“אני אוהב אותך", כך אמר יצחק נבון, נשיאה החמישי של מדינת ישראל, לרעייתו מירי, בטרם עצם את עיניו לתמיד בליל שבת של 6 בנובמבר לפני קרוב לשנתיים. “מירי היא עזר כנגדי וחברתי הטובה מיום שהכרנו", כתב בספרו האוטוביוגרפי “כל הדרך", שהופיע בהוצאת כתר זמן קצר לפני מותו בשנתו ה–94. “נוכחתי כי גם בגילי המאוחר נובטים פרחים של אהבה".

לקראת ערב מחווה במסגרת אירועי “קיץ בכיכר ספרא", שתקיים עיריית ירושלים בשני הקרוב, 28 בחודש, מספרת אלמנתו ובת זוגו ב–20 שנותיו האחרונות, מירי שפיר–נבון, על הקשר המיוחד שנרקם ביניהם בהיותם בשלב מתקדם בחייהם, כאשר לא הפסיק להחמיא לה בדרכו הנעימה. “אני לא מכירה מישהו שאוהב ומפרגן כמוהו", היא אומרת.

לדבריה, עד חודשים ספורים טרם מותו היה פעיל. “לאחר שהרגיש לא טוב, אמרו לי רופאיו בשלב מסוים שאין הרבה מה לעשות והמערכות יקרסו, כך שאוכל לבחור בין טיפול בבית החולים לבין יצירת מעין בית חולים בבית", מספרת שפיר–נבון. “כמובן בחרתי באפשרות השנייה וניסיתי לעשות לו גן עדן עלי אדמות לפני הגיעו לגן העדן האמיתי. ברקע התנגנה מוזיקה שקטה וישבתי לידו שעות וליטפתי אותו בעוד שהוא לא הפסיק להביע את אהבתו אלי".

“כשהלך, לא יכולתי לבוא בתלונות ליקום. לנבון היו חיים מלאים עם משמעות. 20 השנים שלנו יחד היו מתנה אדירה. זכיתי, אין ספק, בעוד שהוא טען כי הוא זכה. על כך היינו מתווכחים בצחוק מי זכה יותר ומסכימים כי קרה לנו נס שנפגשנו. ככל שאני יכולה להודות על 20 שנים נפלאות איתו, החור בנשמה הוא חור בנשמה. אני רוצה לשתף אותו במה שקורה לי ואין עם מי. עצוב, אבל אלה החיים".

הם הכירו ב–95', שנתיים לאחר פטירתה של אופירה, רעייתו הראשונה של נבון, אבל לדבריה התראו לא אחת קודם לכן: “אופירה למדה שנה מעלי בסמינר לוינסקי ושירתנו יחד בלהקת הגדנ"ע. מאז הסמינר היא אהבה תכשיטים שעיצבתי והייתה באה לתצוגות שלי. כך שבהיותה אשת הנשיא היא הציגה אותי בפניו לא פעם. נבון לא זכר את זה כעבור שנים".

היכרותם נוצרה בשידוך. “לאחר שנתיים של אלמנות, יצחק החליט שלא טוב היות האדם לבדו", היא מעידה. “כשפרצה השמועה שהוא מוכן לסיבוב שני, כמובן שאלמנות וגרושות עטו עליו. מה שהטריד אותו היה כיצד יאמר שאיננו מעוניין למי שלא תישא חן בעיניו. מכיוון שלא רצה להביך, בדק במי מדובר. כשהוצעה לו אשת חברה ידועה, הוא התייעץ עם אורה יבנאלי, שהייתה חברה של אופירה ושלי ואותה הכיר ממשרד החינוך. ‘רק לא היא!', היא קבעה ואיכשהו הציעה אותי.

