"ליבי אוהבת אותי ואני אוהבת אותה", מעידה בהתרגשות שרה ברנדס, קשישה המתמודדת עם פגיעה עצבית ומתנהלת בקושי בעזרת הליכון. "כשליבי מגיעה, היא באה אלי מיד ומתחילה ללקק אותי. אני מתה עליה, והיא יודעת את זה. אין דבר כזה שכלב לא מרגיש". המפגשים בין שרה לבין ליבי הם חלק מהתוכנית "כלבי ליטוף", שמפעילה עמותת מטב לשירותי טיפול ורווחה. המפעל הזה, כמו תוכנית נוספת של מטב, "חברים לעת זקנה", מתבסס על "הבנת הקשר המופלא שבין קשישים לבין בעלי חיים והשפעותיו המדהימות על הבריאות הפיזית והנפשית של הקשיש", כפי שמסבירה עירית קוסט, מנהלת שתי התוכניות במטב, שבהן משתתפים כ־400 מתנדבים.
את החיבור בין שרה לבין הכלבה ליבי לא היה צריך ליצור. הוא היה אוטומטי וטבעי. שרה גידלה כלבים כל חייה. "היה לי בובו ז"ל, שנפטר בן 17, ולפניו הייתה לי מיקי, כלבת פודל ננסי לבן, כמו כבשה קטנה, שנפטרה בת 19", היא מספרת. "את הכלב האחרון שלי, דוברמן קטן בשם פיקאסו, הבת שלי לקחה אליה בעקבות האירוע שעברתי. עכשיו יש לנו הורות משותפת עליו".
"קודם כל, אני אוהבת כלבים משחר ילדותי. זה עניין של אהבה אמיתית, טהורה. יש פתגם שאומר 'כלב הוא כולו לב', ואני אדם עם לב. אני מאוד אוהבת כלבים ושום דבר לא ישנה את זה".
"כגוף חברתי הפועל בתחום הזקנה ומפעיל מגוון רחב של שירותים ופרויקטים ברחבי הארץ, אנחנו מחויבים במישור הערכי לפעול למען איכות החיים של הדור המבוגר", אומר ליאור שטרסברג, מנכ"ל מטב. "הבדידות היא אחד הנושאים המשפיעים ביותר על איכות החיים של המבוגרים, וחיית המחמד משמשת לעתים קרובות כחבר הקרוב ביותר של הקשיש ומהווה בת לוויה אהובה. מעבר לעזרה החשובה אשר מאפשרת להם להמשיך להחזיק ולטפל בחיות המחמד שלהם, נוצרים קשרים אישיים חזקים ומשמעותיים בין הקשיש למתנדב, ואין ספק כי שני הצדדים יוצאים נשכרים מכך".
"כשפגשתי את מרגלית לראשונה, היא בכתה וסיפרה לי שהכלב שלה נשאר בקיבוץ", מספרת נורדנברג. "היא מתמצאת בכלבים ואוהבת אותם, והמפגש השבועי שלנו הוא ההיי־לייט שלה. זה משמח אותה ומפיג לה את הבדידות".
"אנחנו קובעות מראש. היא יודעת שאני מגיעה, ואז מחכים לכלבה כלי עם מים וסדין שפרוש על המיטה. מרגלית מתנפלת על הכלבה בנשיקות ובחיבוקים, ואז מגיע טקס שבו היא נותנת לה מלפפון או ביסקוויט לכלבים. היא משחקת איתה: 'שבי, ארצה, תני לי יד', מדברת אליה כמו לילד קטן, מהללת אותה ומשכנעת אותה כל הזמן שתשב עליה. האינטראקציה גורמת לה הנאה ושמחה.אני מאמינה מאוד בתרומה העצומה של הכלבים מבחינה פסיכולוגית".
פעילותם של מתנדבי "כלבי ליטוף" מרשימה ומעוררת השראה, אבל כשמדובר בדימה צרובסקי מבאר שבע, יש לה ממד נוסף. צרובסקי בן ה־39, אב לילדה, הוא עיוור. בנוסף לעיסוקו כמומחה לטכנולוגיה מסייעת לעיוורים המלמד מורים שיקומיים ברחבי הארץ, הוא מתנדב בבית אבות עירוני בבאר שבע עם כלבת הנחייה שלו, טדי בת ה־3, עירוב של לברדור וגולדן רטריבר. כבר שנה וחצי הוא עושה את זה כי לדבריו, "חיפש לעצמו אתגר מסוים, חברתי, שלא קשור לפרנסה". במגבלה שלו, העיוורון, הוא לא מוצא שום בעיה כשמדובר בהתנדבות. צרובסקי מגיע מדי שבוע עם טדי לבית האבות, וכדבריו, "נודד בין המחלקות" - תשושים, סיעודיים, מוגנים – והפעילות מתחילה.
צרובסקי מספר שהקשישים בבית האבות מצפים לפעילות הקבועה. עם זאת, תגובתם בזמן הפעילות לא קבועה. "הכל לפי מצב הרוח והרגש של כל אדם", הוא אומר. "צריך להבין שביום מסוים אדם מסוגל ומעוניין לקבל את הפעילות, וביום אחר לא. לא צריך לצפות שכל אחד מהקשישים יקפוץ על הכלב. זו קבוצה של 25־20 איש, ולא מכריחים אף אחד להשתתף בפעילות. מי שרוצה - משתתף, ומי שרוצה - נוגע".
"סיפוק. לא שחסר לי, אני עובד מדי יום. אבל לא הכל נמדד בעבודה ולא הכל נמדד בכסף. כשהמתנדבים שלנו מגיעים עם כלביהם, הם מועילים לא רק לקשישים, אלא לצוות בבתי האבות ולבני המשפחה של הקשישים", מסכמת קוסט. "הפעילות מרוממת את נפשם של כל הנוכחים. וכשהמטפלים ובני המשפחה מקבלים זריקת עידוד ואנרגיה, הם נותנים שירות טוב יותר לקשישים".
התרעות פיקוד העורף