יאיר שטרן נראה מצוין לגילו. בן 74 פלוס, דק גזרה, אלגנטי ועדיין עובד, מכהן כמנכ"ל התזמורת הסימפונית ירושלים. לאיש שבעבר ניהל את הטלוויזיה הישראלית אין הרבה על מה להתלונן, לפחות ממבט ראשון. יש לו ארבעה ילדים, בנו שי מככב בפריים טיים של ערוץ 10, ולפני כמה שבועות אף זכה לנכד שביעי. הכל נשמע נפלא עד שמגרדים את השכבה הראשונה ומגיעים לנקודה ההיא.

“לא יודע אם המילה כאב מדויקת, אבל הוא מאוד חסר לי", שטרן ביקש להדגיש. “הייתי רוצה להכיר את אבי. נותן הרבה שנים מחיי בשביל להיות איתו יום אחד. אישיות בלתי רגילה, היה בו כנראה קסם אישי אדיר שהייתי רוצה לגעת בו, אפילו לזמן קצר, בשביל להבין מאיפה זה בא. הוא היה במחתרת, אז לא נשאר ממנו כלום. אפילו מז'בוטינסקי נשארו נאומים מוקלטים. רואים בן אדם עומד ומדבר, שומעים את קולו. מאבי נשארו כמה תמונות בשחור־לבן. זהו".

יאיר נולד ארבעה חודשים אחרי מות אביו, אברהם, שמוכר בכינויו המחתרתי “יאיר". בימים אלה מציינים 75 שנה למותו. דמות מיתולוגית בהיסטוריה של ימי טרום הקמת המדינה. טרוריסט אכזר בעיני הבריטים ומשיח בעיני חבריו בלח"י. אניגמה שהתנדפה מהעולם בגיל 34 בלבד.

“המעריצים ראו בו מתווה דרך לגאולה", הבן מסביר. “מנהיג ברמות שונות ממה שאנחנו מכירים. כריזמטי ששכנע בחזונו והצליח לסחוף אנשים שהיו מוכנים להקריב את עצמם בשביל רעיון שחרור הארץ כדי שיהיה פה מקלט לכל היהודים. אמרו שהוא מטורף, בוגד, גיס חמישי, מה לא".

מה היה קורה אילו נשאר בחיים?
“אמי אמרה שהוא היה הולך לאקדמיה, רקטור של האוניברסיטה העברית, או ראש החוג למדעי הרוח. לא היה הולך לפוליטיקה, זה היה קטן עליו. הוא חי בעולם עם רמה תרבותית הרבה יותר גבוהה מפוליטיקה של ועדה כזו או אחרת. הייתה מבחינתו דרך שצריך להגשים, אבל כשהגענו למדינה יהודית, עצמאית, ריבונית, כמו ב־1948, אז מאותו רגע שהיהודים ינהלו איך שהם מבינים. שיהיו גנבים, זונות ופוליטיקאים".

יאיר שטרן בבית בו נרצח אביו. צילום: שמואל רחמנייאיר שטרן בבית בו נרצח אביו. צילום: שמואל רחמני

הוא דיבר על בית מקדש שלישי.
“אני לא חושב שהוא התכוון לבניית ארמון על הר הבית. אני רואה את זה כמטפורה. רצה שתהיה כנסת מחוקקת, בית משפט עליון, נשיא יהודי. היו לו נחישות ונכונות להקריב הכל בשביל זה. הוא ידע שהוא לא ייצא חי מהמאבק. ידע, אם אתה קורא את שיריו".

יאיר מתכוון לשירים הפטריוטיים והקודרים שיצאו תחת ידי אביו. למשל:

“אך מה ימתק בשדה הקרב המוות,

מה יערב שרב לי בישימון,

כשעיני תוהות בתהום צלמוות

תראינה משואות הניצחון".

האורח, בכבודו ובעצמו

אברהם שטרן מצא את מותו ב־12 בפברואר 1942, בדירה ברחוב מזרחי ב', בשכונת פלורנטין בתל אביב. קצין הבילוש ג'פרי מורטון, ממשטרת המנדט הבריטי, ירה בו למוות.