“'השתגעת?', זאת הייתה התגובה הראשונה שלי, כשהתקשרה לספר לי. מה לי ולו? הוא ירושלמי, אני תל–אביבית - וכל אחד בענייניו. עם זאת הסכמתי איתה שלא אומרים לא לאיש כזה וכמובן שהייתי שמחה לפגוש אותו, אם כי לא האמנתי שייתכן חיבור בינינו. כשאורה העבירה את המסר, הוא התנה זאת בכך שניפגש אצלה בבית. יצחק הרי לא רצה שיראו אותו כל פעם עם אישה אחרת ופתאום יחשבו שהוא איזה דון ז'ואן.

“אז נפגשנו אצל אורה וראיתי אדם שלא שיחק את הנשיא וכולם יודעים כמה שהיה מקסים. יצחק שאל אותי אם יש לי את הקלטת ‘ירושלים אשר בספרד', תוכנית הטלוויזיה שהנחה והייתה פופולרית באותם ימים. ‘עלי', הוא אמר כששמע שאין לי. מכאן הבנתי שניפגש שוב ושמחתי על כך, אבל זה לא קרה למחרת. יצחק לקח מאורה את מספר הטלפון שלי ולא מיהר להתקשר. כמעט שכחתי מהעניין. עברו שבועות עד שעשה כן. הוא התקשר ואמר שיש לו חוב מוסרי אלי".

מה עיכב אותו?

“מתברר שהאיש רצה להתכונן טוב–טוב לקראת המפגש איתי. הוא עשה ניתוח קטרקט בעיניים, החליף משקפיים ובעיקר לקח את הזמן. לעתים דומה היה שיצחק חי בהרגשה שחיים לנצח. וכשנפגשנו סוף–סוף במסעדה, ביושר שלו, כבדרך אגב הוא שפך לי את גילו, את כל המחלות שלו ומה הרופאים אמרו לו. שאדע שזה לא רק הנשיא לשעבר. כשהתקשרתי אליו למחרת, להודות לו על הקלטת ועל הארוחה, הוא הבין שלא נבהלתי".

הכפילה של ליז טיילור

שפיר–נבון הכירה את מה שהסתתר מאחורי החזות הרשמית. “נורא אהבנו לצחוק זה עם זו", היא מגלה. “בשבתות בבוקר היינו עושים חיקויים ומתים מצחוק. היה לנו טוב יחד, בפרט שהמשפחות והחברים שלנו משני הצדדים מאוד תמכו בקשר בינינו. נשארתי משפחה עם עובדות הלשכה שלו ונשמר הקשר עם גדעון בן–דוד, הנהג הנאמן שלו מאז תקופת הנשיאות שלו".

כשמשוחחים עם שפיר–נבון לבית לבנטל קשה להאמין שהשבוע חגגה את יום הולדתה ה–82. היא תוססת, שופעת חיוניות ויפה כפי שהייתה תמיד. היא תל–אביבית תל–אביבית, כדבריה, בוגרת סמינר לוינסקי והצופים. מילדות נטתה לאומנות ושיחקה בהצגות הילדים של תיאטרון “זירה", בניהול הבמאי מיכאל אלמז. התוכנית לנסוע ללימודי תיאטרון לאחר הצבא השתבשה. במקום להיות שחקנית, למדה אומנות וגרפיקה בבצלאל בד בבד עם נישואיה לבעלה הראשון, אורי שפיר המנוח, שהיה לדבריה גאון מחשבים.




מירי שפיר־נבון עם יצחק נבון ז"ל. צילום: אריק סולטן, רפרודוקציה

מגרפיקה, ש"לא עניינה אותי", עברה ללמוד עיצוב אופנה ועלתה על הגל. “זכיתי בתחרות בין מעצבים לעיצוב מדי הזבניות בכלבו שלום לקראת פתיחתו ב–65'", היא מעידה. “נהייתי שם מעצבת הבית בלי הרבה ידע ושילבתי את הבגדים עם תכשיטים שעיצבתי". כעבור חמש שנים, כשבעלה הראשון התמנה כמנהל “קונטרול דאטא" באירופה, יצאה עמו לרומא, שם שהתה חמש שנים. ברומא בא ניסיון המשחק מנעוריה לידי ביטוי, כשנבחרה להיות הכפילה של אליזבת טיילור, לא פחות ולא יותר.

