זהו סיפור על איש יוצא דופן (היום היו אומרים "מדהים") שלא ידע ולא רצה לספר על עצמו, אבל גם לא היה מאלה הממנפים את צניעותם. איש עניו אמיתי, שבלעדי השתתפותו לא היו נבנים שני נדבכים חשובים בתקומת ישראל. איש נטול אגו כמעט, בטוח בעצמו ללא יוהרה, שלא חש צורך להזכיר: אני עשיתי, ואלמלא אני אולי לא היו הדברים בכלל. 

הוא האיש שבנה את בית"ר לצדו של זאב ז'בוטינסקי ואת מעריב לצדו של ד"ר עזריאל קרליבך. הם היו בעלי החזון, המנהיגים (יו"ר, היו אומרים היום). הוא היה הבנאי (CEO היום), תנאי הכרחי להגשמת החזון. בלעדיו הדברים לא היו מתרחשים. זהו אבא שלי – אריה דיסנצ'יק – אחד מקומץ העיתונאים שייסדו את מעריב. השנה ימלאו 40 שנה למותו, 60 שנה למות אשתו, אמי שולמית, ו־70 שנה להקמת מעריב. לפיכך נטלתי לעצמי את החירות לפרוץ את מעגלי ענוותנותו. 


הנקודה המרכזית בעשייתו של דיסנצ'יק היא שאת בית"ר לא עשה בשביל ז'בוטינסקי ואת מעריב לא עשה בשביל קרליבך. הוא עשה כך - ועוד – לצדם, אבל למען עם ישראל. אף לרגע לא עלתה בדעתו המחשבה שצריך לזנוח את העיסוק הזה ולעשות לביתו. הוא האמין כי הקמת המדינה והצלת היהודים הן שליחותו היחידה. 

לקריאת מגזין "70 שנה למעריב"

אף שהיה מצויד במנה ראויה של מנהיגות (כריזמה, כריזמה) משל עצמו, תמיד זיהה אנשים שהיו מובילים טבעיים וחדים ממנו והתייצב לצדם – אם הם שירתו את המטרה הגדולה. עוד טרם הכרזת המדינה ועד ראשית שנות ה־60 הבין שבן־גוריון הוא שיעשה את הפריצה ההיסטורית – בייחוד לאחר שז'בוטינסקי מת. כאשר בן־גוריון הגשים את החלום, החליט לעזור לו – באמצעות העיתון. הבוס קרליבך היה שותף גם הוא להתלהבות, ואף העניק לבתו את השם תקומה. 


אבל לקרליבך היה חיסרון: אגו ענקי. לא הייתה לו היכולת לשרת רעיון בלי לחשוב גם על עצמו. צריך להיות קרליבך כדי להחליט לשבת חודשיים בניו יורק ולעקוב אחר דיוני העצרת הכללית של האו"ם, שהסתיימו בהצבעה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר. צריך להיות יהודה מוזס – הדור הראשון של בעלי ידיעות אחרונות העכשוויים – כדי לצאת מן הכלים מול העלות ההיסטרית של המברקים הדחופים ששלח קרליבך. וצריך את המפגש המפוצץ הזה, בין האגו של גדול הכותבים בעיתונות הישראלית לבין מי שיצר את שושלת הבעלים החשובה ביותר בתולדות העיתונות הזאת, כדי לייצר את המפץ שהוליד את מעריב ב־15 בפברואר 1948. 


אבל צריך היה את דיסנצ'יק כדי להגשים את המהפכה. 

עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ'יק. צילום: פאול גולדמןעזריאל קרליבך ואריה דיסנצ'יק. צילום: פאול גולדמן


קרליבך היה אינטלקטואל מבריק מרקע דתי וציוני נלהב ומחויב, מכור לכתיבה (בכל יום כתב, ובכל יום אנשים לא היו מסיימים את יומם בלי לקרוא ולהפנים מה חושב קרליבך), התפנק כלכלית – גם על חשבון העיתון - ואהב נשים רבות. דיסנצ'יק, בהיבט האגו, היה היפוכו של קרליבך. גרנו בדירה בדמי מפתח בכרם התימנים עם סבא וסבתא (הורי אמא) ולפחות משפחת עולים או פליטים אחת בחדר הרביעי - "כאן היו גרים בני משפחתי אילו היו ניצלים כמו אלה", הסביר לי לימים. "אמא שלך ציוותה עלי לקלוט את הפליטים האלה". לדבריו, היא חשבה שאולי כך תקל על הכאב הנורא של האובדן ועל תחושת האשמה שקיננה בו על שלא נסע להביאם אליו בטרם חורבן. 


אבל הוא לא התגבר. הוא הדחיק. מעולם לא סיפר לי דבר על משפחתו, ואני אפילו לא יודע במה עסק אביו אברהם. רק בשנה האחרונה ראיתי תמונות של סבי וסבתי בפעם הראשונה, כאשר בחור צעיר מנהריה, אסי ניסלסון לוריא שמו, פתח אתר להנצחת יהודי לטביה, ואף כתב ספר שראה אור לאחרונה – "לא כעלה נידף ברוח". ניסלסון לוריא חפר בארכיונים בריגה ומצא שם את כל תמונות בני המשפחה, אפילו של זלמן דיסנצ'יק, סבי־זקני, שנפטר ב־1938, לפני שכל השאר נרצחו. 