בספרו “רק עבודה" תיאר מורטון את אירועי היום הדרמטי: “גברת סבוראי הייתה בדירה וכמו כן ‘האורח', אברהם שטרן, בכבודו ובעצמו. מנהיג הכנופיה, אמן הטרור, מארגן רצח המוני, ארכי־פושע נגד הממלכה הבריטית ובעל רצון לפגוע במאמצי המלחמה (מלחמת העולם השנייה - א"ל). הוא אותר בארון בגדים. רצינו להביא אותו למפקדה, אבל הוא לפתע נתן קפיצה לכיוון החלון המוביל לגג. נכון שבעבר שטרן פיקד על כנופייתו ממרחק ביטחון, נתן לאנשיו לעשות את העבודה המלוכלכת, אבל ידעתי שהוא קולט שלא יוכל להימלט, לכן חששתי שהוא עומד לפוצץ את עצמו בעזרת חגורת נפץ. מאחר שאף אחד מהשוטרים לא יכול היה להגיע אליו, יריתי בו למוות. לא מצאנו עליו פצצה".

תיאוריו של מורטון מזכירים את תיאורי ההגנה של אלאור אזריה. גם פרקליטיו של החייל טענו שחשש שהמחבל נושא על גופו מטען נפץ ולכן ירה ללא קבלת פקודה. הטענות, כזכור, לא התקבלו בבית הדין הצבאי.

"חששתי מחגורת נפץ". ג'פרי מורטון, שירה בשטרן"חששתי מחגורת נפץ". ג'פרי מורטון, שירה בשטרן

אנשי הלח"י האשימו את מורטון ברצח בדם קר, ניסו להתנקש בחייו, אבל הוא נפצע באורח קל בלבד. הבריטי המשיך לשרת את האימפריה במושבות בטרינידד וניאסלנד (מלאווי), חזר לאנגליה, שם עבד כקצין אבטחה בחברת הנדסה. הוא הלך לעולמו ב־1996, בגיל 89.

על מותו של שטרן נכתבו ספרים ועבודות מחקר. כששאלתי את הבן אם נותרה פינה חשוכה שניתן להאיר, הוא לא יכול היה להצביע על אחת כזאת. אלא שההיסטוריה דאגה להשאיר בצד אירוע נשכח. בשנת 1963 כתב הסופר האמריקאי ג'ראלד פרנק את הספר “המעש" על מעללי הלח"י. הוא התרכז בהתנקשות בלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, שנרצח על ידי חברי המחתרת בנובמבר 1944.

ההתנקשות אומנם התרחשה בקהיר יותר משנתיים אחרי מותו של שטרן, אבל האירועים מרחוב מזרחי ב' מוזכרים בספר. פרנק היה זה שהכתיר את המקרה כרצח. מורטון, שכבר היה אי־שם הרחק מפלשתינה, נפגע והגיש תביעת דיבה נגד הסופר האמריקאי בבית משפט בלונדון. על פי החוק הבריטי, לא התובע צריך להוכיח שדבריו אמת אלא דווקא הנתבע.

פרנק נאלץ לשכור צוות הגנה אנגלי שיטפל בענייניו. חבריו ביקשו להיעזר בשירותיו של מקס זליגמן, עו"ד ממוצא וולשי, שחי בישראל ונהג לייצג בחינם את עצורי המחתרות. רוברט מוריס, העו"ד הבריטי, הסביר לזליגמן שאם הם רוצים לזכות את פרנק, הם חייבים להביא עדות ראייה של מי שצפה במורטון יורה בשטרן בדם קר.

זליגמן לא השאיר אבן על אבן. הוא עבר אצל כל מי שנכח באזור ביום מותו של שטרן וגבה תצהירים כדי לבסס את הטענה שהמוות לא היה בגדר הריגה מוצדקת בידי שוטר שבסך הכל ביצע את תפקידו. העבודה של זליגמן הייתה מרתקת, והיא משרטטת אירוע דרמטי כמו עדות חיה ליום היסטורי. הררי תצהירים וחילופי מכתבים שחלק מהם מובא כאן.

