בראיון שנתן לפני שנים אחדות סיפר יזם העל אילון מאסק מדוע החליט לעזוב אחרי יומיים בלבד את לימודי הדוקטורט בפיזיקה באוניברסיטת סטנפורד ולהעדיף את עולם ההייטק. “רוב המאמרים הם למעשה חסרי תועלת, מאמרים שבקושי נוצלו אי פעם על ידי מישהו, זה מיותר”, אמר. לצד הביקורת החריפה שחטף מאסק על דבריו בטענה כי מדובר בהכללות גורפות, היו גם מי שראו במאסק את הילד מ”בגדי המלך החדשים”, שמעז לומר בקול את מה שחברי הסגל לוחשים בחדרי חדרים.

התחושה וההכרה כי האקדמיה רוויית הכשלים הולכת ומאבדת מהרלוונטיות שלה מקופלת גם בספרם החדש של תמר ועוז אלמוג “כל שקרי האקדמיה”, שבו הם מטיחים באקדמיה כתב אשמה חריף על תרבות השקר, ההתמסחרות, הניוון והקיבעון שפשטו במסדרונות מוסדות ההשכלה הגבוהה והמחקר בעולם. במאות עמודים מנומקים ביסודיות, הם מונים את התהליכים שהפכו את מוסד האקדמיה לגוף אנכרוניסטי הזקוק לשינוי יסודי, ולמעשה למודל חלופי לחלוטין.

ד”ר תמר אלמוג, מומחית ללמידה והדרכה, והפרופ’ עוז אלמוג, סוציולוג והיסטוריון – שניהם חברי סגל מאוניברסיטת חיפה – הולכים נגד הרוח.  בשיחת הווידיאו שערכנו, תחת החשש מהקורונה, מספרים בני הזוג כי הם "לא רק מבקרים, אלא גם מציעים אלטרנטיבות. לא צריך להיות עתידנים כדי להבין את המצב. אנחנו בעצם מציעים להציל את המדע וההשכלה מפני משבר”.

התמסחרות וזיהום

צומת מרכזי בביקורת זו, העולה מהספר, הוא ההתמסחרות והפגיעה באיכות הלמידה והמחקר. תמר ועוז אלמוג טוענים בספרם כי כאשר הכסף מדבר האקדמיה מזדהמת. במבט על המשבר הכלכלי העולמי של 2008 הם רואים שינוי טקטוני, שבעקבותיו קיצצו הממשלות בסבסוד המוסדות האקדמיים וגם ארנקי התורמים החלו נסגרים. המצוקה הזו הביאה לטענתם ל”מרוץ למיליון” לכיוונן של קרנות המחקר, כאשר תחת מצג של עידוד המחקר הפכה למעשה הזכייה בכספי הקרנות חשובה יותר מתוצאות המחקר עצמו. כך החלו לפרוח פייק כתבי עת וכנסים, כשבמקום הערך המדעי, הפכו הכסף וכמות המאמרים לחזות הכל. הם מתארים בספרם פברוק ועיוות של מחקרים מדעיים, רמאויות ופלגיאטים, ותוקפים בחריפות את “סרסורי המדע”.

''כל שקרי האקדמיה'' (צילום: פרטי)''כל שקרי האקדמיה'' (צילום: פרטי)

“במקום לחקור צפונות עולם ולזהות את היופי שבמדע, הפכו המדענים לעובדים על פס ייצור”, אומרת תמר אלמוג, ועוז אלמוג מוסיף: “המדענים מבינים שכדי להתקדם הם צריכים לייצר כמה שיותר מאמרים, ולמעשה הם מייצרים ג’אנק, מאמרים בלי משמעות שאף אחד לא קורא”.

אפילו על רמת הכתיבה נמתחת בספר ביקורת מושחזת. “האמת היא שהרבה מהפרופסורים הם לא יותר מפקידים טכנוקרטים שיש להם צוות והם מקבלים כסף על ג’יבריש”, מעיר פרופ’ אלמוג.

בספר נמתחת גם ביקורת על דירוגי האוניברסיטאות והמרצים, הנשענים על קריטריונים שאינם בני השוואה ואינם אמינים, ועל המבנה הארגוני והכלכלי המסורבל.

