ביום החמישי למלחמת ששת הימים הצטווה סגן דוד (דייב) קמחי להפעיל מחדש את רדיו רמאללה. בשנות ה־60, בתיווכה של הקריינית "לילה המלחששת", הייתה התחנה חלון לישראלים שכמהו אל הרוק במערב. דרכה נשבו אלינו רוחות פרצים

כ"my little runaway" (דל שנון),"hit the road Jack" (ריי צ'ארלס) ו"she loves you" (הביטלס, שכונו בכלל "חיפושיות הקצב"). ספק אם מח"ט הראל, אורי בן ארי, היה מודע לאיכויות, אבל לאנשיו הורה: לכבוש אך לא להזיק. קמחי, שהתבקש להחזיר את הניגון, גייס למשימה את חברו הטוב דן בבלי. כשהפגזים עדיין מהדהדים בחזיתות, יצאו לדרך. הם הגיעו לרמאללה, מצאו אולפנים דוממים, אך גילו זמירות חדשות. תוכנית מנומקת לשלום ישראלי־פלסטיני.

זה סיפור על תאומים סיאמיים שחוברו באותם ימים לגורלם. כשבבית לחם ובחברון מתחיל להגיח עובר האופוריה - זה שיגדל לתנועת ההתנחלות והשיבה לנחלת האבות - בבית עם מרפסת גדולה ברמאללה, על מכונת כתיבה הרמס בייבי, מודפסת תעודת הלידה של "המדינה הפלסטינית". סיפורנו הופך ליותר ממדהים גם מעצם זהותו של אחד המיילדים.

כוחות צה''ל נכנסים לרמאללה בששת הימים (צילום: עיתון במחנה)כוחות צה''ל נכנסים לרמאללה בששת הימים (צילום: עיתון במחנה)

דייב קמחי שהלך לעולמו לפני עשר שנים (8 במרץ 2010) ראה למרחוק כבר בשלהי ששת הימים. כשבחוץ סערה תנ"כית, כשהישראלים מתחברים בעיקר לעברם, העדיף קמחי להתחבר אל העתיד. האיש שיהיה המשנה לראש המוסד, אומן המודיעין שרוב חייו רדף את מי שזממו לפגוע בביטחון ישראל, הבין את חשיבותה של נדיבות מדינית: "עלינו לגלות רוחב לב והעזה בנכונותנו ללכת לקראת הפלסטינים. נוכחות צה"ל לתקופה ממושכת ללא פתרון תיצור בעיות שבין צבא כובש לאוכלוסייה כבושה", כתב עם חבריו דן בבלי, יצחק אורון ואלוף הראבן במסמך שהגישו לראש הממשלה אשכול.

שש שנים היה דייב קמחי מנכ"ל משרד החוץ של יצחק שמיר. על ההתחלה הבהיר לבוס שהוא ממחנה השלום. שמיר, בהגינותו הישירה, השיב: "דעותיך הפוליטיות אינן מענייני". לאחר שפרש משירות המדינה הצטרף ליוזמת ז'נווה. "היו שהתפלאו כשמצאו אותו לימים משתתף בפרומים של שלום", ספד לו יוסי ביילין, "אך מי שהכיר אותו היטב ידע שעבורו הביטחון היה אמצעי והשלום מטרה". כשהציע לו להצטרף למשא ומתן שהוביל ליוזמת ז'נווה, דייב נענה מיד. "הוא תרם מניסיונו הרב", הדגיש ביילין, "התווכח, ידע על מה לעמוד ועל מה ניתן להתפשר ובדרכו הרגועה והשקטה גם הצליח לשכנע".

דייב קמחי נולד בלונדון (14 בפברואר 1928) והיה הצעיר מבין תשעת אחיו. האח הבכור ג'ון היה עיתונאי מרשים שסיקר את המאבק במנדט ואת מלחמת השחרור. דייב הצטרף לגרעין "הבונים" שהקים את כפר הנשיא. כדי לצייד את הקיבוץ לעתיד באגרונום נשלח לארץ עם סרטיפיקט לימודים ונרשם לחקלאות. כשפג תוקפו נשאר כבלתי לגאלי, ובכ"ט בנובמבר התגייס לגדוד הסטודנטים "מוריה". במלחמת השחרור הבין שהחקלאות אינה העניין שבוער בארץ הזאת. כדי למנוע עימות נצח יש ללמוד את האזור. דייב זנח את לימודי הפרדת גרעיני החיטה ונרשם ללימודי המזרח התיכון וסוציולוגיה. "האם מלחמת השחרור היא ראשית המחויבות שלו לשלום?", שאלתי את אלמנתו, ההיסטוריונית ד"ר רות קמחי. "מלחמת השחרור בטוח", ענתה לי, "ילד צעיר, לבד בארץ, כל משפחתו בלונדון, סביבו נהרגים חברים, והוא נפצע בקרב על דיר אבו טור".