“אני מקס זליגמן, החתום מטה, עורך דין מרחוב ביאליק 1 בתל אביב, עומד מאחורי הדברים", הפרקליט כתב בתצהיר שהוא עצמו מסר. “הכרתי את אברהם שטרן המנוח, שאיתו היו לי יחסים מקצועיים. גם את מר מורטון יצא לי לפגוש לעתים תכופות בגלל שייצגתי מספר רב של אנשים שנרדפו והושמו במאסר, בלי משפט. מורטון היה אז הקצין האחראי על החקירות הפליליות במחוז הדרומי במשטרת פלשתינה, שמפקדתה ישבה ביפו.

"ב־7 בפברואר 1942 נפגשנו במשרדו של מר מורטון ועל שולחנו היה מונח רובה ‘סטן'. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי נשק בחדרו. שאלתי מה הסיבה, והוא ענה ‘זה בשביל הכנופיה של שטרן. אם אראה אחד מהם, קודם אירה ורק אחר כך אשאל שאלות'".

אלף לירות על ראשו

שטרן היה באותם ימים המבוקש מספר אחת. פרס של אלף לירות ארץ ישראליות הונח על ראשו. “הוא לא דגל בגירוש האנגלים מהארץ אלא פעל מהרעיון הבסיסי שארץ ישראל היא של היהודים והיא מגיעה לנו", מסביר בנו יאיר. “ארץ שצריך לכבוש בחזרה, מהאנגלים או מהטורקים. מי שמפריע צריך לגרש אותו בכוח".

טרוריסט.
“אישית, אף פעם לא הפריעה לי ההגדרה. אני אומר שהוא היה לוחם חירות ולא טרוריסט, אבל סוג המלחמה של הלח"י היה טרור. חיסול של אישים ומלחמת גרילה שבה הניחו פצצות בכל מיני מקומות. אי אפשר להשוות לפלסטינים, שהורגים נשים וילדים בלי הבחנה. הלח"י כיוון למטרות בריטיות ספציפית. נכון שפה ושם נפגעו אזרחים חפים מפשע, אבל בגדול המאבק היה מכוון".

אביך היה אכזר?
“הייתה בו אכזריות לאומית. אתה לא יכול לנהל מלחמה של מעטים מול רבים, עם מטרה מאוד מסוימת, בלי שיהיו בך ניצוצות של אכזריות. אבל הוא קודם כל התאכזר לעצמו: ויתר על חיי משפחה, קריירה אקדמית. כשנרצח מצאו אצלו בארנק גרוש וחצי. לא היה לו כסף, אוטו, דירה. הכל הוא הקדיש למלחמה. ידע שעומד להיוולד לו תינוק והוא הלך עד הסוף. אני מבין אותו. אמא שלי הבינה. היא מאוד הצטערה, אבל לא יכולה הייתה לשנות אותו. הוא גם לא רצה להתחתן איתה. אמר שיותר טוב שייפרדו, כי הוא לא יחזור חי. בסוף האהבה הייתה מאוד חזקה, אבל שניהם הבינו שהנישואים לא יחזיקו מעמד".

ביום שנרצח, שטרן התחבא בביתה של טובה סבוראי, פעילת לח"י. בעלה משה, אף הוא מבכירי הארגון, הביא אותו כמה ימים לפני כן עם מזוודה ומיטה מתקפלת. משה עצמו נפצע לפני ששטרן נורה, בפשיטה בריטית על דירה ברחוב דיזנגוף 30, שם חברי לח"י התאמנו בנשק.

“ב–27 בינואר 1942, יחד עם חברי אברהם אמפר ביקרנו בדירתו של זליג זאק, ברחוב דיזנגוף", סיפר משה סבוראי בתצהיר שהגיש. “בערך בשעה ארבע וחצי הדלת נפרצה ונכנס אל החדר ג'פרי מורטון כשבידו אקדח ומסביבו מספר שוטרים. הוא שאל: ‘איפה מר שיף?' ומיד ירה באמפר בחזה. אני וזאק הרמנו ידיים, אבל מורטון המשיך לירות. שני כדורים פגעו בגופי. בעוד אני שוכב על הארץ, מתבוסס בדמי, הוא ירה בזאק, אחר כך התקרב אלי וממרחק של מטר ירה בראשי, כדור שפגע לי בלסת".