את?

“תשמע סיפור. בהיותי ברומא, רציתי לפתוח שם גלריה לאומנות ישראלית. בדיוק התפנה מיקום נהדר, אבל לא היה לי מספיק כסף כדי לשכור אותו. ואז באיזו מסיבה בעיר ניגש אלי מישהו ואמר שהולכים להסריט ברומא סרט עם אליזבת טיילור ולא נמצאה לה כפילה בכל אירופה, לאחר שבעקבות ‘קליאופטרה' הם לא רוצים לקחת סיכונים. כשחשבתי שהוא סתם מצא דרך להחמיא לי, ניגשה אלי גברת והציגה את עצמה כסוכנת שחקנים. לדבריה, אנחנו דומות פרופיל על פרופיל וכבר למחרת התחלתי להיות הכפילה שלה בסרט ‘פני אישה' שביים לארי פירס לחברת פרמונט. החתימו אותי על חוזה לשבועיים ונשארתי חצי שנה.

“מה עושה כפילה של אליזבת טיילור? בתפקיד האישה הנבגדת היא הייתה אמורה להופיע עם המון קמטים על הפנים ולזה לא הסכימה מחשש שמישהו יצלם אותה ויגידו שכך היא נראית במציאות. אני דווקא נהניתי להשתעשע באיך שאיראה בעוד הרבה זמן. ברוך השם, אני לא נראית כך. בסך הכל היה כיף. נהגתי בצילומים במקום ליז, עשיתי סקי ורקדתי. על כך שילמו הרבה כסף שאפשר לי לפתוח את הגלריה. היא הייתה מתבודדת בצד ולא הרשו לדבר איתה. אבל היא ראתה אותי ואישרה שאהיה הכפילה שלה. לעומתה, יום אחד, כשישבתי בבר, ניגש אלי ריצ'רד ברטון, שהיה שם על תקן בעלה, אחז בידי והתחיל לשוחח איתי בעודו שיכור כהוגן. נדחית מריח האלכוהול החריף, ייחלתי לכך שירפה מידי".

לאחר השהייה הממושכת באירופה וגירושיה מבעלה הראשון, חזרה שפיר–נבון ארצה והשתלבה בתעשיית האופנה המקומית כמעצבת של כיתן ולאחר מכן של פולגת, וגם פתחה בהמשך בית אופנה שנשא את שמה. המשבר בענף הטקסטיל, “כשהכל עבר ליבוא ואי אפשר היה להתחרות במזרח הרחוק", החזיר אותה ב–89' לחו"ל, “עם לא מעט כאב לב", הפעם לניו יורק. למרות הצעות קורצות מתחום האופנה, החליטה לחשב מסלול מחדש. היא החליטה לנצל את הניסיון שצברה כדי לעבור להיות יועצת תדמית, גם בנימוסים והליכות, בין השאר בשירות משרד החוץ ורשתות בתי מלון. לדבריה, עסקה בכך עד כשנתיים טרם מותו של נבון. “כשהתחלתי להתקרב ל–80, חשבתי שמספיק, מה גם שראיתי שיצחק זקוק לי יותר", היא אומרת.

הנשיא הולך למכולת

13 שנה הם היו בזוגיות עד שנישאו ב–2008. לא בער לכם? אני שואל אותה. “ליצחק שום דבר לא בער, גם לי לא", היא משיבה. “אבל בשלב מסוים זה התחיל להעיק. כשהייתי נוסעת איתו לכל מיני מקומות, היו אומרים - ‘אנחנו מברכים את הנשיא החמישי ואת אה, מי, מו'. בקיצור, הייתה מבוכה כשלא ידעו איך להציג אותי. כך עד שהרגשנו שבאה העת וערכנו טקס פשוט בבית של יצחק, בירושלים, בנוכחות הילדים שלו, נעמה וארז, גם הילדים שלי ומספר מצומצם של קרובים ביותר".