"רק ירד הערב וקץ העולם הגיע", כתב ביומן מלחמת השחרור שלו, "אש רועמת ממכונות ירייה נפתחה מכל כיוון... ביקשנו שהאדמה תבלע אותנו... בנס עדיין היינו בחיים ועדיין התקדמנו. כל אחד חיפש מחסה. במעומעם חשתי כאב צורב ברגל. כאילו קיבלתי מכת חשמל חזקה. נראה לי שדילגתי בטירוף כדי למצוא בליטת קיר שתגן עליי... דם טפטף על המכנסיים שלי, הירך התחילה לרעוד. לאחר ש־24 שעות לא אכלתי וימים שלא ישנתי כראוי, באה הפציעה וגרמה לי לחוש חולשה וצינה מפחידה. לאחר מה שנראה כנצח רכב משוריין פינה אותנו לתלפיות. חבשו והזריקו לנו מורפיום. מהשלושה שנפצענו, אני הייתי בר המזל. כשנה לאחר אותו בוקר, אחד עדיין היה מאושפז".

גם בבלי נפצע במלחמת השחרור. זה היה בקרב בית עפא ליד נגבה, שבו נפל המ"פ שלו אריה קוצר. בגשר עד הלום איבדה פלוגתו 26 איש מ־70 לוחמיה. בבלי נולד במאורעות תרפ"ט למשפחה משכונת רחביה הירושלמית. את קמחי הכיר באוניברסיטה העברית. בקורס קציני מילואים במחנה 80 ישנו באותו אוהל. "התחברנו ומאז היינו קרובים מאוד", הוא אומר לי.

למה דווקא איתו?
"הייתה כימיה. השקפת עולם דומה מאוד. מאוחר יותר הפכנו ליותר שמאלנים, אבל כבר אז היינו ליברלים מתקדמים".

במה מאמין ליברלי מתקדם של 1951?
"מאמין שצריך להגיע להסדר עם הערבים, עם הפלסטינים, שיש אינטרס משותף. לאח ג'ון הייתה השפעה אדירה על דייב גם בהשקפת עולם, גם בכתיבה".

עוד ב־1951 הוא היה ליברלי. דן בבלי (צילום: שמואל רחמני)עוד ב־1951 הוא היה ליברלי. דן בבלי (צילום: שמואל רחמני)

ודייב יותר מכל רצה לכתוב. הוא הצטרף ל"ג'רוזלם פוסט" והתבטא בעיקר בנושאים מדיניים. ב־1954 הביא את בבלי למדור הכלכלי. כעבור זמן מרדכי גיחון, מאבות המודיעין הצבאי, גייס את קמחי למוסד. ערב מלחמת ששת הימים יצא לחל"ת כדי לעבוד על הדוקטורט שלו (התנועה האפרו־אסיאנית). כשישראל כבר עמוק בימי ההמתנה מורטת העצבים, משוחחים החברים בטלפון. מחליטים לכתוב ספר על המלחמה שעומדת לפרוץ, קמחי אפילו מנסח מכתב להוצאה בלונדון. כל זה נקטע כשהאש מתלקחת ביום שני, 5 ביוני 1967. קמחי מגויס לאמ"ן, ובבלי לחטיבה הירושלמית. בחמישי בערב מגיע בבלי הביתה ומצלצל לחברו. "טוב שטלפנת, הטילו עליי להפעיל מחדש את

ה־Hashemite Broadcasting Service (רדיו רמאללה - מ"ח)", מבשר לו קמחי, "אני רוצה שתבוא איתי". בבלי משיב שעליו לחזור ליחידתו אך מבטיח לנסות להגיע. הם קובעים להיפגש במלון "אמבסדור" בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים.

בשישי בבוקר יוצא בבלי מביתו בהרצליה, ליד ההגה אשתו אילון, שתחזיר את מכוניתם הביתה. המשפט: "זה בסדר" פותח להם מחסומים כפי ש"שומשום, היפתח" פתח לעלי באבא את מערת 40 השודדים. סרן בבלי עובר במשטרת חברון, מודיע למג"ד שלו מה מטרת נסיעתו אל קמחי וממשיך אל מלון "אמבסדור". "והיה שם כזה ברדק. אני מכיר הרבה ברדקים בצבא, אבל כמו שהיה ביום ההוא ב'אמבסדור' קשה לתאר". תהילה עמדה לרדת על הארץ, והחשובים הזדרזו להתחכך בכנף גלימתה. עם השמש הזורחת מישבנם נעו בקפטריה כל רמטכ"ל וכל גנרל, כל מנכ"ל וכל מזכ"ל. אבל בתוך ההמון המרומם הוא מוצא את קמחי עם הנהג. על משימתם הם מספרים לעוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז. הוא פוקד שבשובם יסורו לבנייני האומה לדווח לו.

