בתעודת הזהות ובדרכון הישראלי שבהם התגאתה היא הייתה תמיד “אינגבורג דויטשקרון” - שם גרמני בעל צליל קשוח, מונוטוני, מאוד טבטוני.
בפי כל מי שהכירו אותה היא הייתה תמיד “אינגה שלנו”: ניצולת שואה, ששמה לה למטרה לספר, וכמה שיותר, לכמה שיותר קהלים - במיוחד לנוער ותלמידי בתי ספר, ודווקא בגרמניה - על חוויותיה כשורדת התקופה הנאצית ובגוב האריות - בירת הרייך השלישי, ברלין.

היא קיוותה לחצות בעוד חמישה חודשים את שנת חייה ה־100, לפחות כדי לסמן מעין וי נוסף במסע הדרמטי שבו צברה שרשרת של ניצחונות אישיים - על משטר האימים, הרצח, השנאה והרוע, שאותו ניסו גרמנים, נאצים שסגדו למנהיגם, להשליט בכוח הזרוע על אירופה ועל העולם כולו.

אך לבה של אינגה פסק מלפעום ב־9 במרץ, והידיעה על מותה הכתה בהלם גם בכירים בגרמניה עצמה. לא בכדי ספד לה נשיא בית הנבחרים של ברלין: “עם הסתלקותה של אינגה, אזרחית כבוד של ברלין, איבדנו בראש ובראשונה עדת ראייה יהודייה חשובה שקולה, ודווקא בעת הזאת, נדרש מחדש ואף יותר מאי פעם כדי להציג לציבור גדול את פניו האמיתיות של הטרור הנאציונל־סוציאליסטי ולזעזע אותנו”.

ראשת עיריית ברלין הוסיפה: “אינגה השאירה לנו את מורשתה: החובה ההיסטורית, החברתית והפוליטית לעולם לא לשכוח מה נעשה לה, למשפחתה ולמיליוני יהודים באירופה”. בכירים אחרים כינוה: “סמכות האנושות והזיכרון”.


מסע חתחתים

היא נולדה בעיירה ציורית מדרום לברלין. אביה, מרטין, היה מורה לאנגלית בתיכון מקומי ופעיל מוכר במפלגה הסוציאל־דמוקרטית. בבית דיברו בפתיחות על נושאים פוליטיים. כשעלו הנאצים לשלטון ב־1933, לקחה אותה אמה להפגנות נגד היטלר שקיימו סוציאל־דמוקרטים וקומוניסטים ברחובות ברלין. לאחר שהבריונים הנאצים ניפצו חלונות ראווה של חנויות היהודים, שרפו ספרים והציתו בתי כנסת, גילתה לה אמה לראשונה: “אינגה, את יהודייה!”. כשהחלו לנפק תעודות זהות הוטבע על שלה השם “שרה”, והיא נדרשה לענוד את הטלאי הצהוב שעליו הוטבעה המילה Jude. “הדבר הכי חשוב שאמא לימדה אותי”, סיפרה בעבר בראיון לטלוויזיה הגרמנית, ”היה ש’אם מישהו ינסה לתקוף אותך - אל תיכנעי. תילחמי להגן על עצמך’. זה היה עיקרון מנחה כל חיי”.

לאחר שאביה איבד את משרתו כמורה, שבועות אחדים לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה, הוא נמלט ללונדון, אך לא הצליח להוציא מברלין את אינגה ואמה. ידידים לא יהודים של המשפחה החביאו את שתיהן במשך שנתיים במקומות סתר שונים: בארוניות מטבח, בלול תרנגולות, בדיר עזים. “הם היו אנשים פשוטים, פנסיונרים שלא יכלו לשאת את הברבריות הנאצית וסיכנו את חייהם”, סיפרה בראיון לטלוויזיה הגרמנית.

בגיל 17 החלה לעבוד כמזכירה בבית מלאכה ברלינאי קטן למברשות ומטאטאים שהעסיק פחות מ־20 עובדים, רובם יהודים, כולם עיוורים או חירשים. בעליו, בעצמו כבד ראייה, שיחד בכיר בגסטפו שהעניק לו מסמך שלפיו “בית המלאכה חיוני למאמץ המלחמתי”. בעקבות הלשנה, כמעט כל העובדים נעצרו ונשלחו למחנה השמדה. אינגה ואמה מצאו כל אחת בנפרד מסתור אצל ברלינאים מחוג מכריהם.

ב־1946 עברה אינגה ללונדון ועבדה כמזכירת “האינטרנציונל הסוציאליסטי הבינלאומי” שאיגד מפלגות שמאל מרחבי אירופה. כאן התיידדה עם מי שלימים יהיה ראש ממשלת בריטניה, מנהיג הלייבור הרולד ווילסון, ועם קנצלר גרמניה העתידי, הסוציאל־דמוקרט ווילי ברנדט.

