המלחמה שוברת אותי. זהו, פרקתי. נמאס לי להגיד ש"הכל תודה לאל בסדר. ויחסית לאחרים אין תלונות". כאב של אחד הוא לא לעומת האחר. הסטטוס כרגע הוא שאני במצב סביר ויש לי מלא תלונות. ולא, אני לא באה להוריד את המורל הלאומי, אלא לקרוא לילד בשמו, כי יש הרגשה שכבר יותר מדי שנים כאן אין לו ולנו אבא ואמא. אין לילד הזה שנקרא ארץ ישראל הורים מתפקדים. הורים אכפתיים שפועלים למענו.
אז נכון שאין לי בעל במילואים והחסון ואנוכי מתמרנים בין העבודה, ללימודים, לחברים, לפעילויות שלא היו מביישות צוות בידור במלון נחשב באילת בחודשי הקיץ. אבל די. נשבר לכולנו. נמאס.
היום הגעתי למצב שאני מנסה לבכות, אבל זה פשוט לא יוצא, כי הסכר תקוע. צריך להחזיק את הראש מעל המים. וכל נשימה לרגע היא איבוד אחיזה. אז אין כמעט בכלל יין, חומרים אסורים הם כמובן מחוץ לתחום, יש ספורט שמניע קצת אנדורפינים לעתים, שצונחים לקרקעית מועקת הגרון עם האזעקה הראשונה. סליחה, ההתראה הראשונה. אה רגע, לפעמים יש אזעקה בלי התראה ולהפך. אז אסכם זאת בכך שאני לא יכולה להסתכל על הטלפון מהבהב בכלל. הוא מטרגר אותי לרמת מתי אני חוצה את הגבול לטאבה ובורחת לטיסה הראשונה הפנויה.
ובכלל ההרגשה היא שאני לוליינית בקרקס שהולכת על חבל דק בלי משטחים מרופדים בצדדים וצפויה ליפול תרתי משמע כל רגע ולא ברור מי יציל אותי, אם בכלל.
זה ממש מזכיר לי את השיטפונות בארץ, שכל פעם מופתעים מהם מחדש, כל חורף. מה לא ידעתם שזו העונה הזאת עם הממטרים וצריך להכין את כל הכבישות והניקוזים? וואו, איזה קטע מטורף שקר ויורד גשם וצריכים להיות מוכנים. חידשתם לי, אחרי כל כך הרבה שנים.
בכלל יש לי אכזבה קלה מעצמי. חודש לתוך האירוע ואני מרגישה שחיקה צורמת. חוסר רצון כללי להכל. נכון, אני עדיין מנהלת את הדבר הזה עם שלושה ילדים מגיל ההתבגרות עד גיל שנתיים ויש כאן עייפות פיזית ונפשית כל הזמן, גם מתוך שינה. כאילו כל רגע משהו או מישהו יכול לשנות סדרי עולם וזה לא רק בגלל האזעקה. כל רגע צפוי להתרחש אסון.
דבר אחד בטוח שהילדים למדו בשבועות הללו יותר מכל - והוא לצרוח בקולי קולות. אולי בגלל זה קוראים למבצע "שאגת הארי". בדבר אחד ההנהגה כן צפתה את הנולד.
ואני, כאמור, לא יכולה לכעוס עליהם, כי הם לוקחים דוגמא מהמבוגרת האחראית, הלא היא אני, שכבר מרגישה שההגה שלה, שלי, קצת שובר שמאלה.
כן בא לי לעקוף, בא לי לא להיות כאן במדינה האהובה שלי עכשיו. בא לי לטוס במטוס פרטי עם כל המשפחה ליעד רחוק. בא לי שהילדים שלי לא ירעדו, יבכו ויפחדו בדרך קבע.
בא לי להגיד "פאק איט". מספיק שאנחנו חווינו את מלחמת המפרץ ומלחמת לבנון השניה ומבצע צוק איתן. למה ילדים רכים צריכים כבר להיות מטופלים בפוסט-טראומה? למה קוראים באתרי החדשות על ילדה בת 11 שחוטפת אירוע לבבי? למה לעזאזל הילדים כאן גדלים בפחד מתמיד? כי אנחנו לעד נחיה על חרבנו?
וזה בלי לדבר על השערות הלבנות שצמחו לי, על חוסר היכולת ליהנות מהאוכל אבל לזכות בשומן בטני חגיגי כי האוכל לא מתעכל, על השינה הטרופה והחרדות שאוכלות כל חלקה טובה בבריאות הנפשית שנשארה לי.
כן אני אמא פחות טובה. הנה כתבתי את זה. אני לא האמא שרציתי להיות. אף פעם. ואני מקווה שבקרוב מאוד תחושת החולשה הזו תחלוף. כי אני חייבת זאת להם ובעיקר לעצמי.
התרעות פיקוד העורף