כור היתוך. זה היה אמור להיות חזון מדינת ישראל ב־74 השנים האחרונות. מקצוות עולם הגענו ובנינו מדינה, שיש בה גיוון, אבל האם יש בה גם הכלה?

נראה שהניסיון ליצור כאן תרבות ישראלית חדשה יש מאין, בין שעל פי תיאוריית כור ההיתוך ובין שבאפקט הסלט - שבו כל נדבך ישראלי מכל גוני הקשת מקבל את תשומת הלב הראויה לו, נכשל כישלון חרוץ.

עוד בטרם שאלתי את השאלה הראשונה את ד"ר הני זובידה, מרצה במכללה האקדמית עמק יזרעאל ופעיל חברתי, הוא ענה מיד: "את יכולה לצמצם את כל הפרויקט שלך למילה אחת, והיא: לא. במדינת ישראל אין גיוון".

זה משפט שדרש הסברים, וד"ר זובידה לא המתין הרבה לפני שהמשיך: "במדינה הזו אנחנו נשרכים מאחור. כחוקר הגירה, אני רוצה להזכיר לך את שנות ה־50 המאוחרות. כבר אז התחילו לצאת מסיפור כור ההיתוך ולייצר הגמוניה בלי לקרוא לה הגמוניה. כשאת אומרת 'כור היתוך', את בעצם מציינת שאין תרבות אחת דומיננטית. לקח הרבה שנים כדי להבין שההגמוניה משתמשת באמירה הזו כדי למחוק כל גיוון וכל תרבות אחרת.

"הדברים אולי חריפים, ואולי קשה להאמין ולקבל אותם, אבל ברטרוספקטיבה, העובדות מדברות בעד עצמן. מספיק להביט על תרבות הלהקות הצבאיות שליוותה את המדינה משלב הקמתה". וד"ר זובידה מרחיב: "הייתה ללהקות הצבאיות מטרה אחת, והיא להטמיע את התרבות האשכנזית כתרבות המקובלת, לעומת השאר שאינן מקובלות. הסלבס של אותה תקופה היו יוצאי הלהקות, ומי שקבע את הלך הרוח התרבותי היו אלה שניהלו את הלהקות".

הסלט שלא היה

בואו ניקח לרגע צעד אחורה ונבדוק מה קרה בעולם המערבי במאה השנים האחרונות. בזמן שבמדינת ישראל יצרו הגמוניה תרבותית, בעולם המודרני החלו לדבר על אפקט קערת הסלט. מאז ימי המהפכה התעשייתית החלו בני האדם לנוע ברחבי הגלובוס ולהגר בין מדינות, מה שגרם לגיוון אנושי כמעט באופן טבעי. "דיברו על הדייברסיטי האנושי בזמנו בעיקר בכיוון של אוכל ואומנות, אבל התחלנו במהלך השנים לראות זאת גם בהקשר של תרבות, סביבה וכיוצא באלה", מסביר ד"ר זובידה. "באו ואמרו: בואו ניקח קערת סלט אחת גדולה, נחתוך את העגבנייה לארבעה, את המלפפון לחתיכות גדולות וניתן לכל אחד לבחור ממה הוא רוצה לטעום. משמע, אנחנו לא מוחקים אף תרבות, אלא נותנים מקום לכולם".

ובישראל זה לא קרה.
"בישראל זה לא קיים. אז יבואו אנשים ויגידו שיש פה סיבות ונסיבות, שאנחנו לא אמריקה ושיש פה מלחמה. הדימויים כאן היו מאז ומעולם גזעניים, פטריארכליים ומיזוגיניים. 'הם היו ראשונים', 'אנחנו היינו ראשונים' ועוד כהנה וכהנה ביטויים לא רלוונטיים. גם מסיפורים בהיסטוריוגרפיה שלנו אנחנו מבינים שהכל פה נבנה בצורה עקומה, מה שממשיך גם היום. סיפור גבעת עמל, אגב, הוא דוגמה קלאסית".

בתור אישה שהיא "חצי חצי" או "גם וגם", יבואו רבים ויאמרו שאנחנו כיום הרוב ומה זה בעצם משנה, בין כה וכה כולנו מעורבים כבר.
"זה לא נכון. אני הולך להמם אותך כרגע עם נתון מהביטוח הלאומי. ינון כהן, יצחק הברפלד ועוד שני חוקרים פרסמו מחקר על פערי השכלה בין אשכנזים למזרחים, והשתמשו בנתונים של הביטוח הלאומי. על הדרך הם בדקו כמה מהאנשים הם כמו שאת אומרת 'חצי חצי', כמה יש כאלה לדעתך?"

50%? 60%?
"11%. זה הימם אותי בדיוק כמו שזה הימם אותך. אם תקישי פערי השכלה בין אשכנזים למזרחים בביטוח לאומי, זה יעלה לך. קבוצת הליבה של החברה הישראלית אינה מעורבת. כי אם הכל היה כל כך טוב והכל הסתדר וכולם מעורבים כמו שאת אומרת, אז מה קרה פה? מה קרה שהכל התקלקל כל כך מהר?".