בהמשך לספרם הקודם “דור ה־Y כאילו אין מחר” טוענים עוד הכותבים כי שיטת הלימוד באוניברסיטאות כבר אינה מתאימה לדור האמ”לק (ביטוי נפוץ ברשתות החברתיות ל”ארוך מדי לא קראתי”; י”ה), לדור הדיגיטלי. השיעורים מייגעים לא אחת והסטודנטים לעתים לא מרוכזים וממעטים להגיע להרצאות. עוד הם מציינים כי חלק מהמרצים בינוניים ומזכירים גם את התופעה של קניית עבודות וסיכומים. “התארים הפכו למסחרה, יש אפילו אתרים רשמיים באינטרנט לצורך זה, והתפתח שוק שחור של תארים אקדמיים. במרבית המקרים האוניברסיטאות שותקות ומעלימות עין”, אומר עוז אלמוג.

אחד הכשלים הבולטים העולים מהספר הוא פספוס המהפכה הדיגיטילית. “המוסד הכי אוונגרד מפגר אחרי רוח הזמן, הדיגיטציה מעניקה גמישות”, אומר עוז אלמוג ומביא לראיה את משבר הקורונה שבו אנחנו מצויים: “משבר הקורונה הוא אירוע מכונן בכל הקשור לעבודה מהבית, וזהו יום הכיפורים של האקדמיה, שלא נערכה ללמידה מקוונת”.

תמר אלמוג מציינת כשל מהותי נוסף: “החיבור בין הוראה למחקר אינו נכון. מדובר בשעטנז, לא כל עיסוק מתאים לכל אדם ויש להפריד בין עבודת המדען למרצה”.

הספר החדש עומד גם על כשלי מדעי הרוח ותולה את האשם בין השאר במגמות פוליטיות, בקידום גורף של רעיונות, כמו תקינות פוליטית ופוליטיקת הזהויות, בהתפשטות האנטישמיות בקמפוסים, ובפעילותו של ה־BDS. “במדעי הרוח והחברה מייבבים ‘שתו לי אכלו לי’, אבל לא מסתכלים במראה", אומר פרופ' אלמוג. "הסטודנטים לא באים אליכם כי אתם לא מעניינים, יש אלטרנטיבות. הרסתם את הפקולטות בפוליטיזציה, זה לא עניין של ימין או שמאל, אלא הוראה שטחית עם הטיה. אתם רוצים ללמד עם אג’נדה, אין בעיה, אבל לא בכספי ציבור”.

בסופו של ספר, כל הכשלים האלה מתנקזים לשאלת כדאיות רכישת התואר האקדמי. אז אחרי שהפלאתם בשבט הביקורת, מה אתם מציעים?
ד”ר תמר אלמוג: “פג תוקפו של התואר האקדמי. אין צורך ללמוד תואר במשך שלוש שנים לפחות, שזה המון ברוטו ומעט נטו, כאשר התמורה ביחס להשקעה הכספית היא דלה. היום מקבלים לאוניברסיטה כל מי שיש לו תעודת לידה, רק כדי להרוויח. סטודנט לא צריך להירשם לתואר אקדמי שהוא חבילה אחת שמישהו הרכיב לו, אלא לבנות לעצמו סל למידה מרחיב אופקים מעניין ומועיל ממוסדות שונים, ומבחני הכניסה יהיו של המעסיק. צריך לבטל את המונופול שיש לאקדמיה, משום שהתיאוריות אינן מחוברות לשטח, מודל ההוראה מרופט ואינו מייצר חדוות לימוד ומיומנויות חשיבה, וממילא חלק גדול מההכשרה המקצועית נעשה במקומות העבודה ובארגונים”.

