מבחינת מיכל בנדק, החלק הקשה ביותר היה איך לספר לילדים שאמא שלהם חולה בסרטן השד. "כשחליתי, הבת הגדולה הייתה רק בת שנתיים וחצי, אבל היה חשוב לי לומר לה שמשהו קורה", מספרת בנדק, אם לשלושה ילדים. הגישה הזאת של פתיחות מן היום הראשון, היא מה שמביא אותה כיום לעשות את אותו דבר, הפעם דרך עדשת המצלמה שלה. "רציתי לצלם נשים שמתמודדות עם סרטן השד ולעזור להן להשתקם רגשית בעזרת הצילומים. אחר כך הבנתי שאני רוצה לצלם עוד נשים, וגם גברים. זה מה שחיבר אותי עצמי לתחום הזה. גם אני חוויתי צילומים והבנתי שזו דרך להתמודד: להצטלם אחרי כריתה ושחזור".

בנדק (43) אובחנה לפני כעשר שנים כחולה בסרטן השד. בשנתיים לאחר מכן התגלגלה משולחן ניתוחים אחד לאחר, תשעה בסך הכל. במהלך השנים כרתה את החזה ושחזרה אותו מאפס. כל שלב כזה, היא אומרת היום, היה חדש לה לגמרי. "הייתי הראשונה מהסביבה שלי שחלתה. קיבלתי תמיכה ממישהי אחרת שחוותה את זה, אבל גיליתי שזה להיכנס לעולם מאוד מבולבל, כי המחלה הזאת היא עבודה במשרה מלאה".

לשינויים הפיזיים - בעיקר כריתת החזה ונשירת השיער - הייתה השפעה נפשית מכרעת. "אחרי שעוברים את המלחמה הפיזית, באה המלחמה הרגשית. באותו זמן ידעתי שאני נלחמת והייתי במוד של לחימה. רק אחרי זה נפל לי האסימון". מאז בנדק מנסה למנוע מאחרות לעבור את מה שהיא עברה. ולו להקל במעט, לפוגג את הערפל כדי לעקור דעות קדומות ולהניע נשים לקום ולהיבדק. בנדק מעמידה מול המצלמה נשים שחלו כדי שיחשפו הכל. את פניהן וחיוכן, אבל גם את כל מה שעלול לעורר רתיעה משתקת אצל מי שמוצאת את עצמה בסחרור הזה. "ההתמקדות שלי בצילומים היא לא בצלקות. המטרה שלי היא להראות לכל אחד ואחת שלמרות הכאב והצלקות, הבטן, הצלוליטיס, יש בהן המון דברים יפים ואיזה יופי זה לראות את זה. אז הצלקת או הצלוליטיס שם, אבל ההתמקדות אינה בהם".



שוברות את הקרח


החדשות הטובות הן שבישראל של 2016 המודעות לסרטן השד גבוהה. הרבה יותר ממה שקורה במדינות ה־OECD, למשל. "אלמנט הבושה לא מאפיין היום", פוסקת מירי זיו, מנכ"לית האגודה למלחמה בסרטן. "שיעורי האבחון המוקדם בארץ הם מהמובילים בעולם. כשהתחלנו היה פער גדול בין יהודיות לערביות. היום כמעט אין פער שם. אנחנו הרבה מעל לממוצע, למעלה מ־70%, ובאירופה הממוצע הוא סביב 59%". החדשות הטובות עוד יותר הן ששיעורי הריפוי בסרטן השד בישראל נחשבים גבוהים.

החדשות הפחות טובות הן שבמספרים אבסולוטיים מדובר עדיין בשיעורי תחלואה גבוהים. "כיום חיות בישראל 28,823 נשים שאובחנו עם סרטן השד במהלך השנים 2009־2013 ושהחלימו או עדיין מתמודדות עם המחלה, מהן 21,266 שאובחנו עם מחלה חודרנית ו־2,557 נשים שאובחנו עם מחלה ממוקדת", מספרת פרופ' ליטל קינן בוקר, סגנית מנהלת המרכז לבקרת מחלות במשרד הבריאות. הסיבה, מסבירה זיו, היא שזהו הסוג השכיח ביותר בקרב נשים. כ־5,000 ישראליות יגלו בכל שנה כי הן חלו. זה קריטי במיוחד לנשים שעברו את גיל 50. "79% מאלה שחולות חולות מעל גיל 50", אומרת זיו, "אין שום אמצעי יעיל לאבחון מוקדם מתחת לגיל הזה נכון להיום. אז אנחנו אומרים שבכל גיל ובכל מצב, גם אם את לא בסיכון גבוה, אם יש שינוי שאת מרגישה, תתעקשי לברר מהו. אל תיתני שישלחו אותך הביתה כי את רוצה לשמוע שהכל בסדר ושאת סתם היסטרית. תבדקי את זה".