במעלה שייח' ג'ראח, במקום שבו התחולל הטבח בשיירת הדסה, הם פוגשים את טד לוריא. עורך "הג'רוזלם פוסט" מכיר להם כמה מעמיתיו הפלסטינים שזה עתה פגש. הם מספרים מה משימתם, ואחד הפלסטינים מציע להביאם אל האיש שמטפל בענייני הרדיו ברמאללה.

זאת נסיעה ראשונה בשטחים, איזו חוויה זאת?
"חוויה של recognition. היינו בחטיבה 16, עשינו המון מילואים, הכרנו היטב את מפת הגדה המערבית, היו לנו תוכניות התקפה. היה ברור לנו איפה אנחנו נמצאים".

והידיעה הזאת מתחברת לעבר, להיסטוריה?
"זאת תחושה של 'היינו שם', זה 'אונזרר' ('שלנו' ביידיש), זה אצלנו בבית, ומזג האוויר התאים למצב. ימים נהדרים. שום חמסינים שום בטיח".
בשעות אחר הצהריים המוקדמות הם מגיעים לרמאללה ומוצאים תחנת רפאים. "האחראי גר בכפר סמוך", אומר להם המלווה, "אבל לפני שתלכו אליו, כדאי שתכנסו לאיש שגר ממול. הוא מעניין מאוד".

הם חוצים את הכביש, את הרחבה שלצדו וניצבים לפני בית בן קומה אחת. "ובפתח עומד איש די קרח, גובהו משהו כמו 1.65 מטר, מבוגר מאיתנו אבל לא בהרבה (קמחי ובבלי היו בשלהי שנות ה־30 לחייהם - מ"ח), והוא מציג את עצמו ואומר לנו: 'Welcome Welcome, and now we can make peace'. הוא מזמין אותנו הביתה ומכיר לנו את המשפחה: את אשתו המבוהלת, את אמא שלה המרוחקת, את שתי בנותיו היפות ואת שני בניו".

האיש הוא עו"ד עזיז שחאדה, נוצרי יליד יפו. ב־1948 ברח לרמאללה והיה לפליט. כעבור שנה השתתף במשלחת ירדן לוועידת לוזאן. הוועידה הייתה אמורה לדון במוקדי הסכסוך (גבולות, ירושלים) כדי לחתום שלום. שחאדה עסק בענייני הפליטים. "פלסטיני גא", מתאר אותו דן בבלי בספרו "חלומות והזדמנויות שהוחמצו 1967־1973" (הוצאת כרמל). "מתנגד ומבקר ותיק של השלטון ההאשמי על הפלסטינים", כתב קמחי בספרו "האופציה האחרונה - המאבק לשלום במזרח התיכון" (הוצאת ידיעות אחרונות). בבתי המשפט הירדניים הגן על פלסטינים שהואשמו בחתירה תחת המלך.

עזיז שחאדה (צילום: דן לנדאו)עזיז שחאדה (צילום: דן לנדאו)

עכשיו, כשהמלחמה דועכת, שחאדה רק יודע שאורחיו במדים הם ישראלים. אין הוא מכיר אותם, לא ברור לו אם יש להם גישה לממשל, אך הוא חייב להסביר להם איך יעשה שלום. בנפשו הדבר. "ואנחנו מקשיבים, ושומעים את המשפטים הראשונים", אומר לי בבלי, "וחושבים שאולי האיש קצת דפוק, קצת מסטול, אבל מקשיבים, וזה היה מצע כל כך מושלם. זה היה מקסים".

מה הוא אמר?
"כל מה שכתבנו בנייר שבידיך. זה היה הבסיס".

אז הוא בעצם מזכיר בפעם הראשונה מדינה פלסטינית.
"לא זוכר אם אמר פלסטינית, אבל אמר מדינה עצמאית לצד ישראל".

כשהוא מסיים, הישראלים שואלים אם מישהו בחברה הפלסטינית הבכירה יתמוך בתוכנית. שחאדה משיב מיד: "כן, בטח, כולם. מאנשי אחמד שוקיירי (היו"ר הראשון של אש"ף ומחבר האמנה הפלסטינית) ועד לאנשי המלך חוסיין".

