העוברים והשבים באחת הפאבלות העניות וקשות היום של ריו דה ז'נרו בחודש שעבר השתאו לא פעם מהמראה של 24 ישראלים, גברים ונשים צעירים שרובם השתחררו לא מכבר מתפקידי קצונה, פיקוד והדרכה בשירות קבע בצה"ל, פושטים על השכונה בסרבלים כחולים־לבנים מעוטרים בדגלי ישראל, ופשוט משפצים, מתקנים וצובעים כל מה שאפשר. את הפעילות המרכזית של "צוות דניאלי" מעמותת לוחמים ללא גבולות, כך נקראת סיירת ייחודית זאת, של הדרכה והוראה לילדים ובני הנוער של הפאבלה - אפשר היה לראות בתוך הכיתות בבית הספר המקומי ואחר הצהריים במרכז הקהילתי.
 

מחזות מעולם אחר של ילדים למשפחות עניות וקשות יום, שחלקם כלל לא פוקדים ביום־יום את בית הספר אלא מסייעים בפרנסת משפחותיהם, לומדים אנגלית וחשבון בסיסיים בקבוצות קטנות, כשהמורים הם לא אחרים מהישראלים הצעירים שמסתייעים במתורגמנים לפורטוגזית מהקהילה היהודית המקומית, במורים המקומיים לאנגלית ובעיקר בכל צורה אחרת של תקשורת בלתי אמצעית שניתן להעלות על הדעת. הקשרים שנוצרים בין הלוחמים הישראלים הצעירים לבין הילדים המקומיים מרגשים וחמים.
 

מדובר בצוות של צעירים בוגרי צבא שחברו יחד לאתנחתא בת שבועיים מה"טיול שאחרי הצבא", שבמהלכה הם מתנדבים עם מקומיים משכונות העוני בריו, במסגרת לוחמים ללא גבולות. העמותה מנוהלת על ידי גילי כהן וביוזמתם של קצינים בוגרי יחידת העילית דובדבן, שהבחינו בכמויות העצומות של מטיילים ישראלים במדינות העולם השלישי - כחצי מיליון ישראלים בכל עשור - והחליטו להציע למי מהם שמתכוון לצאת למדינות אלה ויש לו רקע מתאים משירותו הצבאי, לשלב התנדבות הומניטרית באותם מקומות שבהם הם מטיילים. כמו צוות דניאלי בברזיל, פזורים צוותי המתנדבים הללו במהלך השנה גם בהודו, נפאל, אתיופיה, אוגנדה, דרום אפריקה, ארגנטינה, פרו, גואטמלה ומקסיקו. הפעילות שלהם עם הילדים המקומייים כוללת גם שיעורי העשרה ומשחק.

צוות דניאלי. צילום באדיבות קרן דניאלי

 

צוותי המתנדבים קרויים על שמם של צעירים שנפלו במהלך השירות הצבאי או הלאומי. כך נקרא צוות המתנדבים בריו על שמה של דניאלי זוננפלד ז"ל, מתנדבת מיתולוגית במערך ההמטולוגי־אונקולוגי בבית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה, שנהרגה לפני ארבע שנים בתאונת דרכים כשחזרה מהתנדבות. דניאלי עצמה היא ילידת ריו דה ז'נרו ובשל כך תמיכתה של קרן דניאלי, מייסודם של הוריה מוטי ורחל זוננפלד, בצוות. 
 

מוטי, העומד גם בראש הקרן, מספר: "דניאלי נולדה בריו, ומאז ועד היותה בת 20 כשנלקחה מאיתנו התמסרה תמיד לנזקקים ביותר וללא הבדל דת גזע ומין. כשהתנדבה במערך האונקולוגי בשניידר לימדה את עצמה ערבית כדי להעניק למטופלים הערבים יחס שווה למטופלים היהודים. אני רואה חשיבות עליונה בהשתתפות של קרן דניאלי בפעילות המבורכת של הצעירים הנפלאים האלו". 
 

מלבד זאת תומכת הקרן גם בפעילות השוטפת של לוחמים ללא גבולות, שבראשה עומד מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף (מיל') אליעזר שקדי. "השנה הייתה הפעם השנייה שמשלחת דניאלי יצאה לברזיל עם עשרות תרמילאים חדשים", מספר שקדי. "אנו גאים בחבר'ה האלה. לעשייה שלהם יש משמעות אדירה לכולנו כיהודים, כישראלים ויותר מכל – כבני אדם".
 