"אביך היה יותר נחמד"


ב־16 בפברואר 1948, יום לאחר יציאתו לאור, כבר היה מעריב העיתון הגדול במדינה, ותוך זמן קצר הוא היה דומיננטי כל כך, שתפוצתו הייתה פי כמה מתפוצתם המשותפת של כל שאר העיתונים היומיים בישראל, והיו אז יותר מעשרה. קרליבך היה מרכז הכובד – הוא שמשך את הקוראים בקסמי כתיבתו ובעוצמתה, אבל דיסנצ'יק עשה כמעט את כל השאר – גייס עובדים, דאג שיהיה נייר, מצא מנהלים וכל מה שצריך היה לעשות, ובייחוד להביא סקופים, שאותם חילק לכתבים הרבים והם פרסמו בשמותיהם.


אז, המדינה בשביל דיסנצ'יק הייתה הכל, ובן־גוריון היה הכוהן הגדול שלה. אבל כאשר דיסנצ'יק הרפורטר עלה על וחשף את מה שאחר כך התגלגל להיות "עסק הביש" ו"פרשת לבון" – מן הסתם השערורייה הגדולה ביותר שידעה המדינה – פנה נגד בן־גוריון עד שירד מכס המנהיגות. המדינה הטהורה שדיסנצ'יק חלם עליה החלה להתנהג כמו כל המדינות האחרות. אלה שחלמו שתהיה מדינה עברית, הבינו שיהיה גם גנב עברי. אבל החולמים האמיתיים לא רצו לחלום או להאמין שיהיו גם בנימין גיבלי עבריים.


היחסים בין דיסנצ'יק לבין בן־גוריון מעולם לא היו נקיים ממשקעי קרבתו לז'בוטינסקי. בן־גוריון כעס עליו פעמים רבות (על מה שפורסם במעריב), ואף כינה אותו פעם "נחש" (מניאק, בעברית עכשווית). יצחק נבון, הנשיא החמישי של ישראל, בהיותו עוזרו הקרוב של בן־גוריון (רל"ש), טרח לפייס בין השניים. ישנו מכתב שבו כותב נבון לדיסנצ'יק: "אפסו כוחותי (תרגום: נשבר לי), לא אמשיך עוד במאמצי התיווך". 


היו ימים שהרהר בינו לבינו שמא אולי בכל זאת צדק בן־גוריון בדרישתו לוועדת חקירה משפטית בנושא "הפרשה". שנים הוחרם. בן־גוריון דחה את כל בקשותיו לברר את המחלוקת ביניהם. ואז, לפתע, במסיבת חתונתי, נצפתה הרעמה הלבנה והדלילה־משהו בפתח אולם השמחות. דיסנצ'יק לא ידע את נפשו מרוב שמחה. וכדרכו בעתות של עליצות גדולה או צער רב זלגו דמעות על לחייו. ואני ידעתי ששמח על בוא בן־גוריון, שכן את דמעות שמחת נישואי הזיל תחת החופה שהעמיד הרב עדין שטיינזלץ בבית דיסנצ'יק ברמת גן.


והיה לו רומן מנהיגות נוסף, מאכזב ביותר, עם משה דיין - שהוא קרא לו "מוישה די". ונחזור לכך. לתקופה קצרה גם בחן את התכנים המנהיגותיים של אריק שרון – אבל לא השתכנע כי מה שראה נשען על מטען ערכי איתן דיו. שנים רבות הייתי אני שיכור מאריק, חסיד כמעט שוטה. הכרתי אותו ב־1960, כשהוצבתי כקצין טרי ביחידה בפיקודו. בנובמבר 1973, בחופשה הראשונה לאחר שוך הקרבות, בעוד אשתי בחודש החמישי להריונה עם בננו הראשון, לא נסעתי ישר הביתה. בחרתי קודם לכן לבקר את אריק במפקדתו בציר חבית 38. באתי לספר לו איך פרצו כולם בשאגות שמחה כאשר נשמע לראשונה קולו ברשתות הקשר. הקול הזה הזיז את הגייסות והפיח בהם רוח קרב יותר מכל דבר אחר. 

"דיסנצ'יק כינה אותו "מוישה די". משה דיין. צילום: אלבום פרטי"דיסנצ'יק כינה אותו "מוישה די". משה דיין. צילום: אלבום פרטי


רק אחר כך נסעתי הביתה. אבא ואני גרנו באותו בניין. עליתי אליו מאוחר בלילה ושרתי באוזניו את שבחי אריק. בלעדיו היינו מפסידים במלחמה, אמרתי. אולי, אמר. הוא נשמע מסויג משהו. התפלאתי. הנה האיש שהתערב באורח אישי (הוא לא היסס להשתמש בכוחו ובמעמדו כעורך העיתון הגדול והחשוב במדינה) פעמיים כדי למנוע את הדחתו של שרון מן הצבא. פעם עשה זאת אצל הרמטכ"ל חיים בר־לב, ובפעם השנייה אצל יורשו דוד אלעזר - ובמקרה הזה הלך דיסנצ'יק גם לדיין שר הביטחון ולגולדה ראש הממשלה, לשכנעם להשאיר בצבא את אריק הסורר בעיניהם. "נזדקק לו ביום פקודה", היה נימוקו העיקרי. ואם דיסנצ'יק מבקש, נענים לו. רק בגינו אריק הושאר. 