זה הרגע לעצור ולהזכיר שגיוון במדינת ישראל הוא לא רק עניין עדתי ונוגע גם למיעוטים וגם לנשים. ולפחות בסוגיה העדתית, הפתרון עדיין רחוק, גם כשיש העדפה מתקנת בחברות, בתאגידים וכדומה. הליבה החברתית עדיין בוערת, כמעט כפי שהייתה לפני 50 שנה.

"הדיון המורכב מתחיל בשאלה מה צריך לעלות על השולחן. אני תמיד מתחיל מנשים. מפטריארכיה. כמה פעמים גברים קפצו כשדיברת וצעקו 'אני פמיניסט'? כמה קופצים ואומרים את זה? למה הם מרגישים כזה צורך לקפוץ?".

זה אפילו קרה לי ממש לפני כמה ימים, ואני תמיד מופתעת.
"כי הם יודעים שזה נכון. אבל אנחנו לא מדברים על פטריארכיה כרגע, אלא רק כמשל. כשבת הזוג שלי, היותר מוצלחת ממני, תגיד משהו בנושא שוביניזם, אני אשב ואשתוק, אני יודע שהיא לא מדברת עליי אלא על הממסד. אז מדוע אנשים לא מסוגלים להבין את זה כשאנחנו מדברים על אשכנזים? מדוע אנשים לא מבינים שכשאנחנו מדברים על הגמוניה אנחנו מתכוונים לממסד, ולא לאדם הפרטי? מדוע זה חוטף הרבה יותר מאשר פטריארכיה?".

הני זוביידה  (צילום: אריאל בשור)הני זוביידה (צילום: אריאל בשור)

כישלון האינטגרציה

זו ההזדמנות להיפטר מאחת הקלישאות הגדולות שמלוות אותנו בהקשר של גיוון חברתי ולומר שלא, הפתרון ככל הנראה לא טמון בחינוך. "המספרים מראים שהפערים בחינוך רק גדלים וגדלים", אומר ד"ר זובידה בצער. "אל תיסעי רחוק, כנסי לבית הספר החדש בצפון תל אביב שנראה כמו חללית, ומשם סעי לבית הספר הבעל שם טוב בכפר שלם. יש בכלל מה להשוות? שני הדברים שתופסים את העין זה הבוהק של הלובן בצפון, לעומת החום של הדרום".

ואם כבר מדברים על חינוך, אז אחד הניסיונות הראשונים לגיוון בחינוך הישראלי היה האינטגרציה שיזם בזמנו שר החינוך זלמן ארן, שמטרתה הייתה רפורמה עקיפה במערכת החינוך שתתמודד עם הפער ההישגי בין תלמידים מזרחים לאשכנזים ומתוך שאיפה ליצור קהילה רב־עדתית ושוות הזדמנויות.
"אני הייתי הכיתה השנייה לאינטגרציה בפתח תקווה, בתיכון בן־גוריון", מספר ד"ר זובידה. "למדנו שההיסטוריה של מדינת ישראל התחילה בשואה ועברה דרך הניצחון הגדול של ששת הימים. שהחלוצים באו מהעליות. אני גדלתי בבית אינטלקטואלי ועשיתי בלגן למורה. אמרתי לו: 'סליחה, ההיסטוריה של עם ישראל מתחילה בגלות בבל'. והמורה ענה שהשואה היא מונומנט. ואני זוכר שכילד התווכחתי איתו שעם ישראל עבר חמש שואות רציניות לפני כן, ואז נתקלתי בעבודה של האומן מאיר גל 'תשעה מתוך ארבע מאות' - תשעה עמודים בלבד המוקדשים להיסטוריה של יהודי מדינות ערב מתוך ספר של 400 עמודים על ההיסטוריה של העם היהודי לפני קום המדינה".

בוא נחזור לפטריארכיה. מעל ל־60% מעובדי המדינה הם נשים. אחוז המנהלות בהן עומד על 3%. מי אשם בזה?
"ב־2022 את ובת הזוג שלי וכל אישה אחרת יכולות לעשות כל דבר כמו כל גבר אחר בעולם. אז למה עדיין נשים לא מנהלות? את יכולה לספר לי שיש תוכניות שמקדמות נשים ושיש העדפה מתקנת, אבל העובדות אומרות לי שכל אישה שתלך לשוק הציבורי תישאר בדרג הביניים. משהו מקולקל במערכת. אנחנו צריכים לחשוב כולנו ביחד על הדרך לתקן את זה. זה מתחיל בפירוק המבנים שנותנים העדפה מאוד ברורה לקבוצה מסוימת ולא לאחרת. קונדוליזה רייס הייתה שרת החוץ של ארצות הברית, אחת הנשים המבריקות בעולם הביטחון הלאומי. זה משהו שלומדים, את לא צריכה להיות לוחמת".