מגיעה שעת הסיכומים. שחאדה מדבר ובנו רג'א, בן 16, מדפיס בהרמס בייבי: הוא ממליץ לנצל את הלם ההפתעה שמתרחש - ולפעול מיד להקמת מדינה פלסטינית. וכדאי שתוקם בתוך שבוע ותחתום על חוזה שלום עם ישראל בתוך 30 יום. המדינה תוקם בגבולות החלוקה כפי שקבע האו"ם ב־1947.

קמחי מסביר חד־משמעית כי גבולות 1947 אינם ריאליים. הבסיס היחיד למשא ומתן הם גבולות הקו הירוק, אלה שהיו בתוקף עד לפני חמישה ימים. שחאדה משיב שזה ברור לו. שהצעתו רק נקודת פתיחה. הוא מאמין שיהיה ניתן לשכנע את האסיפה המכוננת לאמץ את גישת קמחי. לסיום הוא מתחייב למסור לישראלים שתי רשימות: האחת עם שמות 13 מועמדיו לממשלה המכוננת, והשנייה עם 43 שמות המועמדים לאסיפה המכוננת. "וכדאי שתיפגשו איתם", הוא אומר לאורחיו. קמחי ובבלי שואלים מתי הרשימות יהיו מוכנות. שחאדה מבטיח: "מחר בבוקר".

"למה חתר אביך לשלום־בזק?". עו"ד רג'א שחאדה, שהיה היועץ המשפטי של המשלחת הפלסטינית בדיוני אוסלו והשתתף אז בפגישה, עונה: "לאבא היה ברור שאחרת העניין יסתבך ולא יקרה לעולם".

רג'א שחאדה (צילום: נאור רהב)רג'א שחאדה (צילום: נאור רהב)

מה היה המנוע שלו?
"ההבנה שעל האדמה הזאת יש שני עמים: הישראלי והפלסטיני, ורק אם אלה יכירו באלה יסתיים הסכסוך".

אבל בטוח שאת שחאדה האב הניע גם החשבון הלא פתור עם ירדן. בראיון ל"זמן הצהוב" סיפר רג'א לדויד גרוסמן על מעללי הירדנים. על המאמץ המגמתי שייחס להם לזייף את ההיסטוריה הפלסטינית. "הכיבוש הירדני שהשכיח מהפלסטינים את זהותם, ששבר את עמוד שדרתם".

בשולי הפגישה עם הישראלים מעלה שחאדה בקשה: למחרת, בדרכם אליו, שיאספו משכם את שותפו לדרך - מוסלמי ושמו מוחמד יחיא. לפני פרידה, כשקמחי ובבלי נוטלים את נשקם האישי, מבטיח שחאדה: "מעתה תיווכחו כי זה (הנשק - מ"ח) הפך למיותר".

"אנחנו יוצאים ב'high'", מספר בבלי, "מרגישים שאנחנו באירוע היסטורי". בשישי, בתשע בערב, הם מצטרפים לישיבת מטה שמכנס עוזי נרקיס בבנייני האומה בירושלים. בין הנוכחים חיים הרצוג המושל הצבאי של הגדה ונציג החקלאים עמי שחורי, שייהרג בספטמבר 1972 ממעטפת נפץ בשגרירות בלונדון.

מה היו התגובות לדיווח שלכם?
"הגיבו בעניין. לא נכנסו לפרטים, כי אמרנו שאנחנו בתחילת הדרך. אבל קיבלנו מין אישור פתוח להמשיך כשעוזי (נרקיס) מבקש שנדווח לו".

ביקש לקבל דיווחים. עוזי נרקיס ביקש לקבל דיווחים. עוזי נרקיס

בשבת על הבוקר הם יוצאים לקסבה של שכם למצוא את עו"ד חאג' מוחמד תופיק אל־יחיא. פוגשים איש כבן 60, קטן קומה, נעים ורך דיבור. אל־יחיא נענה ברצון לחתום בבית שחאדה על המסמך המוצע. תוך חצי שעה שלושתם בדרך לרמאללה. עזיז שחאדה מקבל בשמחה את פני ידידו הוותיק. לאחר קפה ודברי כיבוד מוגשים שני עמודים שהדפיס הבן רג'א. באחד נושאי היסוד הקשורים להקמת המדינה הפלסטינית. קמחי ובבלי מדגישים כי גם ישראלים שיתמכו במדינה פלסטינית יעשו זאת רק בתנאי שתקום במסגרת הסכמי שביתת הנשק.

"התרשמנו כי שחאדה ואל־יחיא ירדו לעומק דברינו", נזכר בבלי, "נימה של כמעט התנצלות התגנבה כששבו וטענו כי גבולות 1947 הם רק נקודת פתיחה למשא ומתן". למעשה, היה ברור להם, קובע בבלי, כי ההסכם הסופי בין המדינה החדשה לבין ישראל יתבסס על גבולות 5 ביוני 1967.