בלח"י הפנו אצבע מאשימה לסבוראי. הבית בו הסתתר שטרן. צילום: באדיבות מכון ז'בוטינסקיבלח"י הפנו אצבע מאשימה לסבוראי. הבית בו הסתתר שטרן. צילום: באדיבות מכון ז'בוטינסקי

בלח"י היה מי שהפנה אצבע לעבר סבוראי כמי שהסגיר בטעות את מיקומו של שטרן. עד היום יאיר, הבן, משוכנע שזה אכן מה שקרה. “סבוראי פלט את הכתובת כששכב פצוע בבית חולים", אומר שטרן. “הוא לא עשה את זה בכוונה. הוא ויעקב אליאב שכבו בבית חולים ביפו, ושמר על החדר שוטר אנגלי, שמסתבר שידע עברית. יום אחד אמא של אליאב באה לבקר ואמרה לסבוראי ‘אני הולכת לראות את אשתך'. הוא ענה ‘תמסרי דרישת שלום גם לאורח'. האנגלי הבין ישר והודיע למפקדיו".

סבוראי, שנפטר לפני חמש שנים בגיל 97, נלחם בכל הכוח במי שהאשים אותו בהסגרת שטרן. את פעיל הלח"י אנשל שפילמן הוא גרר למשפט דיבה - וזכה. הוא הוכיח שמבחינת שעות הביקור של האם בבית החולים והפשיטה על הדירה בפלורנטין, אין אפשרות תיאורטית לתיאום. סבוראי ניהל משפטים דומים גם נגד עיתון “מעריב" וארכיון צה"ל בגלל אותה קביעה.

“ההאשמות מאוד פגעו באבי, לכן הוא נלחם עד שזכה", מספרת חרות תמרי, בתו של סבוראי. “עד היום מעריצים אותו, אבל אסור לדבר על זה, כי יאיר הבן חושב אחרת. כל קבוצה יש לה בעיות ואינטריגות משלה. דווקא המנהיגים אף פעם לא חשדו באבי. אמרו שזה שטויות".

חרות הייתה תינוקת כשאמה מסרה אותה לידי סבתה כדי שלא תהיה עדה לסכנה, בטח כשאורח כל כך חשוב מתאכסן בביתם. “יאיר הגיע לדירה שלנו משום שלא היה לו איפה לגור", היא נזכרת. “הוא עבר מבית לבית, אבל פחדו לשכן אותו. תמונותיו פורסמו בציבור ומי שהסתיר או שהיו הורגים אותו או שאוסרים. הורי ידעו אבל לא הייתה ברירה. הם העריצו אותו, הוא היה בעיניהם האדם שיביא גאולה לארץ. כמה ימים לפני כן יאיר אמור היה לצאת למקום מסתור בירושלים, אבל כל הדרכים היו חסומות, כי כולם חיפשו אותו".

טובה סבוראי, אמה של חרות, שנפטרה אף היא בגיל 97, במרץ 2013, חייתה את אותם ימים עד למותה. היא ובעלה כתבו ספרים, הרצו על התקופה, מהאידיאליסטים של פעם. בתצהיר שהגישה, סיפרה טובה סבוראי: “סמוך לשעה עשר בבוקר, 12 בפברואר 1942, נשמעה דפיקה קלה בדלת ביתי על הגג ברחוב מזרחי ב' 8, תל אביב. בפתח הדירה עמד קצין הבולשת הבריטית ווילקין ומאחוריו שלושה שוטרים בריטים במדים. כבר שעה לפני כן שמע שטרן, שהתגורר בביתי, רחש חשוד על הגג, שמעבר לשני התריסים המוגפים".

