"מי שמצליח לקדם את החלשים יכול להצליח בכל מקום", קובע עלי סלאלחה, שנבחר במקום הרביעי בפריימריז של מרצ. מילותיו מבטאות יותר מכל את השאיפה הגדולה שלו בשנים הקרובות: לקדם את בני העדה הדרוזית.
 

סלאלחה יהיה בן 67 בחודש הבא. הוא נשוי, אב לחמישה ילדים וסב לשלושה נכדים. נולד בבית ג'אן בגליל העליון ושם ניהל בשני העשורים האחרונים את מקיף בית ג'אן, התיכון שתחת שרביטו עבר מהפך.
 

"נולדתי בכפר שנמצא על אחת הפסגות של הר מירון, שהתפרנס בעיקר מחקלאות", הוא מספר. "ההורים היו אנאלפביתים, עניים מאוד. למדתי ביסודי בכפר ובתיכון בכפר ראמה, כי לא היו בתי ספר באזור". 
 

בצבא הוא שירת יותר משלוש שנים, משום שלקראת תום שירותו פרצה מלחמת יום הכיפורים. אחר כך הוא רצה ללכת ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית, אבל בבירה, לדבריו, הרגיש עד כמה הכפר הקטן שממנו הגיע בצפון לא מחובר להוויה הישראלית. "עשיתי מכינה שם עם חבר, רציתי ללמוד משפטים והוא רצה ללמוד רפואה", הוא נזכר. "אלה היו שני מקצועות מבוקשים ולא היה מי שידחף אותנו פנימה. שמרו מקומות לבן של זה ולבן של ההיא. אנחנו היינו שני בחורים צעירים שלא הכירו אותנו ולא הכרנו אף אחד - ולכן לא התקבלנו".
 

במקום להיות משפטן, החליט סלאלחה ללמוד מזרח תיכון ויחסים בינלאומיים. עם סיום הלימודים, שם תיק על הגב ועם אותו חבר, שהולך איתו עוד מבית הספר היסודי, טס ב־1978 לטיול הגדול של אחרי הצבא.
 

"היינו באירופה ובארצות הברית ועשינו שנה משוגעת", הוא אומר. "פגשנו הרבה אנשים וטיילנו מחוף לחוף. היה לנו כיף גדול, יכולנו להישאר שם, אבל אחרי מחשבה הגענו למסקנה שהלכנו ללמוד לא בשביל אמריקה אלא כדי לחזור ולעזור דווקא לכפר שלנו. צריך להבין שבאותה התקופה היינו אולי חמישה־שישה סטודנטים מכל הכפר. החלטנו שעדיף לחזור לכפר ולתרום את חלקנו בקידומו".

עלי סלאלחה מתמודד לרשימת מרצ לכנסת. צילום: גילי יערי, פלאש 90

 

היעד הבא

עם חזרתו לארץ החלק הפרק החשוב והמשמעותי שלו במקיף בית ג'אן. ב־1979 השתלב כמורה למדעים. בשנת 2000 קיבל הצעה שלא יכול היה לסרב לה: ניהול בית הספר. "כשנכנסתי לתפקיד כינסתי ישיבה ראשונה עם הצוות", הוא מספר. "הכתבתי את המדיניות שאני רוצה לפעול לפיה בשביל להביא את בית הספר להיות הטוב ביותר בעולם".
 

אמירה זו של סלאלחה עוררה תמיהה, והצוות לא הבין  מה הוא בדיוק רוצה. "היו כאלה שלגלגו, היו כאלה שאמרו שאנחנו לא יכולים. אבל זו הייתה המדיניות שלי וזה מה שרציתי", הוא אומר. "הבהרתי שנמגר את תופעת ההעתקות. האמנתי שמי שמרמה לא רק שלא יגיע רחוק, בסופו של דבר הוא ייכשל. בהתחלה היו הרבה מתנגדים: סגל, תלמידים והורים". הוא גיבש את צוות המורים והחדיר בהם מוטיבציה. "היו מורים שחוקים שעזבו את המערכת. השאר הסתדרו עם המדיניות שהתוויתי ויצאנו לדרך", הוא מספר.
 

וזו הייתה דרך ארוכה: מ־12% זכאות לבגרות בשנת 2000 הגיעו תלמידי בית הספר ב־2014 ל־100%. הם מוקמו בצמרת הטבלה של התיכונים הטובים ביותר בארץ, ומשם הם לא זזים עד היום. "פתאום התקשורת חיפשה אותי, רצו לדעת איך עשיתי את זה", הוא מספר. "הסברתי שכל בית ספר צריך מנהיג".

סלאלחה כבר מכוון ליעד הבא שלו: שר החינוך, סגן שר החינוך או יו"ר ועדת החינוך. "תארי לך שאהיה באחד התפקידים האלה", הוא מוסיף. "אוכל להביא את מערכת החינוך להצלחה, כפי שעשיתי במקיף בית ג'אן".
 

מה דעתך על שר החינוך הנוכחי, נפתלי בנט?

