בוקר אחד לפני כעשר שנים נתקלתי בדרכי למכון הקרטה בכפר האמנים יומיטן באוקינאווה בסייקו טויאמה, מאסטר מפורסם לקרטה, אוצר לאומי של יפן. הוא היה בן 80 ונשא גזע עץ ענק על גבו. עצרתי ובירכתי אותו לשלום. הוא חייך וניהלנו שיחה קצרה. הצעתי לו עזרה עם גזע העץ, אך הוא סירב, בחיוך כמובן, ליטף את זקנו הארוך והלבן והמשיך ללכת. הוא סחב את הגזע כאילו היה גפרור.

הפעם השנייה שראיתי אותו הייתה בערוב היום, בחוף הים הצמוד למכון. ישבתי בחוף, דיברתי בטלפון, והבחנתי בו יושב לבדו על ספסל ולוגם פחית של תה קר בעודו מביט אל הצוקים שבאופק. לא יכולתי להתעלם מכך שהוא היה ללא הזקן הארוך והלבן שאפיין אותו. ניתקתי והלכתי לכיוונו. הוא חייך אלי ברוגע והזמין אותי לשבת לידו.

במהלך הפגישה דיברנו מעט מאוד, אך הייתה הרגשה נוחה בינינו. פגישה כזו שלא צריך לדבר בה, אפשר פשוט לשבת וליהנות מהרגע. מוזר עד כמה הרגשתי שאני מכיר אותו. ועוד יותר מוזר כמה תרמה לי הפגישה הקצרה הזו להבנה עתידית של אמנות הלחימה שלי. אני מניח שכאשר יושבים עם אמן גדול, משהו נדבק בך, ואלף טבילות בים לא ינקו זאת ממך.




סייקו טויאמה, מאסטר מפורסם לקרטה



כאשר מבינים, לא צריך לדבר


השמש השוקעת של סוף היום פגשה בעיניו וגרמה להן לנצנץ בהיסוס, ממש כמו גחל לפני שהוא כבה. באור השמש הזה יכולתי לראות בקושי את הקמטים בפניו, רק את הניצוץ בעיניים שנראו עייפות מאוד. לא הצלחתי להבחין אם הוא עצוב או רגוע, אבל אני מניח שעיניים שראו הרבה לומדות בשלב מסוים להסתיר כל רגש. הן נראות שלוות, עמוקות ושקטות כאשר הן מביטות על העולם.

לאחר שעה ארוכה הוא הפנה את מבטו אלי ובחיוך הניד בראשו באטיות. נפרדתי ממנו לשלום והשארתי אותו יושב על הספסל. ככל שהתרחקתי, הרגשתי שחלק ממני נשאר על הספסל בחוף, דבר אשר מילא אותי מבוכה. לא הבנתי למה אני מרגיש כך לאחר היכרות קצרה. אבל היום אני יודע שבעולם שלנו יש הרבה מעבר למילים. כאשר מבינים אחד את השני, לא צריך לדבר.

לאחר מספר חודשים קיבלתי הודעה על פטירתו. התברר לי שהוא נלחם במחלה קשה. הרופאים אשר עשר שנים קודם לכן העריכו שנשאר לו חודש לכל היותר לא הבינו כיצד הוא ממשיך ללמד ולהדגים קרטה יוצא מן הכלל במשך כל הזמן הזה. לבסוף הוא ויתר ונפטר בגיל 81.

כאשר מלאה שנה למותו, נסעתי עם מורי ושניים מתלמידי לבקר בביתו. בחצר הייתה מונחת המצבה שלו. באישור מיוחד של ממשלת יפן, שהכירה בו כאוצר לאומי, התאפשר למשפחתו לקבור אותו בשטח אשר על הנייר היה שייך לעירייה. כאשר ראתה אותנו אלמנתו היא פרצה מיד בבכי. ודאי הבינה שבאנו לבקר את מצבת בעלה.

נכנסו לביתה, הוא היה שקט מאוד. נראה כי לקה בדממה נוראית, כנראה לנוכח החיים הממשיכים של אישה מבוגרת ובודדה. ישבנו מול תמונתו של טויאמה אשר עמדה במרכז המזבח בסלון. עצמתי עיניים ובלבי אמרתי לו תודה על שהלך בדרכו, קשה ככל שהייתה, כל יום בחייו, עד שלבסוף, גם אם למספר רגעים מועטים, נקשרו חיי בשלו.





אלמנתו של טויאמה, שי חי ותלמידו

לאחר מכן עברנו למכון הקרטה הישן שלו הצמוד לבית. באטיות לגמנו תה. בעיניים אשר טובעות בדמעות אמרה לנו אלמנתו של טויאמה שאובדנה הגדול עדיין איתה בכל דקה מהיום. התרגשתי לראות כמה היא אהבה אותו לאחר שנות נישואים רבות.

עצב מילא את לבי. לכמה רגעים נראה היה כאילו הוא מציף אותי בפתאומיות, חודר לריאותיי ומאיים להטביע אותי. השתמשתי בכל כוחי כדי לעצור את הדמעות. ישבתי שם ובהיתי בחלל. רציתי לעזור לזקנה, אך לא ידעתי איך. לפתע עלתה במוחי המחשבה ש-81 שנים של אמנות לא הסתיימו אלא פשוט קיבלו תפנית חדשה.

אמנותו של טויאמה תעבור לדורות הבאים, ודמותו ומסירותו ימשיכו ליצור אמנות חיה על ידי עיצובם של תלמידים ואמנים רבים. הוא ימשיך ללמד ממקום אחר, ממש כפי שעשה בחייו. זוהי גדולתו של אמן טוב, חשבתי לעצמי, אשר במובן הזה, ללא ספק, ניצח ניצחון אחד אחרון, את המוות.



למה ויתרתי על הדירה ב"האח הגדול"?


עשור עבר מאז וחיי השתנו מקצה לקצה. מאותה תקופה נשארו זיכרונות עמומים, אבל שני דברים אני יודע. הראשון, שחיים שאדם חי בשביל אחרים הם היחידים שיש בהם ערך. שהרי לא יכול להיות שדה שלם של פרחים נבולים ורק פרח פורח אחד. כולנו אחד. הדבר השני הוא שאני רוצה ללכת בעקבות אותו מאסטר, שהקדיש את חייו לאחרים וניצח את המוות.

כל יום שואלים אותי לפחות עשר פעמים למה ויתרתי על הדירה ב"האח הגדול" או למה אני לא ממנף את ההצלחה לעשיית כסף. התשובה היא שאני חושב שיש דברים חשובים יותר כרגע שאני צריך לעשות בחיי. אחד מהם הוא לגרום למקום שאנחנו חיים בו להיות טוב יותר.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני קורא לכל מי שקורא טור זה להצטרף אלי ביום רביעי, 29.6, ליום של מעשים טובים. כל אחד יעשה מעשה טוב אחד, נטול אינטרסים ומונע לחלוטין מלב טהור ומרצון לעזור.

לאחר מכן ספרו בפוסט על המעשה שלכם ותייגו בהאשטאג #כולנואחד. עם הכוח שיש לנו, היום הזה הולך להיות מעניין.