בתי בת ה־7 סיפרה לי שהיא וחברותיה החליטו לצלם את עצמן רוקדות ולהעלות את הסרטון לאחת האפליקציות. בתי ידעה היטב שאני אוסרת עליה להעלות סרטונים לאינטרנט. הודיתי לה על שסיפרה לי וכעת אני תוהה כיצד להגיב. אני מאוד חוששת מהעלאת תכנים של ילדים לרשת ומודעת היטב לסכנות, ומצד שני מתקשה לסרב לה כשהיא רוצה להצטלם עם החברות. מה עושים?
“כשהורים עומדים מול סוגיות שאין תשובה ברורה עליהן ההמלצה היא להגיד לילדים שהם צריכים לחשוב על זה. לגיטימי שהורה יבקש לשקול את הדברים בכובד ראש לפני שהוא נותן תשובה. גם אם הילד עלול להילחץ מעט מהמהלך, יש מצבים שבהם הוא מתבקש. לתפיסתי זה מקסים שהילדה באה וסיפרה לך, ולדעתי התגובה שלך הייתה נהדרת. תוכלי לומר לילדה שמכיוון שהיא אוהבת לרקוד ולהצטלם עם החברות, את מבקשת שכל הצילומים ייעשו דרך הנייד של בתך בלבד, והם יישמרו אצלך בבית כי אתם אף פעם לא תעלו זאת לרשת. תוכלי להמשיך לומר לילדה שאת לא מסכימה שהיא תעלה תמונות לרשת ושאם זה יקרה את תיאלצי לאסור על החברוּת עם אותן ילדות או שתיאלצי לדבר עם האמהות שלהן. למרות זאת, עלייך לדעת שזה לא מבטיח שדבר כזה לא יקרה שוב”. 

אני אם לילד מקסים בן 4 שמספר לנו בכל הזדמנות שהוא פוגש את סבא שלו, למרות שאין לו בכלל סבא. אני בדרך כלל זורמת איתו ולא מעמידה אותו על טעותו אך גם לא מאוד משתפת פעולה. בעלי מספר לו שאביו מת, וסבא אחר מתגורר רחוק מאיתנו. איך עליי להגיב?
“ילדים בגיל הזה ממציאים דברים. הם יודעים שזו המצאה אך באותו הרגע זה חי עבורם ומשרת אותם - כדי להאדיר את עצמם, או כדי למלא איזשהו חוסר במידה והם ראו שסבא של אחד הילדים בגן הגיע לקחת אותו הביתה. מעבר לזה, לפעמים ילדים מקנאים ורוצים לספר שיש להם סבא למרות שלא כך הדבר. חשוב לזכור שילדים זקוקים לעתים לכל מיני דמיונות לצורכי נחמה, הרגעה, מילוי ריק והאדרה עצמית. הם משתמשים במה שהמוח שלהם מסוגל לתת להם. לפעמים אפשר לראות ילד שמדבר אל כיסא ריק כשמבחינתו יושב שם דובי שמדבר איתו. הילד יודע שהדובי איננו אך עושה כאילו הוא ישנו כי זה עונה לו על סוג של צורך באותו הרגע. זה לא אומר שזה טוב או רע. לכל ילד יש את העולם שלו ואנחנו צריכים לעקוב אחרי זה. ילדים עוברים דברים שהם לא יודעים לתת להם ביטוי, ונעזרים בדמיון. תוך כמה חודשים דברים שכאלה נשכחים. זה לא צריך להפחיד או להלחיץ. מדברייך נשמע שהתגובות של שניכם טובות. אני כאמא הייתי משאירה את זה בגבולות הדמיון, ומכניסה לו את המילה ‘סבא בכאילו’. כך אנחנו משתפים איתו פעולה מצד אחד, אך כששנינו יודעים שזה בכאילו. במקביל הייתי ממליצה שבעלך ימשיך לספר על הסבא שכבר איננו ונמצא בגן עדן”. 

 
בכל פעם שבתי בת ה־3.8 מתנגשת במשהו או מקבלת מכה קטנה היא בוכה בכי תמרורים. היא לא עושה את זה רק בשביל לקבל תשומת לב, היא באמת מאמינה שכואב לה. בשבוע שעבר היינו בחגיגת יום הולדת של חברה, שקית הממתקים שלה נפלה והיא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם המצב. היא לא הפסיקה לבכות ולהשתולל. אני חוששת שהתנהגות זו נובעת מחוסר ביטחון, אבל לא יודעת איך לסייע לה להתמודד עם המצב. מה דעתך? 
"הילדה מאמינה שרע ומר לה, ומכניסה את עצמה באופן לא מודע לעמדת הקורבנית והמופסדת. יכול להיות שבהתחלה זה עזר לה - היא קיבלה תשומת לב והתייחסות - אבל היום, כשאת מבינה שהיחס שהיא קיבלה ליבה את המשך ההתנהגות שלה, את תשני את התמונה ותצליחי באמת לסייע לה. את לא יכולה להתעלם מהדברים שהיא אומרת לך, פשוט לא תגידי לה בהכרח את מה שהיא רוצה לשמוע. לצורך העניין, אם היא באה אלייך ומספרת שקיבלה מכה, תגידי לה שאת לא רואה שום סימן וכנראה מדובר בכאב פנימי. תחבקי אותה, ותמשיכי בעיסוקייך. אם היא באה שוב וטוענת שעדיין כואב לה תגידי לה שאת מאמינה בכוחות שלה, ויודעת שהיא תצליח להתגבר לבד". 
 
מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM