"לפני כחודש הבן הצעיר שלי, שעוד מעט יהיה בן עשר, הגיע אליי עם אפליקציית טיק טוק שמותקנת אצלו בנייד והראה לי כל מיני תכנים לא הולמים, למשל סרטונים בעלי היבט מיני של מבוגרים שהועלו אליה. הוא החליט בעצמו למחוק האפליקציה הזאת", מספרת נירית צוק, מנכ"לית פורטל "עשר פלוס" להורים למתבגרים ולמתבגרים, שמעבירה הרצאות לבני נוער בשם "ילדי הסמארטפונים" והרצאות "הורות בעידן הדיגיטלי" להורים. 

אחרי שבנה הסיר את טיק טוק מהנייד שלו היא דווקא התקינה אצלה את האפליקציה. "אני פשוט נכנסת, גולשת ומסתכלת רנדומלית אילו תכנים עולים שם. אני מראה את זה להורים בהרצאות", היא אומרת. "אני מבינה מה מושך את הילדים באפליקציה הזאת. זה השירים, הסרטונים, היכולת שלהם להעלות סרטונים ולהיחשף להרבה אנשים, אך יחד עם זאת, בכל פעם שאני פותחת את הטיק טוק, אז בין התכנים הנחמדים של ילדים ששרים ושל סלבס, עולים גם תכנים מיניים, או אתגרים מסוכנים שמשמשים לילדים מודל לחיקוי. אני שומרת את הקטעים האלה ומראה אותם בהרצאות".

גולשים בטוח

ביום ראשון החל השבוע הלאומי לגלישה בטוחה ברשת, שהשנה מוקדש לנושא "סוף שיתוף במחשבה תחילה". הפורטל שצוק עומדת בראשו מכיל תכנים שקשורים בגיל ההתבגרות החדש, שמתרחש לדבריה בגילים 25־9, ומתמקד בעיקר בחיי הילדים בעולם הדיגיטלי. היא בת 47, אמא לשלושה ילדים – בת בגיל 21 ושני בנים בגילי 9 ו־16 – מתגוררת בהוד השרון, ובעלת תואר שני במחקר תרבות הילד והנוער מאוניברסיטת תל אביב. חלק מהתובנות שבהרצאותיה מגיע מהניסיונות שהיא עושה בביתה עם ילדיה, וקשור בנושא החיים בעידן הדיגיטלי. "למשל, רציתי לבדוק אם הילדים שלי באמת מכורים", היא מספרת. "נתתי לשני הבנים להיות מול מסכים 24/7. זה אומר מבחינתי, שכל יום כשהם חוזרים מבית הספר הם יכולים להיות במסכים כמה זמן שהם רוצים, ללא מגבלות ובלי שאני חופרת להם. ניסיתי לבדוק אם באמת הילדים יהפכו למכורים, כאלה שלא יזוזו מהמסך, או שהם יפתחו בעצמם הגבלה שאומרת 'די, הספיק לי'. למשל כמו שאת אוכלת הרבה ואז בא לך להקיא, ואת אומרת 'אני כבר לא יכולה יותר'".

נירית צוק. צילום: איה הקטיןנירית צוק. צילום: איה הקטין

ומה גילית?
"בלילה גיליתי שהבן האמצעי היה במסכים במקום ללכת לישון. בשלוש לפנות בוקר הוא עדיין היה ער. אז אחרי שלושה ימים הניסוי הסתיים. גם הקטן היה במסכים ללא הפסקה. המסקנה הייתה – וזה בעצם גם מה שאני מסבירה להורים בהרצאות – שלכולנו יש פוטנציאל התמכרות למסכים. לכן התפקיד שלנו, ההורים, הוא מצד אחד להכיר את עולם הילדים ואת התכנים שהם נחשפים אליהם, אבל מצד שני, כן להיות מודעים וכן להגביל את השימוש".

אילו ניסיונות נוספים עשית?
"בדקתי את נושא אפליקציות המעקב. רציתי לשים לילדים אפליקציית מעקב. רק הבן הקטן הסכים. הגדולה והאמצעי התנגדו. האפליקציה מאתרת איפה הילד נמצא, ובו־זמנית הוא גם יכול לראות איפה אני נמצאת. כשידעתי איפה הוא נמצא, זה נתן לי תחושת שליטה והקלה. אבל בו־זמנית הוא ידע איפה אני נמצאת בכל רגע נתון, ניסה לצלצל אליי כשהייתי למשל ליד קניון וביקש שאכנס לשם לקנות לו אוזניות. הוא גם הבין שאני עובדת מהבית ולחץ עליי לאסוף אותו מבית הספר כשירד גשם. כשעקבו אחריי, התחושה לא הייתה נעימה. הייתה לי איזושהי תחושה של חדירה לפרטיות".
אבל בעידן של היום אפליקציות כאלה אכן הכרחיות.