על הדף של עזיז שחאדה התנוססו שמות מומלציו לאסיפה המכוננת ולממשלה הפלסטינית הראשונה. שמות כחמדי כנען ראש עיריית שכם דאז; חאג' מעזוז אל־מסרי, שיהיה ראש עיריית שכם (1972־1976) ונחשב לתומך ירדן; חיכמת אל־מסרי, שהיה יו"ר הפרלמנט הירדני בשנות ה־50 ונבחר לסגן נשיא אש"ף ב־1964; ואליד א־שכעה, איש המועצה המחוקקת הפלסטינית ואחיינו של ראש עיריית שכם בסאם א־שכעה שנפצע קשה בהתנקשות המחתרת היהודית; ולצדם דמויות כאיברהים באקר, כמאל נאצר ועבד אל־מוחסן אבו מייזר (אבו חאתם), שיגורשו לגלות ויהיו למנהיגי אש"ף.

את אלה ורבים אחרים יפגשו קמחי ובבלי. לאחר שהם מבטיחים לשחאדה להתמסר למשימה, יוצאים מלאכי השלום לשטח. "חווינו את השנאה לישראל שהתעמולה הירדנית החדירה לתודעה", כותב קמחי בספרו. באחד הכפרים הם שואלים מורה מדוע ריקים הרחובות מנשים וילדים. תחילה האיש נבוך ומתחמק מתשובה. לבסוף הוא מתרצה. לפני שהגיעו החיילים הישראלים הופיע פלסטיני שהזהיר שהם הורגים ילדים ואונסים נשים. "לכן אספנו במהירות את כל הנשים והילדים והעברנו אותם דרך הנהר לגדה המזרחית". "ומה קרה לנשים ולילדים שנשארו?", שואלים השניים. "לא יכולנו להבין זאת", משיב המורה, "החיילים חילקו ממתקים לילדים ונהגו בנימוס בנשים". עם הנציגים ממזרח ירושלים, משכם ומחברון הם מנהלים מפגשים של שעה־שעה וחצי.

לקטעים מסוימים מצטרפת רותי, אשתו של דייב קמחי. "לא כחברת צוות", היא מדגישה, אלא כמי שסקרנותה ניצתת לאור סיפוריו של בעלה. רותי ודייב הכירו ב־1965 במוסד. אז לקח אותה למרפסות כנסיית נוטרדאם להשקיף על העיר העתיקה. עתה היא שם. אישה בחודש השביעי להריונה קולטת מבטים נבוכים. כבושים מנסים לפענח כובשים. בנסיעות הביתה מתברר לה שעל האיש שלה עובר משהו: "דייב היה נלהב, הוא נסע לבדוק אם אפשר להפעיל את רדיו רמאללה ופתאום הדברים קיבלו כיוון כזה מרתק, מפתיע".

רות קמחי בלוויה של דייב (צילום: יוסי אלוני)רות קמחי בלוויה של דייב (צילום: יוסי אלוני)

השיחות לרוחב הקשת הפוליטית בגדה העלו בעיניו תמונה ברורה: הערבים הפלסטינים - חוץ מכמה בעלי אינטרסים - לא רצו לשוב לשלטון ירדן. הם שנאו את חוסיין ובזו לבדווים, עמודי התווך של בית המלוכה. "יותר מכל דבר אחר", כותב קמחי ב"אופציה האחרונה", "רצו להיות חופשיים, לעצב את עתידם. לכן היו מוכנים לעשות עסקה עם האדונים שהשתלטו עליהם זה עתה: בתמורה למדינה עצמאית או ישות עצמאית בגדה ובעזה הסכימו לחתום הסכם שלום פורמלי עם ישראל, בסימן של שיתוף פעולה ודו קיום עמנו בכל המובנים". ובלשונו של דן בבלי: "בסופו של דבר כל אחד מהאנשים שפגשנו אמר: 'אנחנו מקבלים את התוכנית של עזיז'".

בראשון בבוקר, בדרך לירושלים, הם נכנסים למטכ"ל ועולים אל סגן שר הביטחון צבי צור. צ'רה, הרמטכ"ל השישי, היה במלחמת השחרור מג"ד של בבלי בגדוד 54. כשמונה למנכ"ל מקורות, היה פקודו רואה החשבון של החברה. בבלי אוהב את צ'רה. "כשאתה משווה אותו לרמטכ"לים אחרים, אתה צריך להשוות במקביל את אשכול לראשי ממשלה אחרים".

צ'רה היה האשכול של הרמטכ"לים?
"בדיוק. איש טוב, חם, לא חי באגרסיביות עם האגו שלו".