ווילקין פנה אלי ואמר: ‘למה אינך מבקרת אצל משה?'. בעלי, משה, היה פצוע ועצור באותה שעה. ווילקין התחיל להתעניין בניירות שהיו על השולחן הקטן, נכנס איתי לשיחה על המחתרת, ‘אמפר מת וזאק מת, את יודעת שכולם יגמרו בבית הקברות בנחלת יצחק'. הם החלו לאט–לאט לבחון את החדר וכעבור דקות אחדות הביאו שתי שכנות כדי שתהיינה נוכחות. חיפשו ליד שתי הספות ובפינות השונות. שוטר ניגש ופתח את הארון, תחב את ידו פנימה, הרגיש את שטרן והוציא מהכיס אקדח. אני קפצתי ועמדתי בין השוטר לבין שטרן ואמרתי: ‘לא לירות, או שתירה בי'. מר ווילקין ניגש לשוטר, הוריד בעדינות את ידו והושיב את שטרן על הספה".

את השכנות, בלה גולדברג ותרזה וייזל, הבריטים הביאו כעדות לחיפוש. בתצהיר שהגישה לעו"ד זליגמן, סיפרה גולדברג: “הושיבו אותי ואת הגברת וייזל על כיסאות מול הדלת. החלונות והתריסים היו סגורים, והחדר היה מלא שוטרים. השוטרים עשו חיפוש בכל פינה, ושוטר אחד, עם אקדח, פתח את הארון, שם היה אברהם שטרן. לא הכרנו אותו, לא ראינו אף פעם. קצין גבוה הושיט צילום של שטרן, שפורסם בעיתון, ושאל אם אנחנו מכירות את הפושע, ענינו שלא. שטרן היה לבוש, אבל בלי נשק. הוא נראה חלש והכבלים ששמו על ידיו כאילו נפלו, כי הן היו כל כך רזות. הושיבו אותנו מול דלת הארון, כי חשבו שיש לו נשק ואם היה יורה, רצו שיירה קודם בנו. שטרן לא דיבר. הוציאו בתחילה את הגברת סבוראי ואחרי זה אמרו גם לנו לצאת מהחדר".

"הוציאו אותנו מהחדר". הצהרתה של בלה גולדברג על מעצרו של יאיר שטרן"הוציאו אותנו מהחדר". הצהרתה של בלה גולדברג על מעצרו של יאיר שטרן

הם רוצחים אותו

מכאן הכל מתחיל להיות מטושטש. שום עד יהודי לא נשאר יחד עם שטרן כדי לספר על מותו. “הוכנסתי למכונית ומר ווילקין עמד לידה, מסתכל לכיוון דירתי ומחזיק ביד אחת את ידית הדלת שבתא הנהג", סיפרה טובה סבוראי בתצהירה. “הוא חיכה למשהו. הייתי בטוחה שהוא מחכה שיורידו את שטרן למעצר. לפתע נשמעו יריות. ווילקין נכנס מהר למכונית. צעקתי בכל כוחי: ‘הם רוצחים את שטרן'".

עו"ד זליגמן הגיע במהלך התחקיר שעשה לג'וזף ברנר, שהיה בלש במשטרת פלשתינה בפיקודו הישיר של ג'פרי מורטון. ברנר סיפר מה קרה באותו יום.

“מר ווילקין נכנס לחדרו של מורטון במטה המשטרה ואחרי כמה דקות מורטון יצא כשאקדח בידו", הוא אמר בתצהיר. “חצי שעה לאחר מכן מר מורטון חזר למשרד ואמר לי להתלוות אליו לבית החולים הממשלתי ביפו. הוא הכניס אותי לחדר שבו הייתה גופה מכוסה, מונחת על אלונקה. הוא ביקש ממני להביא את משה סבוראי, שהיה מאושפז בבית החולים. הבאתי את משה. מורטון הסיט את השמיכה וביקש ממני לשאול את משה אם הוא מזהה את המת. מיד ראיתי שמדובר באברהם שטרן, הכרתי אותו אישית, אבל סבוראי אמר: ‘אני לא מכיר'. מורטון התעצבן וחזר: ‘אתה לא יודע מי זה?'. סבוראי נענע את ראשו ואמר שלא.