שפיר–נבון אם לשניים. פרופ' אלדר שפיר הוא פסיכולוג התנהגותי, השוהה שנים רבות בארצות הברית, “נשוי ליהודייה" וחוקר באוניברסיטת פרינסטון תהליכי קבלת החלטות. פרופ' שרון שפיר חוקר בפקולטה לחקלאות התנהגות של דבורים. “יצחק גילה עניין בכך ומאוד התפעל מהיופי של הבריאה", היא מעירה.

עם או בלי טבעת הם נסעו לא מעט לחו"ל. לדבריה, מראשית נסיעותיהם הוא הפתיע אותה. לפני שירדנו מהמטוס לנמל התעופה, כרגיל היה עלינו למלא פרטים על טופס. כשהגענו לסעיף המקצוע, שאלתי אותו מה הוא כותב, והוא השיב בלי לחשוב פעמיים: ‘מה זאת אומרת, מורה!'. כשתהיתי על כך, הוא השיב בוודאות: ‘זה המקצוע שלי (בצעירותו היה נבון מורה - יב"א). חבר כנסת, שר, אפילו נשיא, זה לא מקצוע'".

“ההערכה שהייתה אל האיש הזה בכל מקום שהגענו אליו הייתה משהו שלא ייאמן, גם אם לא רצה יחס מיוחד, בוודאי לא שומרי ראש. יוצא דופן היה הביקור ברפובליקה הדומיניקנית, לשם הוזמן להרצות בכנס. פעם ראשונה שחוויתי איתו את הקטע של אופנועים שנסעו לפנינו וצפרו, כשהקהל נפנף לנו משני צדדי הכביש. שנינו מתנו מצחוק כשהיינו עדים לטררם הזה".

“קטעים לא חסרו כאן, בארץ. בשבתות, אם לא היה משהו אחר לעשות, אהבנו ללכת לבית קולנוע קטן בצפון תל אביב, לא הרחק מהבית שלי. לא פעם הוא נשאל שאלות כמו: ‘אמרו לך שאתה דומה ליצחק נבון?'. אנשים לא האמינו למראה עיניהם, כשראו את הנשיא לשעבר עומד בתור לקופה כאחד האדם. כשהיו שואלים אותו היכן שומרי הראש, היה מגיב בחיוך: ‘ומה אני, לא טוב?'".

“יצחק אומנם קנה כרטיסים לקולנוע, אבל מטבעו בכלל לא היה חומרני, שזה לא ייאמן", היא מוסיפה. “עם זאת, איכשהו הדברים הסתדרו לו. למשל, הוא לא ידע להוציא כסף מהכספומט. נראה לי שהוא לא רצה ללמוד את זה. תמיד היה לידו מי שיעשה את הפעולה. גם לא היה לו שיפוט אם משהו זול או יקר. בנסיעה לחו"ל הוא היה יכול להתפעל ממשהו ולומר: ‘איזו חולצה יפה; קני אותה'. כשהייתי מעירה לו שהמחיר גבוה, הוא היה מגיב: ‘מה זה חשוב'. הוא לא החשיב במיוחד את הכסף ונתן המון בסתר".

את זוכרת את הנשיא לשעבר הולך לסופר או למכולת?

“זה לא יצא, אבל כשכאן, ב־ל', הייתי יורדת למרכז הקניות השכונתי, הוא היה בא איתי".

ב–2005 הם נסעו לגרמניה, מדינה ששניהם נמנעו כל השנים מלנסוע אליה. “זה לא היה בתוכניות שלי לאחר שכל משפחתי הלכה בשואה, כשלא היה חסר הרבה שגם אני לא אנצל משם", היא נסחפת איתנו לסיפור מדהים. “כשהייתי בת 4, נסעתי בקיץ 39' עם אמי למפגש עם משפחתה בעיירת נופש פולנית. בהיותנו שם פרצה מלחמת העולם השנייה. המארחים שלנו שאלו מה יש לנו לחזור לפלשתינה ואמרו: ‘כבר היינו עם הגרמנים; לא נורא'. המזל היה שאמי לא נשמעה להם ואיכשהו הצלחנו לחזור ארצה דרך רומניה".