הם מספרים לו את הסיפור וחותמים בקביעה: "תוך שבוע ימים אתה יכול לחתום על חוזה שלום". צ'רה לא קונה: "חוזה שלום תוך שבוע?". הם משיבים: "עשינו מלחמה בשבוע ימים, אפשר לעשות גם שלום בשבוע ימים". סגן השר שולח חיוך שמבחינתם הופך את ה"לא ייתכן" ל"שיהיה בהצלחה".

בשני בבוקר הם שוב במטכ"ל, הפעם הם מדווחים לראש אמ"ן, אהרל'ה יריב. בחדר הסמוך יושבים שני מכרים שיהיו חתומים על מסמך השלום: איש המודיעין אלוף הראבן וראש חטיבת המחקר במוסד, יצחק אורון. "אחד האנשים הכי אינטליגנטיים שפגשתי", מגדיר בבלי. אחרי שהוא שומע אותם שואל אורון: "האם אני יכול להצטרף אליכם?". בסופו של אותו יום הם שבים למטכ"ל, ואורון מסכם: "היה מעניין מאוד, אבל עכשיו יש להתיישב ולכתוב סיכום". גם כאן נשלפת איזו הרמס בייבי ותוך שעות נולדת "הצעה להסדר הבעיה הפלשתינית". ארבעה עמודים שנושאים את התאריך 14 ביוני 1967 (לעיקרי התוכנית, ראו מסגרת).

עכשיו צצה בעיית התפוצה. בקיץ 1967, כשהעולם ידע בקושי לאיית "מחשב", זה מבצע מורכב. איך מפזרים ולמי? עותק אחד הלך לראש הממשלה לוי אשכול ועוד שלושה לפנחס ספיר (שר האוצר), למשה דיין (שר הביטחון) וליגאל אלון (שר העבודה וחבר "ועדת השלושה" שייעצה לאשכול). "והיינו כל כך יעילים בהפצה שאנחנו נשארנו בלי עותק", מספר בבלי. עם השנים מתברר להם שהמסמך הגיע למכותביו, כי כמה עיתונאים הזכירו את קיומו. "כאנקדוטה, לא כמהלך פוליטי, אבל אנחנו נשארנו ללא עותק ולא יכולנו לספר את הסיפור".

ובינתיים שבו שני החברים לקריירות שלהם. קמחי למוסד ובבלי לראיית חשבון. ב־1998 הם משתתפים במסיבת העצמאות המסורתית בחצר של פול קדר, מחלוצי הטייסים בחיל האוויר. באורחים עודד מסר (מפקד בכיר בפלמ"ח, מפקח על הבנקים), שבקיץ 1967 היה מנכ"ל משרדו של אלון. כשהם נפגשים מסר החולה כבר מחשב את קצו לאחור ומסדר את מה שתהיה מורשתו. "וקרה לי דבר מוזר, מצאתי נייר שלך...", בבלי לא נותן לו להשלים ומתפרץ: "הרי זה הנייר שביקשנו ממך להעביר ליגאל אלון...".

אבל מהשאר - אשכול, דיין - שמעתם משהו?
"כלום, כלום לא קרה. הנייר ממש נעלם".

למה לא הרעדתם את אמות הסִפים? למה לא דרשתם תגובה?
"לא היה לנו מעמד כלשהו לפולו־אפ או תגובה. ידעו על הקשר שלנו לנושא, אבל זה היה ברמה האישית. לעתים נשאלנו מה דעתנו על זה ועל ההוא".

רות קמחי: "ומה רצית שדייב יעשה? כל עוד עבד בשירות המדינה לא היה זכאי להתבטאויות פוליטיות". גם ראשי השב"כ אברהם שלום ויובל דיסקין היו לתומכים בוטים בשלום רק לאחר שהשתחררו ממחויבותם.

אבל הפלסטינים לא המתינו. עזיז שחאדה ואנשיו התכוננו להתכנס ביריחו להתנעת מהלך להסכם שלום שיכלול צורה זאת או אחרת של עצמאות פלסטינית. "הם היו מוכנים בכל לב לנוע קדימה", אומר קמחי בספרו, "המלצנו שישראל תפתח איתם במשא ומתן לאלתר". אבל ההנהגה הישראלית, אחוזת התלהבות לאחר הניצחון המדהים, שכנעה את עצמה כי השלום בהישג יד. הפרטנריות למשא ומתן, גרסה ירושלים הרשמית, צריכות להיות מדינות ערב. חוסיין הכריז כי שתי גדות לירדן זו שלו וזו גם כן, ושתיהן מולדת אחת. כך היה וכך יהיה. ערפאת פסל מכל וכל את יוזמת שחאדה להקים מדינה פלסטינית עצמאית בשטחים שתפנה ישראל: "נתנגד לכינונה של המדינה הזאת עד לאחרון שבפלסטינים. אם תקום אי־פעם, זה יהיה סופו של העניין הפלסטיני". ומסקנתו של דייב קמחי אחת: "חוסיין, אש"ף וישראל פעלו במשותף - בדרכים שונות ומסיבות שונות - כדי למנוע מהרעיון המהפכני הזה של שלום ישראלי־פלסטיני להכות שורש".