“החזרתי את סבוראי לתאו ומורטון ביקש שאביא את מר לוינשטיין, שגם הוא שכב פצוע בבית החולים. גם לוינשטיין לא זיהה ומורטון היה ממש כעוס. הוא עזב את בית החולים ונסע לבית החולים הדסה בתל אביב, שם ביקר את המפקח דיכטר, שנפצע בפיצוץ. מיד כשנפגשו, מורטון אמר: ‘המפקח דיכטר, בדיוק עכשיו נקמתי את דמם של גולדמן ושיף'. גולדמן ושיף היו שוטרים שנהרגו בפיצוץ, שבו נפצע המפקח דיכטר. זו הייתה שמועה נפוצה בין השוטרים והציבור שאברהם שטרן נורה בכוונה על ידי מר מורטון, למרות שבהודעה הרשמית נאמר ששטרן נורה אחרי שניסה לברוח ממעצר".

אף אחד ביישוב לא האמין ששטרן נורה בזמן שניסה להימלט. השכנה בלה גולדברג סיפרה בתצהירה: “קראתי למחרת בעיתון שכתבו ששטרן רצה לברוח דרך חלון בית השימוש, אבל זה היה שקר גדול. החלון היה סגור, והדלת סגורה וכל החלונות סגורים, אז איך יכול היה לברוח?".

סנגוריו של הסופר פרנק הבינו שבלי עדות ראייה תהיה להם בעיה לבסס את טענתם שמדובר ברצח. חשבו שם להסתמך על דבריו של סרג'נט דניאל דיי, כפי שגם הופיעו בספרות ובראיון ישן שנתן לעיתונות הישראלית. לפי דיי, כפי שפורסם, הוא מאלה שנשארו עם מורטון ושטרן בחדר. “אז ניגש מורטון אל מאחורי גבו של שטרן, דחף אותו אל החלון וירה בראשו", דיי סיפר בראיון. “שטרן נפל ומורטון המשיך לירות לו בחזה. אחר כך הפנה את ראשו אלי ואמר: ‘ראית שהוא ניסה לברוח'".

רק שדיי הכחיש יותר מאוחר את הדברים במכתב ששלח לפרקליטיו של הסופר. “לא זוכר מה עשיתי ביום ששטרן נורה", כתב. “אני יודע שמורטון ניסה להשיג אותי, אבל הייתי עסוק בעבודה אחרת. למיטב זיכרוני, מעולם לא ביקרתי במקום שבו היו היריות".

ג'פרי מורטון ניצח במשפט הדיבה. “ההסכם בין הצדדים הושג, וההחלטה תוקרא בבית המשפט (הפרטים עדיין לא סופיים)", נמסר במכתב מפרקליטיו הבריטיים של פרנק לעו"ד זליגמן בנובמבר 1965. “תשלום של 2,000 ליש"ט יועבר למורטון על הוצאות משפט ונזק. לאור הנסיבות, אני חושב שהקליינט שלי נהג בחוכמה כשהסכים להסדר, אם כי זו בטח אכזבה גדולה עבורו".

לא יכול להפסיק

אפשר רק לשער מה קרה בחדר ברחוב מזרחי ב' 8 בתל אביב. על אכזריותו של מורטון הופיעו לא מעט עדויות. “אבי נרצח. סופו היה טרגי, אבל צפוי", משוכנע יאיר. “נניח שלא היו מגלים את המקום שבו הסתתר, אז כעבור חודש, או חודשיים, היו תופסים והורגים אותו. לא היו משאירים בחיים. בשביל האנגלים הוא היה המטרה מספר אחת".