"לא היה לו זמן למערכת החינוך. הוא רצה להיות שר הביטחון, רצה לחזק את המתנחלים ואת הימין".
 

למה לך פוליטיקה?

"אחרי שעשיתי את כל מה שעשיתי, חשבתי צעד קדימה: יש חוק לאום, מועצות מקומיות חלשות, כפרים מוזנחים, הרבה הבטחות מהממשלה, וביצוע אין. הכפרים הדרוזיים נמצאים בתוכנית הבראה כבר 20 שנה. יש לנו בעיות בתשתיות, אין לנו אזורי תעשייה, אין הכנסות למועצות המקומיות, אין כלום. בבית ג'אן, למשל, שנמצאת בשמורת טבע, במשך 25 שנה לא שחררו לנו חלקת אדמה מהמדינה לטובת החיילים המשוחררים כדי שיבנו בית. זה הביא לכך שגיל הנישואים בעדה עלה. בעבר התחתנו בדרך כלל בגיל 20, מקסימום 25, וזה ועלה ל־30 פלוס. יש פער בין ההשכלה של הבחורים לבחורות: הן לא מתגייסות והולכות ללימודים גבוהים אחרי התיכון, בזמן שהצעירים בצבא. כשהם מתחתנים זה יוצר חיכוכים, בעיות חברתיות קשות. היום אחוזי הגירושים בעדה הדרוזית גבוהים - וגם בזה אני צריך לטפל".
 

לשנות דפוסי התנהגות

מלבד חינוך, הנושא שמטריד אותו במיוחד הוא חוק הלאום. "אני לא האדם הזה שמגיע לכנסת כדי לענוב עניבה וללבוש חליפה ושופוני", הוא אומר. "אני איש של עבודה. בבית הספר עבדתי שבעה ימים בשבוע. אבנה תוכנית עבודה, אביא את הבעיות והצרות של העדה הדרוזית לכל חבר כנסת. אבל בראש ובראשונה אנחנו צריכים להילחם לביטול חוק הלאום הארור שהפך אותנו לאזרחים סוג ב'. זהו חוק גזעני, רע ליהודים, לבני המיעוטים ובמיוחד לדרוזים. לא יכולה להיות מדינה דמוקרטית שמפרידה בין האזרחים שלה. או שאנחנו דמוקרטיה, או שאנחנו ערב הסעודית".
 

הופתעת מהחוק?

"לא הופתעתי משום שגם בלי החוק הזה לא קיבלנו כלום. לא היה שוויון, וההתייחסות אלינו הייתה גרועה. בחלק מזה גם אנחנו אשמים - לא דיברנו עם החבר'ה היהודים בגובה העיניים. אנחנו מקבלים אורחים יפה. בדרך כלל, כשמגיע אליך אורח אתה מדבר אליו יפה ולא תוקף אותו. כנראה התרבות של החבר'ה שהגיעו אלינו היא אחרת – דאגו לאינטרסים שלהם, דיברו יפה, הלכו הביתה ושכחו מאיתנו. מה עוד שמבחינה אלקטורלית אנחנו קטנים, אז לא לקחו אותנו בחשבון. אני לא צריך נדבות; אני רוצה שלבית ג'אן יהיה תקציב כמו למעלות, לשלומי, אותו סדר גודל. שהאזרח הדרוזי יקבל מה שמקבל אזרח יהודי - לא שליש. התשתיות צריכות להיות מותאמות למאה ה־21. אין שום סיבה בעולם שלא יהיו בכפרים מפעלי הייטק, אזורי תעשייה. בבית ג'אן אין אפילו מגרש כדורגל. יש לנו שחקנים מצוינים, אבל איפה הם יתאמנו?".

מחאת הדרוזים נגד חוק הלאום. צילום: תומר נויברג, פלאש 90

 

אתה לא המתמודד היחיד על הקול הדרוזי. גם ר'דיר מריח מכחול לבן תנסה להשיג בוחרים מבני העדה.

"איפה שאני הולך, אומרים לי 'כל הכבוד, אתה אדם עם הישגים'. כשהחלטתי שאני הולך לכנסת, אמרו לי שאין ראוי ממני לייצג את העדה. לכן הם ייתנו לי את הקול שלהם. אני מאחל לה כל טוב ורוצה להגיד לה: אני ואת צריכים לשלב ידיים ולעבוד יחד למען האינטרסים של  העדה הדרוזית. זה קודם כל, ואחר כך האינטרס של המפלגות שלנו".
 

מה אתה עוד מתכנן להמשך?

"אני בן 67 עוד מעט. אעשה קדנציה בכנסת, ואני מקווה שאוכל לשנות הרבה דפוסי התנהגות של בני העדה שלי: שיתחילו לחשוב על עצמם, על האינטרסים שלהם ועל קידומם. אבל עם זאת, צריך לשמור על האינטרס הכללי של המדינה, שגשוגה החברתי־כלכלי. יכולנו להיות היום במצב פי אלף יותר טוב ממה שיש לנו, ואני מקווה שמדינת ישראל תדע ללכת לכיוון השלום".