"מה שאני בעצם מנסה להגיד להורים הוא שאפליקציות בקרה וסינון שונות הן כלי מצוין כדי לשמור, אבל יחד עם זאת אסור לנו לשכוח את הילד עצמו ואת התחושות שלו. אם את שמה בנייד של הילד אפליקציה זה לא אומר שסימנת וי והכל בסדר. צריך תמיד להיות בשיח עם הילד, בתקשורת איתו, לשים לב להתנהגויות שמשתנות. גם כשיש אפליקציות מהסוג הזה, הרעיון הוא לייצר תקשורת נכונה עם הילד, כי זה בסיס לכל. כי אם תהיה לכם אפליקציית מעקב טובה, אבל לא תהיה תקשורת נכונה, זה לא יעזור".

דבר נוסף שצוק ניסתה לעשות הוא לנסות לדבר למשך שבוע עם ילדיה בהודעות וואטסאפ בלבד, ללא תקשורת מילולית. "את הניסוי הזה עשיתי עם שלושתם", היא מספרת. "הילדה, כל עוד לא הייתה בבית, זרמה עם הניסוי, כתבה לי וואטסאפים והכל היה בסדר. כשהגיעה הביתה, זה כבר לא היה נראה לה הגיוני להמשיך בוואטסאפ. הילד הקטן, ברגע שגילה שלא יכול להקליט לי הודעות, אלא רק להקליד, החליט שהוא לא משתתף בניסוי הזה. ואילו למתבגר לא הייתה בעיה והוא התנהל איתי בוואטסאפ".

כמה זמן הצלחתם להחזיק מעמד?

"אחרי 24 שעות אני נשברתי, כי התחושה הייתה מאוד של בדידות ושל חוסר אנושיות. בניסיון הזה רציתי בעצם להראות שאנחנו פחות מדברים ומתקשרים אחד עם השני. שהוואטסאפ מחליף את התקשורת האישית בינינו, למרות שיש פעמים שהוואטסאפ באמת עוזר. כשאת מדברת עם מתבגרים, לפעמים יותר קל לכתוב בוואטסאפ ולקבל תשובות ענייניות. אבל כאמור, הוואטסאפים לא יכולים להחליף את התקשורת הבינאישית. אנחנו כן יכולים להשתמש בזה בצורה מושכלת, אבל לא באופן גורף".

במהלך הרצאותיה צוק נתקלת בשאלות שכיחות, כדוגמת מה עושים עם ילד שיושב המון שעות מול המסך, ולדבריה ישנם גם הרבה ניסיונות של הורים להבין מה זה אומר גלישה בטוחה. "ההורים עדיין לא מבינים עד הסוף מה אני עושה כשהילד שלי רוצה לפתוח ערוץ יוטיוב למשל", היא אומרת. "גם לגבי כל הנושא של משחקים ברשת, עדיין לא ברור להם מה בסדר ומה לא בסדר. דבר נוסף שמדאיג את ההורים, ומהווה דילמה עיקרית, הוא ש'אם אני מצמצם את שעות הילד במסכים, איך יהיו לו חברים?'. היום ילד משחק במסכים לא רק עם עצמו, אלא בקבוצה וירטואלית שבה נמצאים גם החברים שלו. ההורים שואלים למשל 'אם החברים משחקים כל יום מהשעה 14:00 עד 19:00 ואילו אני מגביל את הילד לשעתיים ביום, אז הפחד שלי הוא שאני מוציא אותו מחיי החברה'. אני מנסה להסביר להם פחות להסתכל על כמה שעות ביום הילד משחק, אלא אם הוא חי חיים מאוזנים: גם עושה שיעורים ומתכונן למבחנים, הולך לחוגים, עושה פעילות ספורטיבית. אני מנסה גם לדבר על הנושא של דוגמה אישית, שהרבה פעמים ההורים פחות מתייחסים אליו. כמה זמן אני כהורה נמצא במסכים? כמה אני בעצמי פנוי להקשיב ולהכיל את הילדים שלי?".