אולי התמתנות הייתה מסייעת?
“כמה שבועות לפני מותו ההגנה הציעה שיתחבא באחד הקיבוצים. אח של אמי, נחמיה ברוש, היה מפקד בכיר בהגנה. הוא סיפר שאליהו גולומב אמר לו: ‘לך לגיסך ותבקש שיפסיק את המלחמה בבריטים, ניתן לו מקלט, נשמור שלא יהרגו אותו'. יאיר ענה: ‘אני יכול להפסיק? להתחבא כשיש אנשים ששוכבים פצועים בבתי החולים או אסורים בבתי הסוהר?'".

רוני, אמו של יאיר, גילתה לבנה על מות אביו רק בכ"ט בנובמבר 1947, יום ההחלטה באו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות בארץ ישראל - יהודית וערבית. “עד אז סיפרו שאבי נסע לאיזה מקום רחוק ושהוא יחזור", יאיר נזכר. “חייתי בתקווה שאראה אותו יום אחד. כשאנשים התחילו לרקוד ברחובות, בעקבות ההחלטה באו"ם, ושאלתי למה, אמי ענתה שתהיה מדינה, אבל במלחמה על עצמאותה אבא נהרג. נכנסתי לשוק. קלטתי שאין אבא ולא יהיה יותר. אמי סיפרה שבכיתי במשך שלושה שבועות ברציפות".

סיפרה לבנה על רצח אביו רק בכ"ט בנובמבר. רוני שטרן. צילום: חנניה הרמןסיפרה לבנה על רצח אביו רק בכ"ט בנובמבר. רוני שטרן. צילום: חנניה הרמן

היה קשה לגדול בצלו?
“היום התדמית שלו השתנתה לטובה. רואים בו מנהיג שלחם למען המולדת, שלא עשה חשבון אישי, אבל היו שנים, אחרי קום המדינה, שהיחס למחתרות ולאבי היה מאוד שלילי. אני זוכר בבית הספר העממי מורים שקראו לי ‘בן של טרוריסט'. זוכר שהלכתי מכות עם בנים של מפא"יניקים. אני גם יודע מאנשי לח"י שאף אחד לא ספר אותם. מי שהיה פצוע או נכה, לא קיבל עזרה. אנשים לא קיבלו עבודה. מי שלא היה לו פנקס אדום של ההסתדרות היה מחוק".

ציפו שתהיה היורש?
“יכול להיות שקיוו והתאכזבו, אבל מעולם לא ניסיתי להיכנס לנעליו. כזה ענק נולד פעם בהרבה דורות. יש לי אולי כושר מנהיגות, אבל כבר בגיל די צעיר הגעתי למסקנה שלא אגיע לגבהים האלה ואצטרך לבנות לעצמי קריירה, משפחה ולחיות חיים רגילים. לא לצפות מעצמי להיות מי יודע מה. לשמור על זכר אבי ולייצג את המשפחה, שלא יהיו סקנדלים ובושות".

שטרן הבן משמש כיו"ר העמותה להנצחת מורשת לח"י וחלליהם. תקופה בהחלט הולכת ונשכחת. “מה שאני עושה חשוב לדורות הבאים", הוא משוכנע. “הדור הצעיר מקבל את המדינה כמובנת מאליה. נולדו לארץ חופשית, ויש הרבה שאומרים ‘אני אגור בברלין משום שהגבינה כאן יקרה'. זה מטורף. חשוב שאנשים יידעו שהמדינה בכלל לא מובנת מאליה, היא לא דבר שקיים פה בשביל להתמקח עם הפלסטינים על כמה מגרשים. היא נבנתה בהרבה דם, ולא רק של אבי. אנשים שחשבו שזה הבית היחיד ליהודים בעולם ואין מקום אחר".

מה נשאר מהחלום?
“נכון שאנחנו מפולגים היום, אבל בגדול קם כאן דבר אדיר. תחשוב שהמדינה עוד מעט בת 70 וזה פלא מטורף. צבא, מערכת בריאות, חינוך, תעשייה מפוארת, חקלאות הכי מתקדמת. אף אחד לא ינצח אותנו. אני בטוח שאבי היה גאה. מרוב שאנחנו מתעסקים עם הסיגרים והשמפניה הוורודה, אנחנו כבר לא רואים את הדברים הטובים".