איך נבון נעתר להזמנה לגרמניה?

“זה קרה כשהוא הוזמן לתוכנית טלוויזיה בעקבות יום השואה, שבה הוא היה אמור להתראיין עם נשיא גרמניה לשעבר, ריכרד פון וייציקר. הוא החליט הפעם לנסוע כדי לומר את דברו לגרמנים, וזה היה די מעורר התפעלות איך מנציחים בברלין את השואה. באשר אלי, אם יזדמן לי לנסוע לשם שוב, אסע. כבר חציתי את הרוביקון. אבל אני לא ממהרת".

לא קשה לנחש שבשנותיו האחרונות היה נבון אזרח מודאג וביקורתי. למשל, בהקשר של הנשיא האנס קצב.

“זה בהחלט לא עבר אצלו בשקט. בדיוק היינו בלונדון כשהעניין פרץ. כשנשאל במפגש עם אינטלקטואלים מה דעתו על מה שקרה עם הנשיא קצב, השיב: ‘אני מאוד מתבייש, אבל גאה במדינה שלי, שבה הנשיא נשפט כמו כל אזרח אחר'. אנחנו, בכל אופן, לא הופתענו. שמועות הגיעו גם אלינו".

להגיד לך מה אמר לי נבון ב–2003 על קצב?

“הבה נשמע".

כה אמר אז: “אני חושב, שקצב מתנהל בסדר ועושה את פעולתו כהלכה".

“כך היה נבון - או שעדיין לא ידע, או שהיה זהיר בהתבטאויות שלו כלפי אחרים".

נבון התגעגע לתקופת הנשיאות שלו?

“היו לנו המון שיחות עמוקות בנושא. לדבריו, מאז שבגר ידע שהוא רוצה להיות נשיא והיה מודע לכך שהוא יכול להיות נשיא טוב. לא פעם אמר שהוא מאוד–מאוד אהב את הנשיאות ובנשימה אחת העיר לגבי אפשרות של חזרה לפוליטיקה: ‘אני לא קורצתי מהחומר של ראש ממשלה טוב'. למרות שההשקפות שלו היו ידועות, הוא קיבל אהדה מכל הקצוות בציבור. ולא במקרה. כי עם כל החמלה שלו הייתה בו אהבת אדם אמיתית ויכולת לא להתנשא מעל אחרים".

שמעת ממנו חרטה על כך שהנשיאות שלו ארכה רק חמש שנים?

“כן. לא פעם. אני משוכנעת שהוא יכול היה להיות מאושר עוד קדנציה. כלומר, הוא אהב את הנשיאות, אבל הנסיבות עשו את שלהן. אז במקום לכהן עוד קדנציה, הוא היה שר חינוך ותרבות מעולה, שאת מה שעשה בתפקיד הזה מזכירים עד היום, כפי ששמעתי לפני ימים אחדים בפסטיבל כרמיאל, לשם אהב לבוא".

ולרקוד?

“יצחק לא היה בדיוק פרטנר לריקודי עם, שאותם אני מאוד אוהבת".

אומנם הוא לא היה פרטנר לריקודי עם, אבל בספרו יש צילום מקסים מ–58', שבו הוא נראה רוקד עם שרת החוץ, גולדה מאיר.

"גם איתי הוא היה רוקד סלואו, אבל לא יותר. ‘תרקדי בלעדי', היה אומר בדרך כלל".

יצחק היה פמיניסט

“עם כל הרוך שבו, יצחק ידע לעמוד על דעותיו", היא מציינת. “כך דרש הקמת ועדת חקירה בעקבות הטבח בסברה ושתילה, כך גם בהיותו שר החינוך והתרבות הצביע עם שרי ימין נגד עסקת ג'יבריל. זאת, למרות שאין יונה יותר צחורה ממנו. הוא האמין שאין דרך אחרת מאשר השלום כדי שנוכל להתקיים במדינה הזאת".