הייתה פה החמצה היסטורית?
בבלי: "כל הניסיון שלנו עם הפלסטינים הוא one big החמצה היסטורית. זה טירוף. המלחמה התחילה ב־5 ביוני 1967 והנה אנחנו מדברים על משהו שנמשך 60 שנה כמעט".

מי אחראי להחמצה?
"כולנו. ההנהגה הישראלית לא חשבה על שלום. הייתה התנשאות. כשהכרנו את ראשי הערים קראנו להם 'מכובדים'. לא ראינו בהם נציגים, לא חשבנו עליהם כעל חלופה מנהיגותית".

אבל היו ניסיונות להידבר.
"כל אנשי השמאל לא מדברים על שלום באופן אקטיבי. אז מה נדבר על הימין? שולה (שולמית אלוני - מ"ח) מותק של אישה, יוסי שריד באמת איש יקר, ולובה (אריה אליאב - מ"ח) מה הם עשו בעד השלום? והיו להם המון שנים".

לא עושים עוול לקמחי כשזוכרים אותו כאיש הנועז מהמוסד ולא כאיש השלום?
"אני חושב שאתה צודק. הבעיה עם דייב שהיו אנשים שלא כל כך אהבו אותו. במוסד שניים הצרו את צעדיו: נחיק (מנחם נבות, המשנה לראש בתחילת שנות ה־80 - מ"ח) וחקה (יצחק חופי, מ־1974 ראש המוסד - מ"ח)".

חקה, גורסת רות קמחי, חשד שדייב חותר תחתיו כדי לקבל את המוסד. ראש הממשלה מנחם בגין ידע, לדבריה, על המתיחות בין השניים. כשהיה קמחי מנכ"ל משרד החוץ, הציע לו לחזור למוסד ולעמוד בראשו. כדי למנוע חפיפה בינו לבין חקה, זימן בגין את האלוף יקותיאל אדם מלימודיו בארצות הברית, הציע לו לעמוד שנה בראש המוסד, שאחריה ימונה לרמטכ"ל, וקמחי יבוא במקומו למוסד. כך תימנע החפיפה הבעייתית. אבל התוכנית קרסה לאחר שקותי נפל במלחמת לבנון הראשונה ובגין התחיל להתעייף. "וחוץ מזה, דייב היה מאושר במשרד החוץ", אומרת רות קמחי. "בתקופה הזאת", מוסיף דן בבלי, "אף השתפרו מעט יחסיו עם חקה".

בסופו של דבר היחסים השתפרו. יצחק חופי (צילום: שמואל רחמני)בסופו של דבר היחסים השתפרו. יצחק חופי (צילום: שמואל רחמני)

יחסיו עם עזיז שחאדה השתפרו והלכו מאז נפגשו באקראי בקיץ 1967. רותי זוכרת ארוחות ימי ראשון חגיגיות בבית היפה ההוא ברמאללה. "הייתה אווירה כאילו אנחנו חברים מהיום שבו נולדנו". ב־1968 יצאו רות ודייב קמחי לשליחות בפריז. עזיז שחאדה ורעייתו ביקרו בביתם. "זה היה קשר קרוב מאוד".

אבל קשריו של שחאדה עם שותפיו הפלסטינים דעכו והלכו. לאחר שקיבלו מסרים מערפאת לנתק איתו מגע, ראשי הערים נטשו אותו. ב־3 בדצמבר 1985 נרצח עזיז שחאדה בדקירות סכין ליד ביתו. לא ברור אם בגלל סכסוך קרקעות שהיה מעורב בו או אם היו אלה שליחי ערפאת.
אגב, ממשימתם המקורית של קמחי ובבלי לא יצא דבר. רדיו רמאללה נדם, ו"לילה המלחששת" התפוגגה. כמו החלום לעשות שלום בשבוע.

הנייר האבוד

עיקרי המסמך שגובש לאחר השיחות עם עזיז שחאדה ונציגים פלסטינים אחרים

הצעה להסדר הבעיה הפלשתינית - 14 ביוני 1967

הפתרון המוצע:

הקמת מדינה פלשתינית: תוקם מדינה עצמאית פלשתינית בגדה המערבית, כולל רצועת עזה. מדינה זו תבקש להתקבל כחברה באו"ם.