והנה, בתום הקרבות, כאשר התברר שצדק ביחס לפוטנציאל שהיה טמון בשרון, היה דיסנצ'יק דווקא מסויג. "הבעיה עם אריק", הסביר את היסוסיו, "היא שמנהיגותו טובה רק לימים של אש ומוות ותלויה בהם. ימים כאלה אינם טובים לעם; תלות כזאת אינה טובה למנהיגות". חוץ מזה, הוא גילה לי שאריק שיקר לו, וזה היה בלתי נסלח. היחסים ביניהם התקררו מאוד. אבל אני הלכתי עם אריק ותמכתי בו עד סברה ושתילה. אריק ביקש ממני למתן את ביקורתו המוחצת של אמנון אברמוביץ' על מלחמת לבנון הראשונה בעיתון שלנו. כאשר אמרתי לו שדברים לא עובדים ככה – אפילו לא כאשר אלו חברים קרובים כמוהו - נחלשה מאוד חברותו, והוא לא טיפח אותה מחדש, אף שהייתי עורך מעריב, והעיתון היה חשוב לו לפעילותו הפוליטית. בהזדמנות אמר לי: "אביך היה יותר נחמד".


מה לעורך עיתון, אפילו הגדול ביותר, ולגורלו של אלוף. עיתונאי אינו מעורב. הוא משקיף על הדברים ומעיר. אבל דיסנצ'יק היה עיתונאי מסוג אחר. בתקופה אחרת. כל מי שאיישו תפקידי מובילות באותו דור היו עשויים מאותו אריג – אנשים שפעלו ללא לאות, אם כי בדרכים ובתפקידים שונים למען המטרה הגדולה. יחד. היו כאלה שעם "סיום" הקמת המדינה נעשו פוליטיקאים, אחרים - עיתונאים. היו כאלה שנהפכו חקלאים או רופאים. השותפות במעשה הגדול יצרה קרבה של קבע. המעורבות של העיתונאי והעורך דיסנצ'יק נשארה אישית: לא הכל צריך לפרסם ולחשוף. יש דברים שאפשר לתקן בשיחות אישיות. הנחת היסוד: כולם פועלים למען המדינה. יש פשלות ויש כשלים, אבל לא יכול להיות שיקול זר או זדון (ימי התום של בריאה בראשיתית של מדינה יהודית: יש שנוצר מכלום חומרני – בעיקר מדמם השפוך של אחוז שלם של אוכלוסיית הארץ ומהרוח האיתנה של השאר. אני לא יודע על מחיר דמים גבוה יותר של עצמאות במקום כלשהו בזמן כלשהו בעולם המודרני. אחדות המטרה, אחדות הלבבות ואחדות המעשה – זה קורה פעם ב־2,000 שנים).

״אוף דה רקורד״ פרטי 


במקרה של דיסנצ'יק, תופעת מעורבותו הייתה חריפה במיוחד כי הוא היה חכם ומנוסה, איש חברה מרתק, ואף פעם לא ביקש לעצמו חלק מן הקרדיט. גם לא בלחישה. קראו לו "צ'יק". אחרים כינו אותו – בהערכה, בתרעומת או בלעג – "מנכ"ל המדינה". לא במובן השלילי, כפי שקראו בימים מאוחרים לפוליטיקאים שהחזיקו ממשלות בגרוגרת (בביצים, היו אומרים היום). מישהו כתב שראש הממשלה אשכול, בהיכנסו לדיון סגור או דחוף, היה מזהיר שמותר להפריע לו רק אם פורצת מלחמה או אם דיסנצ'יק מטלפן.
 

רבים מבוני המדינה וממחוללי תקומתה היו ידידים וחברים של אריה דיסנצ'יק. פנחס ספיר היה כזה. גולדה מאיר הכינה לו תה במטבחה ברמת אביב והתגייסה במלוא המרץ למצוא לו אישה כשהתאלמן. הוא עוד לא היה בן 50 כאשר אשתו האהובה, שולמית, מתה בת 46. אישה של משי ופלדה, כתב ז'בוטינסקי עליה במיוחד ועל אחרות שכמותה. פחות משנה קודם לכן נבחר להיות עורך מעריב – וגם זאת לאחר מותו החטוף של קרליבך (שהיה צעיר מעט מדיסנצ'יק). הוא מצא עצמו חייב להוביל את העיתון הגדול והחשוב בישראל, ובעת ובעונה אחת לנווט את משפחתו מוכת הצער.

הכינה לו תה. דיסנצ'יק עם גולדה מאיר. צילום: אפרים ארדההכינה לו תה. דיסנצ'יק עם גולדה מאיר. צילום: אפרים ארדה


1956 ו־1957 היו שנים מעוררות חלחלה בחייו. שלוש נפשות קרובות, כולן בשנות ה־40 לחייהן, נחטפו אל המוות: אשתו שולמית, מייסד מעריב קרליבך, וגם אדית, רעיית חברו הקרוב ובעל בריתו בהובלת העיתון, ולימים גם יורשו בעריכת מעריב, שלום רוזנפלד. 


והיה גם מבצע קדש. ולא היה ברור בדיוק מתי, איפה, איך ואם בכלל יתחוללו קרבות. ואז בערב אחד טלפן אליו חבר – אפשר לומר מעריץ – האלוף חיים לסקוב (שנפטר בגיל 63 לפני 35 שנים), אז מפקד גייסות השריון. "אני חייב להיפגש עמך בדחיפות", ודיסנצ'יק הגיע למסעדת "אקרופוליס" (הגנרלים אהבו מאוד את המקום, 250 מטר מזרחה לבית מעריב), ושם מסר לו לסקוב צוואה. "תהיה מלחמה בעוד שלושה ימים, ועליך לפתוח את המעטפה הזאת אם אפול בקרב. אתה אחראי למלא אחר הוראותי ואחראי לשלומה של אשתי". דיסנצ'יק אהב את שולמית לסקוב (היא נפטרה לפני קצת יותר משנה, בגיל 100) וקיבל באהבה את המשימה שהטיל עליו האיש, שיהיה כעבור פחות משנה הרמטכ"ל החמישי של צה"ל. 