“יצחק האמין בשלום ודגל בשוויון לערבים במדינה", מוסיפה אלמנתו. “הפריעו לו מאוד הקיטוב בין עשירים לבין עניים וגם ההקצנה הדתית. אתן לך דוגמה. ליד הבית שלו בירושלים יש בית כנסת ספרדי. יצחק מאוד אהב את הניגונים שם והיה בא להתפלל בו עם המשפחה בחגים. פעם אמרתי לו, שכמי שלא מכירה את התרבות הזאת, אשמח לבוא איתם. באתי, היה נחמד, עם קשר עין בינו לביני בעזרת הנשים".




יצחק נבון עם נשיא מצרים סאדאת. צילום: יעקב סער, לע"מ






“כשחזרנו לשם כעבור שנה, כשעליתי למעלה, בום, מצאתי את עצמי מול קיר. ירדתי למטה ושלחתי לקרוא לו החוצה ושאלתי אותו אם ראה מה הולך למעלה. כשראה את הקיר, נדהם וקרא לרב. זה אמר לו: ‘אדון נבון, אתה מגיע הנה פעם בשנה ואילו ש"ס מגיעים כל שבוע והם הכריחו אותנו'. בו–ברגע יצחק יצא איתי מאותו בית כנסת ולא חזר אליו".

“הוא הוקסם מהקיבוצים. כמי שגדל בשכונה ירושלמית, לקח לו זמן לגלות שיש גם חקלאים יהודים ואגב כך גילה פתאום את הקיבוץ. הקיבוץ הפך אותו לחלוטין, והוא, שזכר מילדותו את הערביות באות עם סל ירקות טריים על הראש, העריץ את צורת החיים בו".

נבון העריץ את הקיבוץ, אבל לא חדל מלהתרפק על ההווי באוהל משה, שכונת ילדותו בירושלים.

“כשכתב את דברי הקישור ל'רומנסרו ספרדי', זה בא לו טבעי. אז בא אליו יענקל'ה אגמון ואמר לו: ‘אם יש לך כל החומר, תעשה מזה מחזה'. כך נולדה הצגת ‘בוסתן ספרדי', שרצה בסיבוב הראשון שלה 360 פעם. כשאגמון הציע לו להעלות את ההצגה בשנית, הפעם בהבימה של שנות ה–90, יצחק מאוד חשש. והנה הצגת ‘הבוסתן' כבר עברה מזמן את הצגת האלפיים. הייתי בה איתו יותר מ־20 פעם, תמיד עם אורח כזה או אחר מחו"ל".

“בד בבד היינו הולכים להצגות תיאטרון יידישפיל. כיו"ר הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו, היה לו קשר חם עם מייסד התאטרון הזה, שמוליק עצמון. כמי שהיה בעד לאחד ולא להפריד הוא ניהל איתו מאבקים משותפים למען הלאדינו והיידיש. תמיד יחד ולא אחד על חשבון השני".

ספרי על הפרלמנט שלו. זהו מוסד גברי, הלא כן?

“מה זה גברי? שוביניסטי! אישה בל תבוא בקהלם. עם זאת, יצחק היה פמיניסט שאין כמוהו. לפני שנגיע לפרלמנט, אולי כאן המקום להעיר שלקראת בחירת הנשיא ב–2014 יצחק תמך במועמדותה של דליה איציק, מי שבהיותה יושבת ראש הכנסת מילאה את מקומו של קצב, כשהיה בנבצרות. יצחק הכיר אותה כיושבת ראש ועד המורים בעת היותו שר החינוך והתרבות. הוא העריך אותה וחשב שהגיע הזמן שתהיה אישה נשיאה".