ביטחון: מדינה זו תהיה קשורה למדינת ישראל ע"י הסכמי הגנה, כלכלה, תיירות, טרנזיט, מכס ועוד. הסכם ההגנה יבטיח את ביטחון ישראל באמצעים הבאים:

# למדינה הפלשתינית לא יהיה צבא, ויהיו לה כוחות משטרה בלבד.
# צה"ל יבטיח את המדינה הפלשתינית מכל איום חיצוני.
# משלחת צבאית ישראלית תהיה מאומנת אצל ממשלת פלשתין.
# כוחות צה"ל יאבטחו באופן קבוע את בקעת הירדן, בין שלבדם ובין שבסיורים משותפים עם כוחות משטרתיים פלשתינים.
# יקוים שיתוף פעולה בין שירותי הביטחון.

גבולות:
שלושה עקרונות צריכים להנחותנו בקביעת הגבולות של המדינה הפלשתינית:
# לאפשר הסדר של כבוד שיוכל להחזיק מעמד לאורך ימים.
# הסכם שיצמצם ככל האפשר את מספר הערבים שיתווסף לישראל.
# תיקוני גבולות החשובים לדידנו (לטרון, ירושלים וכו').

לאור הנ"ל מוצע שהגבולות יתבססו על הסכם קווי שביתת הנשק של 1949 בתיקונים הבאים:

# ירושלים תסופח לישראל, עם סטטוס מיוחד למקומות הקדושים של המוסלמים והנוצרים וכן תוקם עיריית משנה לחלק הערבי של העיר העתיקה. המדינה הפלשתינית תקים את בירתה בנקודה הקרובה ביותר האפשרית לירושלים, והיא תהווה חלק מירושלים רבתי.
# מובלעת לטרון תסופח לישראל.
# רכס הגלבוע יסופח.
# כדי לאפשר הסדר כבוד, תיבדק האפשרות שישראל תוותר על כמה כפרים ערביים שבשטחה, דבר שיפחית את האוכלוסייה הערבית בישראל ויסייע לביטחון הפנימי שלנו.
# תיבדק האפשרות של יישוב פליטים בחבל אל־עריש שבסיני.
# הסכם זה יחייב מתן נמל חופשי, סיוע כלכלי וכן מעבר חופשי בין הגדה לבין הרצועה.

בעיית הפליטים: ההסדר יחייב את ישראל לטפל בשיקומם ובפיצויים של הפליטים. לא תהיה לישראל ברירה אלא לקבל על עצמה את היוזמה ליישוב סופי של בעיה זו על ידי הצעדים הבאים:
# הקמת רשות בינלאומית בת כמה ביליוני דולרים ולה ישראל תהיה התורמת הראשונה.
# יוקם מנגנון לרישום הפליטים ותביעותיהם ולהסדר הפיצויים והשיקום.
# הרשות צריכה לשמש כאמצעי לעידוד ולעזרת הגירת הפליטים לארצות אחרות ולתוכניות פיתוח בקנה מידה גדול באזורים הפלשתיניים.

עיתוי וביצוע:
חיוני לפעול מיידית וזאת בגלל הסיבות הבאות:
# כיום תושבי הגדה נמצאים במצב של הלם עמוק וניתן לנצל מצב זה להשגת הסכם נוח לנו. ככל שהלם זה ייעלם, יהיה קשה יותר להשיג הסכמה ויגדלו התביעות.
# כתוצאה מהתעמולה הערבית מתעוררות תקוות שהכישלון הערבי אינו סופי. לדילול כוחות צה"ל בגדה תהיה השפעה באותו כיוון.
# פתרון מוקדם מוסכם עם הפלשתינים ייתן גושפנקה לפירוק ממלכת ירדן ויעמיד את ארצות ערב לפני מציאות חדשה.
# לחץ המעצמות מעורר תקוות דומות. פתרון מוקדם יעמיד את המעצמות לפני עובדה מוגמרת ויחליש את אפשרויות הלחץ של הרוסים.
# נוכחות צה"ל לתקופה ממושכת ללא פתרון מן ההכרח שתיצור בעיות טיפוסיות שבין צבא כובש לאוכלוסייה כבושה.

סוף דבר
אנו חוזרים ומדגישים שאם רצוננו להגיע להסדר של שלום והסדר שיחזיק מעמד, עלינו לגלות רוחב לב והעזה בנכונותנו ללכת לקראת הפלשתינים. כל דרך אחרת - גם אם תקנה לנו הישגים פוריים להווה - רק תזרע את זרע הפורענות בעתיד.

מסמך זה חובר ע"י סא"ל י. אורון, סא"ל א. הראבן, סרן ד. בבלי וסגן ד. קמחי