הייתה לו בעיה מסוימת להתמודד עם המחשבה שלסקוב אולי לא יהיה בחיים בעוד כמה ימים. אבל גם נוצרה לו בעיה מקצועית מעשית וחמורה עם הסקופ שזה עתה נפל לידיו: תהיה מלחמה, ויש גם מועד לתחילתה. לסקוב כבל אותו ובעצם מנע ממנו שימוש במידע הזה לצרכים עיתונאיים, אפילו במגבלות הצנזורה החמורות שהיו קיימות אז. שוב בא למימוש כלל שניסח לעצמו זה מכבר – "אוף דה רקורד" פרטי - אם נודע לך משהו באורח בלתי עיתונאי, לא תשתמש בו לצורכי עיתונאות עד שלא ייוודע לך גם בדרך אחרת, ולא תנקוט שום יוזמה מבוססת על מה שכבר נודע לך, כדי שייוודע לך גם בדרך אחרת. לא אחת מצא עצמו דיסנצ'יק בדילמות מהסוג הזה.


קרליבך כבר לא היה בין החיים. העוצמה הכלכלית הייתה ברורה ומוכחת. ההצלחה המקצועית הייתה מעבר לכל חלום אפשרי, ועוד לא מלא לעיתון אפילו עשור. 18 שנים נוספות הוסיף העיתון לשגשג ולפרוח בהנהגת דיסנצ'יק. ב־1974, חובק נכד ראשון, פרש מתפקיד העורך.


דיין: בלי ערכים ובלי ביצים


קודמו של לסקוב, משה דיין, היה בעיני דיסנצ'יק המוצר הישראלי המשוכלל ביותר. מבריק ואמיץ, דיין היה מחונן במנהיגות טבעית ללא שיעור ומצויד בחושים מופלאים של יחצנות תוצרת אישית, החל ברטייה השחורה על עינו וכלה באמירות ובחיתוך דיבור אשר זוהו עשרות שנים מאוחר יותר כקלף מנצח: סאונד בייט. היה לו את זה מן הטבע. הוא היה הבטחה גדולה שהגיעה עם שחר המדינה. מפעם לפעם נראו סימנים שהיו צריכים להדליק נורות אדומות, אבל דיסנצ'יק התעלם. 


די מוקדם נחשפה תכונתו הבזויה העיקרית: לא לוקח אחריות; מתיישב על הגדר ולא תופס פיקוד. אלמלא ישב על הגדר מול תוכנית רוג'רס – אולי לא הייתה מלחמת יום כיפור. לאחר פעולת התגמול הכושלת בקלקיליה (או אולי בקיביה) בא הרמטכ"ל דיין כדרכו לוועדת העורכים. אבל שלא כדרכו (אחרי פעולות מוצלחות) לא הוא זה שהציג את הדברים: "אני מתכבד להציג בפניכם את מפקד הפעולה, והוא שיענה לשאלות. נא להכיר את רב־סרן אריאל שרון", אמר ויצא מן החדר ומן האחריות. 


לאורך השנים היו עוד ועוד אותות מבשרי רעות: רדיפת בצע והשתעבדות מעוררת רחמים להזדווגויות מזדמנות. הניצחון של ששת הימים הקהה את הדברים. ואף כי הבאתי לאבא הוכחות מצולמות לגבי שוד העתיקות של דיין בסיני, לא רצה לפרסם. "דיין יותר חשוב לישראל מכמה חרסים נבטיים", אמר. כאשר חפירה ארכיאולוגית שבה חיטט ללא רשות קרסה על דיין, הזעיק אותי אבא לסקר יחדיו את האירוע. נסענו לתל השומר, ושם הסתודד עם ראש הממשלה אשכול בעוד הם ממתינים לדיווח הרפואי. וכאשר התברר שדיין רק נפגע קלות, הוא שמח כאילו היה זה בנו האהוב. 


במרוצת מלחמת 1973 לא עזב כמעט את המערכת, אלא לפגישות עם ראשי המדינה והצבא. אצל דיין היה פעמיים ביום. דיין הזעיק אותו כדי להישען עליו. הדבר האחר שעשה הוא לצאת לבקר ביחידות לוחמות. בכל פעם שנודע לו שקצין בכיר יורד לשטח, ביקש להצטרף. היחידה שלי הייתה אז במרחב שלמה (שארם א־שייח'), מתארגנת לתנועה צפונה לעבר הארמיה השלישית המצרית. מפקד המרחב היה האלוף (במיל') ישעיהו גביש. אני הכרתי אותו, והוא ידע שאני בסביבה. והנה אבא מגיח לביקור בגזרה, וגביש שולף אותי משוחה שכוחת אל לפגוש במפקדתו את אבא. ישבנו קצת שלושתנו יחד, וגביש אמר: "אני משאיר אתכם לבדכם כדי שתוכלו להתחבק בלי מעצורים". לאחר החיבוק הגיע הווידוי הגדול. "משה דיין", הוא סיפר לי, "קרס. נתפס לפאניקה. עורכי עיתונים הזהירו את גולדה מפני צעדי ייאוש שדיין עשוי לנקוט". הוא בעצמו ניצל את חיבתה אליו, הלך לביתה, ודרש לסלק את דיין מן הפיקוד על הלוחמה. גולדה התרשמה ומינתה את אהרן יריב כמעין מפקח כשרות על דיין. 