“כידוע, דליה לא נבחרה, נבחר רובי (ראובן ריבלין). יצחק התחיל לעקוב אחריו והיה מרוצה ממנו עד השמיים כל פעם מחדש. בהקשר זה הייתה סצינה שלא אשכח בחיים. באנו למשכן הנשיא ביום הזיכרון לרבין, וכשריבלין ויצחק הבחינו זה בזה, שניהם התחבקו. כשדמעות בעיניהם, אמר יצחק לרובי: ‘אני כל כך גאה בך', והחיבוק נמשך עוד דקות. יצחק ראה ברובי ממשיך הדרך שלו מבחינת הפנייה אל העם ולא אל העולם".

נבון פנה אל כל העם?

“כן, אל כל העם".

גם מעבר לקו הירוק?

“לא, יצחק לא חצה את הקו הירוק".

פרס היה חבר שלו מאז שירותם המשותף במחיצתו של בן–גוריון, הלא כן?

“כן, הם היו חברים, והיו זמנים, עוד בימי בן–גוריון, שבהם הם היו הולכים לאכול בימי שישי חומוס ביפו. אחר כך הייתה הפוליטיקה ולה היו השפעות משלה".

נחזור לפרלמנט?

“נחזור. זאת הייתה קבוצה של חברים, בהם חיים גורי והעיתונאי דני רובינשטיין, שמאז הנשיאות שלו הייתה נפגשת עם יצחק בימי שישי. מאז השתנה ההרכב לא אחת, אבל הקבוצה ממשיכה להיפגש, רק בנים בעוד שגם הבנות נפגשות בינן לבין עצמן".

ו"מכללת שדה"?

“זה סיפור אחר לגמרי. אלה החברים שלי, חבורה שהתגבשה ככה, באמצע החיים, ושמה ניתן לה לאחר שעורך הדין יוסי שדה, מי שהיה היועץ המשפטי של אלתא, ורעייתו בתיה ארגנו אותה. שומעים הרצאות, יוצאים לסיורים מודרכים ברחבי הארץ ומבקרים בתערוכות, בהצגות ובקונצרטים. יצחק היה משתלב בה כאחד האדם והמשיך בכך מעבר לשנתו ה–90. בספר מופיע צילום שלנו באחד מטיולי ‘המכללה' ב–2012".

מי היו חברי הנפש של נבון?

“יצחק היה איש של חברים. אחד מהם היה גד יעקבי, שר וחבר כנסת, שנפטר לפני עשור. מדי יום הם שוחחו לפחות בטלפון. הם היו חברים בלב ובנפש. עובדה, יש חברים גם בפוליטיקה. הייתה קרבה גם בינו לבין חיים גורי, שאותו אהב והעריך; גורי שהיה עורך שלי כשכתבתי ב'למרחב'. בין החברים הקרובים שלו היו גם אורי לוברני ויעקב נמרודי, שיצחק ראה אותו כנער עוסק בסבלות כדי לפרנס את משפחתו וסידר לו לימודי ערב. יותר מאוחר הוא הכניס אותו לענייני מודיעין וביטחון".

בשנה האחרונה לחייו הוא הבחין בדאגה שלכם לשלומו?

“אם אתה רוצה לשאול אם הוא פחד מהמוות, התשובה היא לא. ואם כן, הוא לא שיתף אותנו בכך. אני הייתי שרת הבריאות שלו ושמרתי עליו. למשל, כשהיו פותחים שולחן באירועים של מכללת שדה, יצחק היה ניגש כמובן לדג המלוח, למרות שאסור היה לו להתקרב למלח, ואני הייתי זאת שעצרה אותו. ‘מותר לי?', הוא היה שואל אותי על מאכל זה או אחר".

“בדרך כלל יצחק היה ילד טוב וקיבל מה שאמרתי לו. מה שאני שמחה, אם אפשר לומר זאת כך, שהוא לא שמע על השחיתויות המיוחסות לראש הממשלה נתניהו וגם לא את דבריה הנוראים של השרה מירי רגב. אם לא כן, הוא היה משתגע".