המסע לפולין אליו יצאו השנה כ-40 אלף תלמידי כיתות י"א וי"ב, הוא מסע שעלול להיות מטלטל ומורכב עבורם על אף ההכנות הממושכות בבתי הספר. במסע הם נחשפים ליישום בפועל של האידאולוגיה הנאצית עליה למדו, נחשפים למראות הקשים של המחנות ומעמיקים ומחזקים את היכרותם עם עברו של העם היהודי וחשיבות המשכיות החיים.

"מעריב" מביא תיעוד מיוחד של שלושה בני נוער שחזרו מהמסע וכתבו בעקבותיו טקסט המהווה עבורם זיכרון מהמסע, במסגרת פרויקט "כותבים זיכרון". מדובר בפרויקט שיזמה מועצת התלמידים והנוער הארצית המביא תיעוד של בני נוער מרחבי הארץ מהמסע לפולין, המשתפים קטעים אשר כתבו בעקבותיו, זיכרון שנותר ממסע משמעותי.

אפרת בנבנישתי, כיתה י"ב, רמת ישי
אני הייתי שם. על האדמה המגעילה הזאת שככל שהיא יפה ככה היא מכוערת. הייתי שם, בבורות הירי שגרמו לעיירה שלמה להיכחד, איש אחר איש, תינוק אחרי ילד, שכל מה שנותר להם לעשות הוא לתת נשיקת פרידה אחרונה לקרוב המשפחה הרוכן מעליהם ללא רוח חיים.
 

הייתי שם, בחומות הגטו בו חיו משפחות שלמות בתנאים שהם לא תנאים שמגיעים לבני אדם. בצפיפות, ברעב, בפחד. הייתי שם, בתחנת השילוחים שקובעת גורל. מי למוות ומי לחיים - אם אפשר לקרוא לזה בכלל חיים.

הייתי שם, עמדתי על פסי הרכבת שנעצרה והורידה מתוכה אנשים, ומהרגע שירדו ממנה כבר לא נחשבו אנשים. כבר לא קיימים תארים, לא קיימים מקצועות, כולם נחותים, ספק אם אפשר לתארם.

והמזל הוא הקובע, אם נולדת בעל מום או בגיל מוקדם מידי ל״שימוש״, גורלך מר. הייתי שם, בתאי הגזים. המקום הנורא מכל. השימוש הכי מזעזע שיצא ממוחו של אדם. הכניסה למקום החשוך, המחנק בגרון, התחושה שהרגליים מבקשות מפלט אחר, רק לא להישאר בחדר הסגור.

אני הייתי שם, במסע לפולין. ראיתי במו עיני את הזוועות שעבר העם שלי, את העבר שבזכותו אני קיימת. אני הייתי שם ועכשיו אני מבינה את החשיבות של לספר את האסון הזה הלאה ולעולם לא לתת לו לחזור. לעולם לא לתת יד לשנאה. אני הייתי שם ועכשיו אני מבינה ששום דבר לא מובן מאליו, החיים שלנו קצרים ועלינו לנצל כל רגע בהם.

"אני הייתי שם ועכשיו אני מבינה ששום דבר לא מובן מאליו". אפרת בנבנישתי. צילום פרטי"אני הייתי שם ועכשיו אני מבינה ששום דבר לא מובן מאליו". אפרת בנבנישתי. צילום פרטי

ארבל הלדן, כיתה י"ב, ראש פינה
בכניסה אל היער נגלה לעיננו מראה קודר של צמרות עצים המבשרות על עברו הנורא של המקום. קרני השמש שביצבצו בין העלים היוו נקודת אור קטנה בחושך הגדול ששרר על היער. השקט מעולם לא היה רועש יותר. האדמה, שספגה את דם הילדים, הנשים, הגברים והטף זועקת את כאבה אל כפות רגליי הצועדות לעמקי היער.
 

האדם, גדל ומתפתח עם השנים, וכמותו גם היער צומח ומשתנה. אך גם אדמתו, כמו האדם, לא שוכחת. ביער זה , אסור לקטוף פרחים, כך הורה השלט, אך לקטוף חיים היה מותר.

קרן פיבניק, כיתה י"ב, כפר תבור
יום שני, 29.10, מחנה השמדה אושוויץ. סבא. תכף אני נוסעת לאושוויץ, המקום שאותו שרדת בגבורה לפני שנשלחת בטרנספורט למחנה מאוטהאוזן. מחנה השמדה אושוויץ. המקום שבו נלקח ממך הכל, משפחה, חברים, חפצים, ואפילו האישיות שלך שנגנזה על ידי הנאצים. 

האמת שאני מפחדת, לא יודעת למה לצפות ולא יודעת אם בכלל אצליח לדמיין את כל הזוועות שקרו לך שם. אני חושבת על המשפחה שמנתה בעברה קרוב ל-50 מבני משפחתנו, בני משפחות ברמן, קליין, הילזרד וגוטסמן. דודים, דודות, ילדים, סבים, וסבתות, וכמובן הוריך לנקה ויוסף שנרצחו בתאי הגזים במאי 1944. סבא, אתה היחיד ששרדת. פשוט לא נקלט. אמא כתבה לי שביקור באושוויץ דורש מאמץ כמעט על אנושי, לא משנה באיזה גיל.

בהתחלה הסתכלתי על זה בתור צירוף מילים יפות, ככל שהמסע מתקדם והימים עוברים אני מתחילה להרגיש יותר את המאמץ הבלתי אנושי שעליו אמא דיברה, ובטח עכשיו שאני מקריאה לך על אדמת אושוויץ אני מבינה למה אמא התכוונה. בנוסף, אמא ביקשה ממני להתעלות מעל הטראומה, לנסות לראות איך אתה התעלית מעליה למרות שחיית אותה יום יום, וכן, בחרת בחיים.

אז סבא שלי, מיכאל, אני בוחרת להמשיך את המורשת שלך, המורשת שמלמדת אותנו כי החיים אינם רק מאמץ להישרדות, אלא גם האמונה והשאיפה להיות בני אדם טובים יותר, כי אנו, לא רק אני, אלא כל העם היהודי, חייבים להמשיך הלאה- בלי לשכוח. אני בוחרת בחיים סבא. בוחרת להילחם בקנאות, בשנאת החינם, ובוחרת לתרום לתיקון החברה שלנו. ואני מבטיחה לך, בדיוק כמו שהבטחתי לאמא, כאן על אדמת אושוויץ, כאשר אני עומדת מוקפת בחבריי ובחברותיי, לזכור ולא לשכוח. אתכם, ואת המחויבות שלנו לחיות חיים בעלי משמעות, גם למענכם. וכאשר נחזור הביתה, כן, נזכור גם לצחוק. צחוק אחד על כל דמעה של ששת המיליונים שנרצחו שם. ואנחנו נצחק בקול כל כך רועם, שהם ללא ספק ישמעו אותנו. אוהבת ומתגעגעת, קרן פיבניק, נכדתך.

"חייבים להמשיך הלאה בלי לשכוח". קרן פיבניק. צילום פרטי"חייבים להמשיך הלאה בלי לשכוח". קרן פיבניק. צילום פרטי