סטודנטים בישראל (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)סטודנטים בישראל (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

פרופ’ עוז אלמוג ממשיך לפרט את המודל הפוסט־אקדמי: “התואר האקדמי צריך להיעלם מהעולם ובמקומו יש למסד סל למידה מקצועי. ראשית עלינו להכיר במציאות כי המודל הישן קרב לסיומו ויש להחליפו. גם המנהיגות צריכה להכיר בכך ולהתחיל בפירוק הדרגתי של האקדמיה על ידי פרישה מוקדמת וצעדים נוספים. את הפרסומים המדעיים יש להעביר לפלטפורמות דיגיטליות חינמיות הפתוחות לקהל הרחב, ולתקצב רק קבוצות ולא מדענים. שוק ההשכלה הגבוהה צריך להיפתח, לצד רגולציה מסוימת ומיסוד הרשאות ואישורים לגופים הבוחנים, בשיתוף הארגונים והאגודות המקצועיות. נוסף על כך יש לפצל את מכוני המחקר ממרכזי הלימוד ולעודד למידה מרחוק”.

מודל חדש

החזון של בני הזוג אלמוג הוא למעשה מסלול ישיר לתעסוקה, שיווסת הן על ידי כוחות השוק והן על ידי הגדרת צרכים חברתיים חשובים שיסובסדו, למשל בתחום הרוח. לצד פריחה אדירה בארץ ובעולם של תחומי עניין שנלמדים גם מחוץ לאקדמיה, כמו היסטוריה, תרבות, אמנות וסדנאות כתיבה לספרות, הם מציינים גם את ניצני המודל החדש הנשענים על המהפכה הדיגיטלית ונמצאים כבר כאן מזמן, כמו הרצאות TED מקוונות, שיעורים והצגת תחומי עניין ביוטיוב או הקמת מרכזי We Learn.

“אני מודע לשמרנות הקיימת, ולזה שכרגע, לפחות בהנדסה, רפואה, משפטים וכיוצא בזה עדיין צריכים את התואר, אבל גם זה עומד להשתנות כבר בעשור הקרוב, המודל קורם עור וגידים", אומר אלמוג. "לא נעים לומר, אך יש הבנה בחלק מהמוסדות כי ככל שהמוסדות יקרסו מהר יותר כך יתרחש שינוי לטובה. בשנים הקרובות יותר ויותר מעסיקים יוותרו על התואר. קח למשל איש תקשורת מנוסה, הוא מכיר טוב יותר את התקשורת מאשר פרופסור בחוג לתקשורת. יש כבר אמיצים שהתחילו, כמו החברות הגדולות – גוגל, IBM, הילטון, בנק אוף אמריקה ואחרות. הן כבר הבינו שאין קורלציה בין התואר לרמת ההכשרה ולכן ויתרו על התואר. במהלך כתיבת הספר דיברנו עם עשרות מעסיקים שהעידו כי רמת הידע צוללת”.

תמר ועוז אלמוג מגלים כי באחרונה פנו אליהם 15 מפעלים מובילים שאינם מרוצים מרמת ההכשרה בתארים בתחומם, וביקשו ייעוץ להכשרה אלטרנטיבית, תוך הבטחה כי המפעלים ימליצו פומבית שאין צורך בתואר כדי לעבוד אצלם. בסופו של דבר, הם מספרים, מנהלי החברות קיבלו רגליים קרות וירדו מהרעיון.

נראה שתידרש עוד כברת זמן עד לשינוי הרצוי, עד שמעסיקים יאזרו אומץ, עד שסטודנטים תחרותיים יסכימו לוותר על לימודי התואר ועד שהורים גאים יחדלו מלשאוף לספר על הבת שסיימה דוקטורט או על שלל תאריו של הבן המוצלח.

במסמך המאלף והמרתק מציבים תמר ועוז אלמוג מראה שחורה בפני האקדמיה, תוך שהם מניחים את האצבע על מה שהולך ומתחוור כבועת השכלה ומחקר המייצרת תארים שאינם נחוצים. הזוג אלמוג מודע גם להכחשה בקרב מרבית חברי האקדמיה ולפחד ממתיחת ביקורת. במהלך העבודה על הספר, שיכול לשמש בהחלט פלטפורמה לרפורמה במערכת ההשכלה הגבוהה, ראיינו המחברים 212 חברי אקדמיה בארץ ובעולם ומרביתם פחדו להיחשף.