אולי האתוס הצבאי הוא חלק מחוסר ההכלה המגוונת בחברה?
"פעם פרופ' ניצה ברקוביץ' כתבה מאמר בשם 'אשת חיל מי ימצא', שבו היא טענה שנשים הן לא חלק מהקולקטיב, כי הוא נקבע על ידי החיילוּת שלנו. נשים לא קרביות. ואז היא טענה: מה האלטרנטיבה של נשים להיכנס לתוך הקולקטיב היהודי? לייצר לוחמים. להיות הרחם הלאומי. זה עצוב מאוד".
"לא רוצה ישראלי חדש"

התחלנו לדבר על אינטגרציה וכור היתוך, והגענו לחיים עצמם.
"ובין כל זה עובר קו ישר אחד. זה לא אומר שאנחנו אנשים רעים. אני חושב שיצר האדם טוב מנעוריו. אני רק חושב שאם הממסד עם התפיסה הפאלית והיודו־סנטריסטית הזו יסתכל קצת החוצה, על אנשים אחרים, המצב ישתנה. אני לא רוצה ישראלי חדש, אני אוהב את הישראלי כמו שהוא. מלא בבעיות וסיבוכים, ונמוך וגבוה ושמן ורזה. אני רוצה שתיתנו לנו להיות מי שאנחנו בלי ליצוק אותנו לתוך תבניות".

איך בכל זאת משפרים את המצב?
"חלוקה טובה יותר של משאבים בין אנשים. לא יכול להיות שמשקיעים במקומות מסוימים בארץ פי עשרה מילד במקום אחר. זה השלב הראשון. השלב הבא הוא להנכיח את התרבות של כולם, לדבר עליה. אם היית מתקשרת לשאול אותי על נשים בחברה הישראלית, הייתי אומר אותו דבר, רק מחליף הגמוניה כזו באחרת. גם ערבים ויהודים זה אותו שיח. כל השסעים בחברה הישראלית הם אנכיים, ודרכם עובר קו מאחה אחד.

הקבוצות לא משחקות יחד כדי לשנות את כללי המשחק, ולכן הפצע לא נרפא. כחברה, זזנו הרבה מאוד ומהר מאוד ב־70 שנה. מדינת ישראל היא פלא, וכדי להמשיך להחזיק את הפלא הזה ולהתקיים, אנחנו חייבים לשנות את הדרך שבה אנחנו עובדים". 

מיזם חברתי לדוגמה

הכוורת: עידוד יזמות למען אוכלוסיות מוחלשות

הכוורת היא אקסלרטור שנוסד על ידי ג'וינט ישראל וקרנות הביטוח הלאומי לפני שלוש שנים במטרה לעודד יזמות העוסקת בתרומה לקהילה ושיפור רווחת אוכלוסיות מוחלשות.

הקונספט מאחורי המיזם הוא מתן דרור ליזמים צעירים בגישת החדשנות הפתוחה, מתוך אמונה ששילוב של חדשנות, שותפויות בין מגזרים ואינטרדיסציפלינריות וצורך ממשי בשטח יכול להביא לשינוי חייהם של אנשים רבים.

המיזם אינו חייב להתבסס על טכנולוגיה ואינו חייב להגיע עם מודל עסקי מוכן, התנאי לקבלה הוא מיזם שיהיה ייחודי ויסייע בשיפור רווחתן של אוכלוסיות מוחלשות כגון: ילדים ונוער בסיכון, קשישים, אנשים עם מוגבלויות ואוכלוסיות במעגל העוני. הכוורת מספקת ליזמים רשת תמיכה מקצועית, והם מלווים על ידי מומחי תוכן, משרדי ממשלה, ארגונים חברתיים מובילים וגם אנשי עסקים שרואים בכך תרומה חברתית.

קרן רש"י: חממה לחדשנות חברתית

חממת הסטארט־אפ של קרן רש"י הוקמה במטרה לספק מענה לבעיות ולאתגרים שונים בחברה הישראלית שאינם מקבלים מענה מספק באופן שוטף. המטרה היא לתת מענה חלופי לצרכים שונים בדגש על תחומי חינוך ורווחה ושירותים חברתיים על ידי קידום מדיניות, שותפות בין־מגזרית וגם יישום של כלים חדשניים, כגון עסקים חברתיים והשקעות אימפקט.

מדובר בקרן פרטית ועצמאית ללא כוונת רווח, הפועלת מאז הקמתה בשנת 1984 לחיזוק החברה הישראלית באמצעות קידום מוביליות חברתית ושוויון הזדמנויות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. המיזמים מיושמים ומשוכללים בתוכניות פיילוט הנעשות בשטח. כשהן מוכיחות את יעילותן, פועלים בקרן להבטחת קיומן לאורך זמן ולשילובן כחלק ממערכת השירותים הציבוריים עבור הקהילה.