אבא סיפר לי את הדברים, ואמר: "זה זמן לא מעט אני יודע שלדיין אין עקרונות ואין ערכים (אין לו אלוהים). עכשיו התברר לי שגם אין לו ביצים – אז בשביל מה אנחנו בכלל צריכים אותו? טעיתי בו ואתה צדקת". 


תמצית חייו


התאריך הרשמי לייסוד בית"ר הוא 27 בדצמבר 1923. בדיוק שבועיים קודם לכן חגג דיסנצ'יק את יום הולדתו ה־16. בריגה, בירת לטביה, שם נוסדה בית"ר, היו באותם ימים עשרות התארגנויות של נערים ונערות יהודים. כולם חיפשו דרך למטרה משותפת: גאולה ליהודים ומדינה שבה יוכלו להגשימה. 

זמן קצר לפני הקמת בית"ר ביקר בריגה זאב ז'בוטינסקי. אישיותו הסוחפת ומשנתו הברורה הלהיבו עשרות ומאות. המונים הצטופפו להקשיב לו, נלכדו בקסם רעיונותיו וביקשו שינהיג אותם. ז'בוטינסקי נפגש עם רבים ועם אחדים בקבוצות קטנות. קבוצה אחת קטנה כזאת מנתה ארבעה אנשים ונקראה "פלדה", על שם ארבעת חבריה: אהרון צבי (גרישה) פרופס, בנימין (בנו) לובוצקי, אריה (לייב, לובה) דיסנצ'יק ויעקב (יאשה) הופמן. הסיפור הזה הגיע אלי לא מאבי אלא מיד שנייה. אבי, בניגוד למנהגו, חשף אותו באוזני ד"ר חן מרחביה, שהיה מעין היסטוריון רשמי של בית"ר. דיסנצ'יק שח לו את המעשה הזה כשנה לפני מותו. 


בפגישה ההיא בריגה האיצו הארבעה בז'בוטינסקי להקים על פי תורתו תנועה כלל־עולמית, שתנסה להגשים את דרכו. הם הבטיחו להיות משרתי התנועה הזאת ומקימיה, ועוד הבטיחו להביא מיד חברים המאורגנים בתאים דומים בבתי ספר בריגה ובמסגרות אחרות. ז'בוטינסקי הטיל על הופמן לארגן את המפגש הראשון, שהתקיים בתאריך לעיל, ומאז נחשב ליום ייסוד בית"ר. כעבור פחות מחודש כבר התכנסו 43 נציגים של חוגי נוער ובחרו בפרופס להיות נשיא ועד הראשים. מאז הוא נודע כבית"רי הראשון. ז'בוטינסקי לא היה במפגש הראשון. גם לא דיסנצ'יק. הוא כבר היה נתון בעבודה: להקים מנגנון, לגייס חברים ולבנות מסגרות. 


בספר בית"ר מסופר כי דיסנצ'יק היה "המארגן הדינמי, הקושר חוטים, היורד אל העם, נושא דגל ברמה, המזכיר הראשון של שלטון בית"ר" (התותח, היו אומרים היום). 


מאז תחילת הדרך האמין דיסנצ'יק שצריך לרוץ קדימה תוך כדי בנייה, וכי אסור לשכוח אפילו לרגע שהמטרה היא לבנות חיים בארץ ולא עוצמה בגלות. בזה, וגם בעניין היחס לדת, היו חיכוכים בין ז'בוטינסקי לבין דיסנצ'יק. בעניין הדתי התנגד דיסנצ'יק לכל ניסיון להקהות את חוד החנית החילוני שהניף ז'בוטינסקי. כבר בתחילת הדרך היו ניסיונות להחזיר שיקולים של התחשבות בדת לתוך התנהלות התנועה. דיסנצ'יק התעקש בנחרצות על הפרדת הדת מן התנועה. לדעתו, הרבנים והרבנויות היו ויהיו מקור לאסונות. ההתכתשויות בעניין זה נמשכו שנים. "בעזרת השם" לא היה ביטוי מן הלקסיקון שלו.

היו לו חיכוכים עם דיסנצ'יק. ז'בוטינסקי. צילום: לע"מהיו לו חיכוכים עם דיסנצ'יק. ז'בוטינסקי. צילום: לע"מ


ביוני 1928 הוקמה ההנהגה העולמית הזמנית של בית"ר. דיסנצ'יק היה אחד משלושת חבריה. לימים התחלף התואר ונעשה לשלטון בית"ר, ודיסנצ'יק היה קצין שלטון בית"ר ואחר כך המזכיר הראשי לבית"ר והמזכיר הכללי. בקושי בן 20, והוא האיש העושה במלאכה. הוא התרוצץ עם ז'בוטינסקי ממקום למקום, והיה שותף מלא שלו בכל, למעט היבטים פרועים של חייו האישיים. ז'בוטינסקי היה שובב גדול ואהב נשים רבות. דיסנצ'יק לא. תמיד אהב רק את האישה שאיתו. פעמיים כך: את אשתו הראשונה שולמית, ולאחר פטירתה את אשתו השנייה רחל. כאשר הובא ז'בוטינסקי לקבורה בישראל – 24 שנים לאחר שמת בניכר – הגדיר דיסנצ'יק את יחסו לז'בוטינסקי במשפט קצר: הוא היה תמצית חיי. 