התמכרות למסכים. אילוסטרציה: אינג אימג'התמכרות למסכים. אילוסטרציה: אינג אימג'

איך זה אצלך בבית, מבחינת האיזון?
"במשך שעה ביום אני עם הנייד במצב 'השקט' ומנסה ליצור שיחות בארבע עיניים עם הילדים. עשינו גם יוזמה חברתית בפורטל 'עשר פלוס' שנקראת 'חמישי בשבע', שבה אנחנו קוראים להורים וילדים לעצור בכל יום חמישי בשעה 19:00, לשים את הניידים בצד ולהיות יחד למשך שעה. זה עובד. הרעיון הוא מגיל קטן להכניס הרגלים משפחתיים, וגם אני עושה את זה".

שיתוף אינטימי

בעוד השבוע הלאומי לגלישה בטוחה ברשת מוקדש השנה כאמור לנושא "סוף שיתוף במחשבה תחילה", צוק מתייחסת לעניין התמונות האינטימיות ברשת. "ההורים מאוד מודאגים מכך שבני ובנות נוער שולחים אחד לשני תמונות אינטימיות", מספרת צוק. "למשל תמונה חשופת חזה, או תמונות איברים מוצנעים של נערים. בני הנוער עצמם חושבים שזה לא כל כך נורא. לא רק שהם שולחים אחד לשני, יש אפילו קבוצות וואטסאפ של בני נוער שזה כרטיס הכניסה אליהן. אתה נכנס אליהן רק אם אתה שולח למשל תמונה של איבר המין שלך".

נשמע מזעזע.

"בני נוער מספרים לי על כך בהרצאות וגם מתארים איך הם מתחכמים לפעמים. למשל לוקחים תמונה מגוגל שבה רואים איבר מוצנע, שולחים אותה לקבוצה ואז נכנסים אליה. אבל עדיין התכנים בקבוצה אינם ראויים. התכנים זה התמונות האלה. הפתרון הוא קודם כל מודעות של ההורים להמצאות של קבוצות כאלה וגם מודעות של בני הנוער לכך שברגע שהעליתם תמונה כזאת, היא תמיד נשארת ברשת. גם אם אתם חושבים שמחקתם אותה, עדיין אפשר לאתר אותה. אני מדברת עם הרבה בני נוער. יש לי הרגשה שזה לא מעניין אותם והם לא מקשיבים. הם חיים בבועה של 'לי זה לא יקרה'. ב־2017 אפילו חברנו לבית הספר ברנקו וייס באור יהודה ועשינו סרטון שהמוטו שלו הוא 'שיתפת אחד, שיתפת את כולם'. זה גם הסרטון שאני מקרינה לבני נוער בהרצאות ומראה גם להורים, מתוך מחשבה שלפעמים תמונות יותר חזקות ממילים".

התמכרות למסכים. אילוסטרציה: אינג אימג'התמכרות למסכים. אילוסטרציה: אינג אימג'

כמובן ששאלות ההורים לא פוסחות גם על נושא החרמות והבריונות ברשת. "הייתה למשל איזושהי אמא שדיברה על חרם נוראי שעשו לבן שלה", מתארת צוק. "היא סיפרה בדמעות שכשהיא פנתה להורי הילד הבריון כדי לעצור את זה, הם פשוט צעקו עליה ואמרו לה שהיא לא תתערב וזה משחק בין ילדים. האמא הרגישה שהילד נעלם לה, נגמר לה. היא פנתה לצוות החינוכי, ליועצת, כולם רצו לסייע, אבל את הורי הילד הבריון זה לא עניין. בסוף היא העבירה את הילד שלה לבית ספר אחר".

צוק מסכמת ואומרת שמלבד הסכנות ברשת, יש לפלטפורמה כמובן הרבה יתרונות וכוח מאוד גדול גם במובן החיובי. החוכמה, מן הסתם, היא לדעת להשתמש בזה בצורה נכונה. "אני גם מסבירה להורים ולבני נוער שחשוב מאוד להקפיד על התדמית שלנו ברשת, על מוניטין דיגיטלי", היא אומרת. "כשהילדים שלנו יגיעו לצבא או למקומות עבודה ויעשו עליהם גוגל, תוך שנייה יראו את כל התמונות והפוסטים. לכן כבר מגיל צעיר צריך להבין שאם אתה מעלה תמונות אינטימיות שלך או עושה שיימינג למישהו, הכל נחשף, כולל מה שהורים עצמם כותבים ברשת על ילדיהם. הרעיון הוא להבין שלרשת יש כוח גדול, להשתמש בזה באופן חיובי, ולחשוב פעמיים לפני שמעלים סטטוס או תמונה".