה מעט את הסטרס, כמו כוס יין טובה.
ההבנה שהבנים שלנו גדלים לכבד בנות, לסמוך עליהן ולהרים להן כי הן מדהימות ומסוגלות להכל בהצטיינות יתרה, היא אחת מאבני הדרך שאני הכי גאה בהן בחינוך שלנו.
אז כשאורי תשאל אותי על מה אני הולכת להרצות בעוד מספר ימים, אסביר לה שאני אדבר עליה. על הילדה המוצלחת שהיא ושתגדל להיות. על הילדה שאני הייתי והפכה לאישה שמגדלת ילדה שמאמינה בחלומותיה האדירים יותר מאשר היא האמינה בשלה באותו גיל.
התרעות פיקוד העורף