ב־1955 היא חזרה לבון, אז בירת מערב גרמניה, והחלה לעבוד כעיתונאית פרילנסרית. בין השאר ערכה מסע במדינות במזרח הרחוק. ב־1958 החלה בעבודתה כעיתונאית "מעריב”. היא כתבה ב"מעריב" עד ראשית שנות ה־90 של המאה הקודמת וסיקרה בין השאר את משפט אושוויץ השני שהתנהל בפרנקפורט. “20 נאשמים שותפים למפעל הרציחות הזה”, דיווחה. “הם הכחישו בכל דרכי ההטעיה האפשריות את הפשעים שיוחסו להם על ידי יותר מ־300 עדים שתיארו מדי יום את מה שהתרחש במחנה ההשמדה. ראינו עיתונאים, גברים ונשים, מתמוטטים תחת נטל הזיכרונות. שום מוח אנושי לא מסוגל בכלל לדמיינם, וכל המילים אין בכוחן לתארם. את המפלצתיות של אושוויץ, מפעל הרצח שעבד בצורה משוכללת, מכונה שתוכננה בידי בני אדם נורמליים ואינטליגנטים שהוכשרו במיוחד לתפקידם; הם נוהלו בידי המדינה הנאצית... גרמנים רבים הקימו סביבם חומת מגן שהיה צורך למוטטה כי הם סיפרו שלא נטלו חלק במישרין בזוועות, שאינם יכולים להיחשב כאחראים, סברו שהעבר יימחק כשהמשפט המטריד, מבחינתם, יסתיים”.

אינגה ריכזה את העדויות בספר ייחודי מסוגו לאותה התקופה “בדמי ילדותם – ילדים בגטאות ובמחנות ריכוז והשמדה”, שפורסם בגרמניה ובישראל בעברית (ספריית מעריב).

את סיפור חייה תיארה בספר “נשאתי את הטלאי הצהוב” (בגרסה העברית: “את יהודייה!”). הוא הומחז להצגה “מעתה שמך שרה!”, שהוצגה בתיאטרון הנוער של אורנה פורת בישראל והייתה להיט ב”גריפס” בברלין. להקות תיאטרון נוספות ברחבי גרמניה העלו את ההצגה שוב ושוב בעריה השונות.

היא קיבלה אזרחות ישראלית מלאה ב־1966, וב־1972 עלתה לארץ. את מסע החתחתים הבירוקרטי שחוותה בין משרדי הממשלה השונים תיארה בכתבה רווית ההומור האופייני לה שפורסמה ב”מעריב”. כך כתבה למשל: “הגעתי לפקיד שומה 5 בתל אביב. ליד השולחן בחדר הקטן אישה קטנה עם שם משפחה שהזכיר יצירה של גתה ואופרה מפורסמת: פאוסט. לא פחות ולא יותר. היו בחדר שני כיסאות, אבל עליהם נערמו עשרות תיקים. לא נועדו לישיבה. עמדתי. כש’השיחה’ התארכה הערתי לנציגת השלטון: ‘האם עליי לעמוד לפנייך על רגל אחת, כמו באפריקה, כדי לסמן שהשיחה מסתיימת?’”.

כעיתונאית “מעריב” היא הייתה בצוות שסיקר את שיחות השלום עם מצרים במלון “מינה האוז” שמול הפירמידות בקהיר, וגם מצאה זמן לכתוב עוד ספרים בגרמנית: “גיבורים נסתרים” (על מצילי יהודים) “פאפא ווידט” (גרסה לילדים), “הגיבור העיוור שהתריס נגד הנאצים” (על בעל מפעל המברשות והמטאטאים), “חלב ללא דבש: אלו החיים בישראל”, “ישראל והגרמנים: מערכת היחסים הקשה”.

ב־1988 חזרה לברלין במטרה אחת: להקדיש את מיטב כוחה להופעות בפני תלמידים ולספר על חייה. ב־1989 סיקרה את נפילת חומת ברלין עבור “מעריב”.

נאומה המרגש בבונדסטאג באירוע ההנצחה לקורבנות הנאצים ב־2013 דווח בהרחבה בכלי התקשורת המרכזיים. הם הרבו לראיין אותה. היא נאבקה בהצלחה כדי שבית המלאכה למברשות שבו עבדה כנערה יוכר כמוזיאון נתמך בידי הרשויות וכיעד תיירותי. ערוץ הטלוויזיה "דויטשה וולה" שידר ב־2012 סרט תיעודי מדהים על חייה: “לפתע הייתי יהודייה”.