דיסנצ'יק – אף שבילה שנים אחדות בחברת ז'בוטינסקי בפריז של סוף שנות ה־20 וראשית ה־30 - לא היה שותף לבילויו האחרים. הוא לא הלך עמו לערבי ספרות ושירה, לא לבתי הקפה המפורסמים ולא למפגשי אינטלקטואלים קוסמופוליטיים. גיחותיו של ולאדימיר – כפי שהוא קרא לו – למחוזות החיזור שעשעו את דיסנצ'יק, אבל גם הביכו אותו. ואני לא פעם תהיתי על העניין: דיסנצ'יק בן 23 וז'בוטינסקי בן 50. הראשון צעיר מפוצץ מהורמונים, מסתגף, וכל ראשו בעשייה ואינו מפנה עצמו לנשים הצעירות, היפות והמתירניות שמילאו את פריז בין שתי המלחמות. וז'בוטינסקי, בגיל העמידה, מצויד ביכולת המיוחדת הזאת "להחליף דיסקט", ולפנות זמן לטעינת המצברים האישיים. 


ז'בוטינסקי כתב נפלא – לרבות שירה. כתיבתו של דיסנצ'יק לא הייתה מצועצעת, אלא מסודרת. על גבול השיעמום. בעיניו הייתה רק מכשיר – לא מטרה לעצמה. זמן יש להקדיש כדי לבנות את התנועה; לכתוב כדי לכתוב – זה קישוט בלבד. באפריל 1931 התחיל דיסנצ'יק לזהות את מה שהיה כל השנים התקלה החמורה ביותר של התנועה הרווזיוניסטית: מדברים הרבה ויפה, עושים מעט ולא מרשים במיוחד. באותו זמן התקיים הכינוס העולמי של בית"ר בדנציג (אז עיר־מדינה חופשית, היום גדאנסק, עיר נמל מרהיבה בפולין). ספר בית"ר: "הכינוס אורגן כדבעי בהנהגת דיסנצ'יק מווינה וריגה". ראש בית"ר התפעל כל כך, עד שכינה אותו "וונדר רבי" – מחולל פלאות.


לובוצקי וירמיהו הלפרן הציעו לא להסתער בגלי עלייה אל עבר ארץ ישראל. הם הציעו שהבית"רים יעלו רק על פי תוכנית מסודרת, לפי פקודה, ורק אנשים מובחרים שבמובחרים כדי למלא משימות חשובות כמו התיישבות בעבר הירדן. דיסנצ'יק יצא מגדרו: הוא העלה את זכרה "של הקונצפציה הציונית הבסיסית על צרת היהודים ושהפתרון היחיד לצרת היהודים ולסכנת שמד היהדות בגולה הוא בארץ ישראל (...) גם הבית"רים, יהודים צעירים, אף הם סובלים וכורעים תחת העול של צרת היהודים, ונתחנכו בהכרה שבבניין המדינה נמצא את פתרון שאלת היהודים. יעלו נא לארץ ללא חיוב אידיאולוגי".


העיתונאי


בכל הזמן הזה התפרנס דיסנצ'יק מעיתונאות. זו הייתה מלאכה נוחה בגין אילוצי זמן ומקום, אבל היא גם התאימה מאוד לכישרון שקינן בו. במסגרת הפגנות סוערות נגד נעילת שערי ארץ ישראל בפני יהודים, הושלכו חפצים לעבר השגרירות הבריטית בריגה. בתוך אחת המאפרות שניפצו את זגוגיות השגרירות נמצאה קבלה של העיתון "אוואנט פוסט", שדיסנצ'יק היה מעורכיו. דיסנצ'יק נעצר וישב במאסר כמה ימים. זה לא היה נורא. מה שהיה נורא הוא שהוכנס לרשימה השחורה של אלה שלא יקבלו רשות לעלות ארצה. 


לפיכך נדחתה עלייתו לישראל עד 1934. בינתיים הסתפק בכך שאחיו ואחותו עלו, אם כי הוא נכשל לחלוטין בשכנוע הוריו, אחיו הגדול ועוד שתי אחיות לעלות ארצה. על פי עדותו של בעלה של אחת האחיות, ששב לריגה בשנות ה־50 המוקדמות, כולם, לרבות אחיינים, הושמדו – כנראה בידי לטבים - עוד לפני ההשמדה הגרמנית המאורגנת. ועל הכישלון הזה לא סלח לעצמו לעולם, וכיוון שהכאב היה נורא כל כך הוא אפילו לא הזכיר את שמותיהם. 

המאמר הראשון שכתב בארץ היה ביידיש, בעיתון בשפה הזאת, וכותרתו "על הקבר הפתוח" – של ארלוזורוב, שנרצח בשנה הקודמת.


עלייתו הרחיקה אותו ממוקדי הכוח והעשייה הבית"ריים. בארץ הייתה התנועה חלשה, והיישוב נשלט ברובו ועיקרו בידי אנשי תנועת העבודה. הוא המשיך לנסוע למפגשים באירופה, התנגד לפרישתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית, אך פרש עמו. 


ז'בוטינסקי נפטר בגלות, בארצות הברית, בשנת 1940. נבואותיו הקשות אשר לגורל הנורא הצפוי ליהודים באירופה מתגשמות. מיליונים הובלו אל המוות. שואה. זמן קצר לאחר מותו של ז'בוטינסקי נולד לדיסנצ'יק בן ראשון. כל הבית"רים שנולדו להם ילדים באותה שנה קראו להם זאב או זאבה. אבל סבי מצד אמי התנגד, שכן אביה של אשתו (סבתי) נקרא זאב, וגם הוא נותר באירופה וגורלו לא היה ידוע. ועד שסבי לא יהיה בטוח במות חותנו, אי אפשר יהיה לקרוא לנכדיו בשם זאב. ולכן שמי עידו ורק אחי רוני זכה גם לשם שני – זאב - חמש שנים מאוחר יותר. 