זאת הסיבה שארגונים כמו "כמוני", ארגון בריאות שפועל ברשת, יוצאים יותר ויותר בקמפיינים של צילומים שתכליתם להפיג את הפחד המשתק מפני הלא נודע. "המטרה שלנו היא לתת לאנשים להרגיש הרבה יותר נוח עם הגוף שלהם, גם בשלב האבחנה, כשכל עולמם חרב עליהם, וגם אנשים שכבר עברו את התהליך", אומרת תמי שיפטר, מנכ"לית "כמוני". "אנחנו מראים אותם כשהם כבר אחרי, וגם כאלה שגם אחרי התהליך עדיין מסתירים, עדיין מתביישים, כדי להבהיר שאתה לא צריך להיות שלם בשביל להיות מושלם".

עם זאת, זה לא קורה מיד. "יש כאלה שהיו מהוססות בתחילת התהליך, ורק אחרי יום־יומיים עם הצלמת נפתחו. כשהן ראו את התמונות שלהן, הן ראו שהן פתאום כל כך יפות, וזה ממש עשה להן משהו. ממש קידם אותן", אומרת שיפטר. מיכל בנדק מאשרת. "הסשן אצלי הוא מאוד ארוך", היא מגלה. "לוקח כמה שעות. מגיעים, אני עושה את הסטיילינג, וזה גם זמן להיכרות ושבירת הקרח".

שלב הריכוך.
"כן. מתחילים בתמונות תדמית, התמונות הקלילות יותר, ואז עוברים לפורטרטים, שזה שלב שבו אפשר קצת יותר להשתחרר. אני מנחה את המצולמות איך לעמוד, באיזה פוזות. אני לא נותנת להן להיות מובכות מול המצלמה. אז לאט־לאט, וזה שלב לא קצר, התמונות הופכות להיות חשופות יותר ופרטיות יותר. אבל זה לא תהליך של מישהי שרוצה להצטלם בעירום ואני אומרת לה: 'אוקיי, בואי להצטלם'".



להחליף דיסקט


גם בפורום הפתוח של "כמוני" קופצות מעת לעת שאלות קצת אחרות. לא על עניינים שבגוף, אלא בנפש. "בתמיכה במכרה החולה בסרטן השד ועוברת טיפולים", כותבת, למשל, "אנונימית", "כיצד לדעת מתי לסגת ולתת לה קצת ספייס, קצת אוויר לנשימה?... מתי העדפתן שיניחו לכן ומתי הרגשתן דווקא זקוקות לחברה?". התשובות זורמות מיד. "הפריע לי כשהיו סביבי ביומיים אחרי הכימותרפיה", השיבה גולשת שכינתה את עצמה ליאל. "חיפשתי את המרחב שלי", גולשת אחרת סייגה. "לא תמיד ידעתי מה נכון לי ומה אני זקוקה באותו הרגע... הייתי למשל זקוקה לעתים לנוכחות מאוד שקטה לידי, שיהיה מישהו לידי אבל ללא אינטראקציה".

את ענבל הרזי־נועם שאלות מעין אלה אינן מפתיעות. בתור מי שחלתה גם היא בסרטן השד ונרפאה בינתיים, היא מודעת היטב לטראומה הנפשית שהמחלה עשויה להשאיר. זאת אולי הסיבה שמן הרגע הראשון הבינה שכדי לצמצם את האפשרות הזאת, עליה להיות כנה עם עצמה ועם הסביבה. "אמרו לי: 'לכי עם הילדים לפסיכולוג'", היא נזכרת. "אמרתי: 'למה עכשיו לסבך את הילד עם זה? אני אמא שלו, אני מכירה אותו הכי טוב, אני יודעת לעשות את זה בצורה הכי עדינה והכי מצחיקה. כשאמרתי לבן שלי עידן: 'אתה יודע שהטיפולים של אמא יגרמו לשיער לנשור?' הוא פתאום קפץ ואמר לי: 'מה זאת אומרת, תהיה לך קרחת?' ונקרעתי מצחוק. אמרתי, כן!". זה מה שהביא אותה מאוחר יותר להיעמד מול העדשה של מיכל בנדק ולהכריז בגאון: "חליתי, כך זה נראה, ואין לי במה להתבייש".

"היינו 40 נשים בקמפיין של מיכל", היא מספרת, "וכולן התפשטו, אז לא הייתה שום בעיה. אפילו צחקנו אחת על השנייה. זאתי בלי שד, ההיא בלי פטמה, זאת בכלל עם פרוטזה. זה היה מצחיק כי כולנו באותו סרט ואין לנו מה להתבייש אחת מהשנייה".

