והנה שוב אותו טקס – אני לא מסכים לחזור הביתה. אני רוצה להישאר עם סבתא. אבא ואמא כבר ממהרים. אני מתחיל לבכות ומאיים שאני לא זז. היום, ממרחק הזמן, אני מבין שההתעקשות הזאת שלי להישאר לא הייתה נעוצה בכיף החיוור שהייתי עושה בקיבוץ המנומנם, באוכל הדלוח של סבתא שושנה או בחדר הקטן שלה, שהיה כל כך לא מזמין לשטויות מופרעות של ילדים. ההתעקשות שלי להישאר נולדה מתחושת בטן נאיבית של ילד, שהבין שאם אנחנו הולכים – היא נשארת שוב לבד. היא חוזרת למיטת היחיד שלה, בחיי היחיד שלה, לקומקום השורק שלה, שמפר בצווחות קצובות את השקט המחריד, היא חוזרת לעץ המנגו שמפיל את פירותיו לאדמה כי אין מי שיקטוף ממנו, היא חוזרת לארבעה קירות, לכיסאות דוממים, לריח של זקנה. ואין שום ילד עם עיניים ירוקות שיתזז אותה על השבילים של הקיבוץ, ואין ערימות כותנה לבנות, ואין כתמים של שוקולד על המפה, ואין אף אחד שלרגע אחד קטן יוציא אותה מכלוב הזקנה שלה, ישכיח ממנה את כובד השנים ויכתים את הקירות הלבנים האלה בצחוק דבילי.
במהלך כל הנסיעה הייתי שותק. אמא שלי קלטה והבטיחה: “אל תדאג, נבוא לבקר את סבתא גם בשבת הבאה".
“אבל מה היא תעשה לבד עד אז?", מלמלתי מתחת לשפם שעוד לא היה לי.
שעון חורף. הערב יורד מוקדם, בתחזית מדברים על סערות, משהו באוויר משתנה. אני קופץ למכולת השכונתית, אורז מצרכים בשקית וחוזר הביתה. מול החלון הגדול אני מצליח לתפוס קרע של תכלת, כמו העיניים של סבתא שושנה. אני מוריד מהמקרר ארגז, מניח לי קרמבו על צלוחית, מוציא כפית מהמגירה, אוכל אותו בביסים קטנים, וכל כך מתגעגע אליה. ד
הסיפור שמתפרסם כאן הוא חלק מהפרויקט "מחזירים אהבה" שיזמה עמותת מטב (ע"ר) הפועלת למען רווחת האזרחים הוותיקים בישראל, במטרה לקדם את מעמד המבוגרים בחברה הישראלית, לעודד פעילות בין־דורית ולעורר מודעות ציבורית לתופעת בדידות הגיל השלישי והשפעותיה על איכות החיים. הפרויקט, שנערך זו השנה הרביעית ברציפות, מתקיים במהלך כל חודש נובמבר ויום השיא הוא ב־29 בנובמבר, אז ייצאו רבבות ישראלים מכל המגזרים להחזיר אהבה למבוגרים הקרובים אליהם, וגם לרחוקים. גם אתם מוזמנים לקחת חלק בפרויקט ולהגיע לבקר בן משפחה או שכן מבוגר, לצאת איתם לפעילות משותפת או להציע להם עזרה וסיוע, תשומת לב והקשבה, בתקווה שמהלך זה יהפוך לחלק מחיי השגרה של כולנו.
התרעות פיקוד העורף