וגם בארץ התפרנס דיסנצ'יק מעיתונות. רק את זה ידע. בתחילה עבד בעיתוני בית"ר. אחר כך נעשה מובטל וכבר חכך בדעתו לשוב לריגה לביקור, והנה הוצעה לו עבודה בסוכנות לייבוא ולמכירת עיתונים זרים – פלס. ואחר כך עבר לעבוד בעיתון "הבוקר", שהיה עיתונה של מפלגת הציונים הכלליים. ב־1948 הזמין אותו קרליבך להצטרף להקמת מעריב. הפעם הזאת – בגלל לחציה של אמי – הסכים. 


בפעם הקודמת, ב־1940, הציע לו קרליבך לרכוש יחד את ידיעות אחרונות מידי משפחת קומרוב. הם היו הבעלים של העיתון, והיו מדפיסים אותו בדפוס מוזס. עם פרוץ המלחמה הסתבכו ועמדו על סף פשיטת רגל. קרליבך היה העורך וראה שאפשר לקנות את העיתון ב־42 לירות. דיסנצ'יק הרוויח אז 9 לירות בחודש, והוא לא ראה כיצד יוכל להפריש משהו משכרו כדי לרכוש את העיתון. קרליבך ויתר, והעיתון נמסר למשפחת מוזס תמורת החוב שהיה בבית הדפוס. כשמונה שנים לאחר מכן עזבו רבים, בהנהגת קרליבך, את ידיעות אחרונות והקימו את מעריב. רק דיסנצ'יק לא בא מ"ידיעות". קרליבך הביא אותו מ"הבוקר" כי הבין שבלי דיסנצ'יק לא יהיה מעריב.

דיסנצ'יק. קרליבך הבין שבלעדיו אין מעריב. צילום: ויקיפדיהדיסנצ'יק. קרליבך הבין שבלעדיו אין מעריב. צילום: ויקיפדיה


לפני מעריב ערך דיסנצ'יק גם עיתון סאטירי, "עגל הזהב", והשתתף בעיתונים ובביטאונים אחרים של הימים ההם. שנים רבות היה גם הכתב בתל אביב של סוכנות הידיעות הגדולה בעולם, AP, וסיקר עבורה – בין השאר – את הכרזת המדינה ביום 15 במאי 1948.  בעת מלחמת העולם, וגם אחריה, עד קום המדינה, היה דיסנצ'יק פעיל למענה כעיתונאי בעל רישיון לנוע בשעות העוצר. הוא ניצל זאת כדי לסייע למחתרת, בעיקר לאצ"ל. דיסנצ'יק היה נתון למעקב של הבריטים, ובעיקר למעקבם  של היריבים הקשים והמרים ב"הגנה". להלן פתק שנמסר לו לאחר שנים רבות בידי אחד מהיריבים הללו:


31.1.47 סודי

לבוגן (ד)

01103 (ו.וגג)

בשני ימי שני האחרונים סעד מנחם ביגין את ארוחת הערב על שולחנו של דיסנצ'יק עיתונאי של "הבקר" וסופר UP בתל אביב.

ד. ידע היכן ישוחרר ויגור בשעה 2010 בערב שחרורו, כלומר כ־40 דקות לפני ידיעת האחרים.

הערה: ד"ר אריה דיסנצ'יק, סגן מנהל של פלס, כותב ב"הבוקר". גר ברחוב הרב קוק 29. קצין בבית"ר. כתבנו אודותיו בזמנו פעמים מספר. 


יש כאן כמה אי־דיוקים (למשל צריך להיות AP ולא UP, כפי שנכתב). אבל ברור שהחברים מצד שמאל של הקשת חשדו בדיסנצ'יק ועקבו אחריו. מתברר שכמו בכל דרכו המקצועית, הוא שוב ידע משהו חשוב מאוד לפני כולם. 


מן הפתק לעיל מצטיירת מערכת יחסים בין משפחת דיסנצ'יק לבין משפחת בגין. תחילתה בשתי נקודות מוצא. הראשונה: ידידותן של עליזה בגין ושולמית דיסנצ'יק (אז דראליץ'), עוד מימים משותפים בפולין. הן היו ידידות עד כדי כך שעליזה בגין הייתה הראשונה מחוץ למשפחה שידעה כי אני בדרך לעולם. במישור אחר: פרופס הוזז בידי ז'בוטינסקי לתפקיד חדש, ודיסנצ'יק נשלח למצוא לו מחליף כנציב בית"ר בפולין. דיסנצ'יק נפגש עם אנשים אחדים, בהם מנחם בגין. זו הייתה פגישתם הראשונה. בתום השליחות הודיע דיסנצ'יק לז'בוטינסקי כי הוא מציע למנות את בגין לנציב בפועל ולתת לו את המעמד המלא רק לאחר שיוכיח את עצמו. בגין לא אהב את ההמלצה המסויגת, אבל קיבל אותה בהכנעה. 


זו הייתה התחלה מגומגמת למערכת יחסים ממושכת שידעה עליות ומורדות. דיסנצ'יק הוא שנתן לבגין במה לכתיבה במעריב לאורך שנים רבות, ובגין היה מהבודדים ששמרו על יחסים מסודרים ומכובדים, כפי שהיו גם לאחר שדיסנצ'יק פרש ב־1974 מכהונת עורך מעריב, וגילה שרבים מחבריו היו כאלה רק כל עוד שימש בתפקיד רב־עוצמה.