"כולנו באותו סרט". מתוך הקמפיין להגברת המודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד. צילום: מיכל בנדק"כולנו באותו סרט". מתוך הקמפיין להגברת המודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד. צילום: מיכל בנדק

השנה מצאה את עצמה הרזי־נועם שוב מול העדשה, הפעם של אתר "כמוני", ולצד שלוש נשים נוספות שחושפות את הצלקת שנותרה להן מהתקופה הקשה ההיא, כדי שאולי עוד אנשים יראו ויחליפו דיסקט. "אני ענבל הרזי־נועם, בת 38", כתבה בפוסט ארוך שהוצמד לתמונה, "לפני כשנה וחצי הרגשתי דקירה בחלק העליון של צד שמאל... הרופא טען שאין לי כלום". עם זאת, לדבריה חשה בבליטה לא מזוהה בחזה. אבל הרופא אמר שאין לה מה לדאוג, ואחרי לחצים שלח אותה לבדיקת ממוגרפיה, ואז אולטרסאונד, שלא הראו דבר. ובכל זאת ידעה שמשהו אצלה לא בסדר. כשהבליטה הפכה גוש, פנתה אל רופא כירורג שמיודד עם המשפחה, וזה הפנה אותה מיד לבדיקת ביופסיה. התוצאות הפעם היו ברורות. "היה מדובר בגידול ממאיר", כתבה. "בינתיים הפסדתי זמן יקר".

בתחתית הפוסט מתנוססת תמונה שלה. מחויכת, נינוחה, חושפת צלקת גדולה שהניתוח שעברה במהלך מחלתה הותיר לה. "בחרתי לא להסתיר ולהראות את הצלקות כדי לגרום לבנות ללכת להיבדק", חתמה בפוסט ההוא. "כי גילוי מוקדם לא רק מציל חיים, אלא יכול למנוע כריתת שד". לה עצמה זה לא קרה. במהלך המחלה איבדה את מה שהיא מגדירה "הזהות הנשית שלי": החזה והשיער. לכן, בעצם, הצטלמה. כדי שאחרות לא יטעו לחשוב שהן לבד במאבק המר הזה ושאי אפשר להתמודד איתו. "לא הייתה לי בעיה להצטלם", היא מספרת, "לא הייתה מבוכה, כי זה מה שאני, ומי שלא נאה לו שלא יסתכל. וקיבלתי תגובות מאוד מפרגנות, פנו אלי בנות בפרטי, חולות, הרגישו בעקבות זה מאוד פתוחות לדבר איתי".

גם ז'אנה אהרונין החליטה לא להסתיר יותר, ואף עשתה זאת בהתלהבות גדולה כשהצטלמה ל"פרויקט לא מסתירים" שצילמה הצלמת אלינור הררי. "חליתי בסרטן השד פעמיים", היא סיפרה בדף הפייסבוק של "כמוני". "בפעם הראשונה, לפני כשבע שנים, רק הוציאו גוש בניתוח ועברתי הקרנות. יצאתי מזה כמעט בלי להרגיש. אחרי זה עשיתי המון טיפולי פוריות. לפני שנתיים וחצי הייתי בהריון מתקדם והפסיק הדופק של העובר. כך גילו שהסרטן חזר".

אהרונין עברה כריתה, אך לא הצליחה להשלים עם המראה הקשה של הצלקות. "היה לי ממש קשה לראות אותן, את המקום חשוף. זה הורס את הנשיות", נכתב, "חיכיתי שאוכל כבר לעשות שחזור. אבל אז ראיתי כמה שחזורים חד־צדדיים, והבנתי שבשבילי, כל הסבל שעוברים לא שווה את התוצאה. אז התחלתי לברר על קעקוע שיכסה את מקום הכריתה". ואכן, אהרונין קעקעה על החזה שלה פרח צבעוני, גדול ויפהפה ולאחר חודש הצטלמה עמו לפרויקט. "מאוד אהבתי את מה שיצא בסוף וכבר הרגשתי הרבה יותר טוב בקשר לעצמי", היא מספרת, "כשפנו אלי מהאתר, הסכמתי להשתתף בפרויקט בשמחה. חשוב לי מאוד להעביר את המסר שצריך להשתדל כמה שיותר לא להתבייש".

עם זאת, מבוכה, לדבריה של בנדק, היא שלב כמעט קבוע בקרב המצולמות שחלו: "אני חושבת שזה בא ממשהו עתיק כזה. זו הייתה מחלה שהיה ידוע שמתים ממנה, וכל האסוציאציה היא של קרחות ולשכב במיטה בודדים. אבל אני בטוחה גם שזה פוגע בנשיות. במקרה של בחורות צעירות, זה פוגע בביטחון שלהן למצוא זוגיות". הדמיון המשתולל לא מסייע להפיג את החשש. "הן מדמיינות איך נראה שד כרות, לא תמיד יודעות איך נראה שחזור, התמונות לא תמיד נעימות למראה. לפעמים הן צודקות, יש מקרים שזה באמת לא נעים לראות".

אך ב"כמוני" לא עוצרים בסרטן השד. הרי הדעות הקדומות של הציבור חורגות מתחומיו. על הכוונת כעת קמפיינים של צילומי חולי פסוריאזיס, סוכרת ומחלות גסטרו. "אתה מנסה לתפוס בתמונה לא רק את הפגם, אלא גם את ההבעה של הבנאדם", מסכמת שיפטר, "כי כשמישהו משדר שלמות, אתה פשוט רואה את זה, וזה עושה את העבודה".