מנהל צוות דניאלי בשנתיים האחרונות הוא קצין נח"ל צעיר ומרשים, סרן (מיל') רועי רחמים, בן 28, שהיה סגן מפקד פלוגה ושאחרי שש שנות שירות (וכיום כסטודנט למינהל עסקים) בכל זאת מצא זמן להוביל את הצוות בפעם השנייה לברזיל בחודש שעבר, גם על חשבון חלק מהסמסטר שלו. רחמים כבר מתכוון לרכז גם את המשלחת השלישית בשנה הבאה, מיד אחרי חופשת הקרנבל בריו. 
 

"צוות דניאלי מגיע מדי יום לשני מוקדי פעילות עיקריים – בית הספר האזורי ומתנ"ס הגרפיטי, שבו מעבירים הילדים ובני הנוער את זמנם אחר הצהריים, כשמנהל המתנ"ס והצוות שלו משתדלים לתת להם אלטרנטיבה לשוטטות ברחוב", מספר רחמים. "אנחנו מגיעים לשבועיים שם בכל שנה עם הרכב אחר של מתנדבים, אחרי שהם עברו בקיץ מיונים בלוחמים ללא גבולות והגיעו להתנדב שלושה ימים בכפר הנוער סילבר שליד אשקלון, כחלק מפרויקט 'קודם בארץ', שבמסגרתו כל מתנדב בעמותה מחויב להתנדבות מקדימה בישראל". 
 

רחמים עצמו הגיע ללוחמים ללא גבולות בעקבות חבר טוב ששירת איתו בצבא וריכז צוות אחר של העמותה בהודו, שם טייל רועי. כשחזר ארצה הוא עבר הדרכה לניהול משלחת ונבחר לרכז את צוות דניאלי בריו. רועי, ואיתו לירן רונן, רכזת ההדרכה של הצוות, צמודים אל המתנדבים ומלווים אותם, והם מספרים כי הלוחמים מחוברים לדמותה של דניאלי ושואבים ממנה השראה.

סרן רועי רחמים. צילום באדיבות קרן דניאלי

 

"מאוד מדברת אליהם השאיפה של דניאלי להגיע הכי גבוה כדי לתמוך ולעזור לזולת", הוא מוסיף. "הרצון שלה לתרום ולתת מעצמה לאחרים עולה רבות במהלך השבועיים האלה. בסוף כל יום, כשנפגשים לשיחת סיכום, אתה רואה איך הדבר הזה ממלא אותם. כשילד מצייר לב ורושם את שמו באנגלית. אתה מבין איזה דבר גדול עשית איתו". 
 

רועי מוסיף: "אנחנו בהחלט מרגישים שגרירים של ישראל, כי הילדים המקומיים וההורים שלהם או בקושי שמעו עלינו או שומעים דברים לא טובים על ישראל. כשאנחנו מקפידים לחזור לאותם מקומות בעולם מדי שנה, אנחנו למעשה מראים גם פנים יפות של המדינה. אנחנו לא באים בגישה של מערביים מתנשאים שיודעים מה הם צריכים, אלא כדי לתת לילדים האלה פתח קטן לעתיד טוב יותר. 
 

"צריך להבין שילדים רבים בפאבלות של ריו לא הולכים לבית ספר אלא עוזרים בפרנסת המשפחה, ואם אחרי הביקור האחרון שלנו שם ניגשה אלינו אמא של כמה בנות שראתה כמה עשה להן טוב ללמוד במרכז הקהילתי והחליטה לרשום אותן לבית הספר, אז עשינו משהו. ההקרבה האישית שווה כל רגע. לפעילות שלנו שם יש השפעה חיובית על כל הקהילה, לא רק על הילדים. גם ההורים טורחים להגיע ולהודות לנו והם רואים כמה שזה חשוב לילדים".
 

ליאור וטורי, אחת הקצינות שיצאו השנה במסגרת צוות דניאלי, מסכמת: "עד שאתה לא חי ממש בפאבלות של ריו אתה לא חווה את החיים שם באמת. ביום השלישי הגיע ילד שלא ראיתי קודם, ללא חולצה, פשוט כי לא הייתה לו. מיד דאגו לו לחולצה והוא השתלב בפעילות. בסוף היום הסתכלתי מהחלון וראיתי אותו הולך ונטמע ברחובות הצפופים. עבורי זה היה רגע מטלטל. אי אפשר לדעת מה עובר ילד כזה בחיי היום־יום שלו".
 

וטורי עצמה מגיעה אף היא ממשפחה מורכבת ומבינה את החיים במציאות שבה צריך לעבוד מגיל צעיר כדי לממן דברים נחוצים ולהיות עצמאית: "דווקא בגלל הסיפור שלי אני יודעת שאפשר לצמוח מזה, וכל מה שאתה צריך זה מישהו שיאמין בך ויאמר לך שאתה מסוגל".