השליחות האחרונה


דיסנצ'יק היה עורך שאהב את העיתונאים שלו. כאשר תמר גולן חלתה בחוף השנהב, הפך עולמות ולא חסך דבר כדי להביאה לבית חולים ראוי באירופה. כאשר היה חשש כי אשת אחד מבני טיפוחיו עומדת לעוזבו ולגנוב את ילדם, נרתם למערכה למען הכתב והילד, על גבול מעשה פלילי. וכאשר בא אליו כתב ואמר לו שיתאבד אם "העולם הזה" יממש את איומו לפרסם את דבר היותו הומו – הלך לדבר עם אורי אבנרי. עורך "השבועון המסוים" (כינוי החיבה שהמציא אבנרי לעיתונו) היה איש מתועב בעיני דיסנצ'יק (לא מעט בגין רדיפתו את קרליבך, שלו הקדיש פעם שער שנשא את הכותרת "הנבל"), אבל הוא הלך אליו והצליח להפר את רוע הגזירה. הדבר הראשון שהיו אומרים עליו הוא שהיה "מענטש" (שמשמעו ביידיש הוא כמו "נשמה" במרוקאית עכשווית). 

בפברואר 1977 הייתי כתב מעריב בוושינגטון. אבא בא לבקר. באותם ימים ביקר בוושינגטון גם ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, שבא לפגוש את העוף המוזר שזה עתה כבש את הבית הלבן - ג'ימי קרטר. היה תדרוך לכתבים הישראלים. ביקשתי רשות להביא את אבא. רבין שמח מאוד. בתום התדרוך פנינו ללכת, ורבין ביקש: "דיסנצ'יק, אתה יכול להישאר כמה דקות?". אבא נשאר. רבין שפך את לבו, ואמר שהמפגש עם קרטר היה נורא. הייתה אנטי־כימיה, והוא צופה זמנים קשים. בין השאר התלונן בבוז שהנשיא ביקש ממנו לומר לילה טוב לבתו איימי.


למחרת היה יום עמוס בוושינגטון. רבין נסע למיאמי, והיה צורך לעקוב אחריו שם. בוושינגטון עצמה התנפלו קנאים מוסלמים חנאפים על מטה בני ברית ולכדו בני ערובה יהודים רבים. בקרבת קרטר התחילו לדבר על בית לאומי לפלסטינים – נוסחה שתפרוץ בתוך ימים לזירה הבינלאומית במפגש של הנשיא עם קבוצת אזרחים בעיירה שכוחה ושמה קלינטון במסצ'וסטס. בערב הייתה ארוחת ערב עם ד"ר הנרי קיסינג'ר, שרק לפני שבועות אחדים פינה את משרת שר החוץ בממשל פורד המובס. אבא הציע לעזור בסיקור. הוא יטפל בקיסינג'ר ואני בקרטר, ברבין ובבני ברית. 


בערב נפגשנו כדי לכתוב את החומר ולהעבירו למערכת בתל אביב. בגיל 70 היה דיסנצ'יק במיטבו הרפורטרי. בעוד אני מקליד, הוא מטלפן ושואב חומר נוסף משמחה דיניץ (השגריר), שנמצא עם רבין, ומאחרים. בארוחת הערב החתים את קיסינג'ר על חוזה לפרסום זיכרונותיו במעריב. אחר כך נסע לדווח לי בטלפון מה קורה ברגע סגירת העיתון ברחוב, מול מטה בני ברית הנצור. ושנינו לא ידענו כי במקביל התחוללה דרמה גדולה אחרת. דן מרגלית עלה באותו יום על חשבון הדולרים של משפחת רבין בוושינגטון.


בביקור הבא והאחרון של דיסנצ'יק בוושינגטון, ביולי 1978, הוא גילה לי את תוכן השיחה עם רבין. שוב השביע אותי לא להשתמש בזה – כי הדברים נמסרו לו באורח אישי ופרטי. הוא נשאר נאמן לחיסיון, אף שרבין כבר לא היה ראש ממשלה והוא עצמו כבר היה פנסיונר. 


המהפך של 1977 כבר התחולל (באותה שנה, למיטב ידיעתי, השתוו לראשונה התפוצות של מעריב וידיעות אחרונות). סאדאת ביקר בירושלים לפני שמונה חודשים. היחסים עם המצרים כבר היו מופשרים מאוד. העיתונאים הישראלים בוושינגטון הוזמנו למפגש עם שר המלחמה המצרי, הגנרל גמאסי. לקחתי את אבא איתי. כשעה וחצי ישבנו שם, שואלים שאלות ומקבלים תשובות. ואז כולם התפזרו. אבא התרומם בכבדות. הוא כבר היה לא בריא מאוד (לפני צאתי לוושינגטון הזהיר אותי הרופא שלו כי הוא לא בטוח שהוא יכול לשומרו חי עד לסיום השליחות). ביולי, החום בוושינגטון מטמטם; בלחות כמו שם גם זקני תל אביב לא התנסו. נכנסנו למקום מקורר לתפוס אוויר. והנה אבא יושב מולי ודמעותיו זולגות. לא זכרתי שהיה משהו עצוב מאוד או משמח מאוד בשעות האחרונות. 


בשבילי, תדרוך עיתונאים עם שר המלחמה המצרי היה מובן מאליו. בשבילו, זו הייתה סיבה מצוינת לדמעות של שמחה וסיכום הולם ל־70 שנות חיים. לא רק שקמה מדינת חלומותיו – היא גם הגיעה, כך היה נדמה, אל המנוחה והנחלה. "נראה לי", אמר, "שהמלאכה נסתיימה, והמשימה של בני דורי הוכתרה בהצלחה. השאר תלוי רק בכם". 


כעבור חודש מת. כעבור עוד חודש נחתמו הסכמי קמפ־דייוויד בין ישראל לבין מצרים.