מה לא נאמר על מערכת החינוך – שהיא מיושנת, שלא זז בה דבר מאז המהפכה התעשייתית, שבמודל הקיים היא ממיתה את הסקרנות הבסיסית. כבר בראשית המאה ה־20 בחר גדול הפילוסופים של החינוך, ג'ון דיואי, להמחיש את מצב החינוך באמצעות הקבלה לחייו של סוחר זעיר שהרגע הגיף את התריסים על בית העסק שלו. כאשר שואלים את הסוחר איך עבר עליו היום, הוא משיב: "מצוין". כאשר הוא נשאל אם היו קונים, התשובה שלילית. מה שדיואי ניסה לומר הוא שמצב החינוך כיום הוא כזה שהמורה מגיע למכור, אבל אין קונים. שנים רבות אחריו, ברב־המכר "למה תלמידים לא אוהבים את בית הספר?" (ידיעות ספרים), טען פרופ' דניאל וילינגהם, חוקר מוח וקוגניציה, שמתחת לאף מתחוללת מהפכת למידה שסימניה העיקריים הם ירידה הדרגתית בשיתוף הפעולה מצד התלמידים עם בית הספר, בעיקר בשל השעמום.

האם ימי הקורונה יביאו את השינוי המתבקש? מהן המסקנות העולות מהחודשים האחרונים וכיצד הדבר ישפיע על מערכת החינוך בעתיד? 
"אני מאמין שיתרחשו במערכת החינוך תהליכים מואצים של התפתחות בשלושה תחומים עיקריים", אומר ד"ר דוד נצר, ראש תוכנית ההכשרה להוראה בבית הספר העל־יסודי במכללה האקדמית לחינוך אורנים, ומונה: "הראשון – התרחבות של שימוש בטכנולוגיה הדיגיטלית בהוראה ובלמידה, כך שסביבת הלמידה תיעשה דומה יותר לסביבה המקיפה את בית הספר – הבית, המשרד, התעשייה.

התחום השני הוא אופי הלמידה שתהיה רב־תחומית, מכוונת לתוצרים ופרויקטים, חקר, ולמידה אישית. והשלישי הוא פירוק מבנים בית־ספריים מסורתיים, שינוי ארגון הזמן, למידה מהבית ושיתוף פעולה עם גורמים מחוץ לבית הספר. זה תלוי בשני גורמים עיקריים: האחד, חוסנה של המערכת ערב המשבר. אם היא חזקה וגם נתפסת כמצליחה, היציאה מהמשבר לא תהיה כרוכה בשינוי מהותי. אם היא חלשה, המשבר יוסיף את משקלו ללחצים שמכבידים עליה. הגורם השני הוא כוח המשיכה של תשובות חדשות לבעיות שהמשבר חשף. במערכת החינוך שני הגורמים האלה פועלים לכיוון של שינוי".

על פי ד"ר בת־חן וינהבר, מנהלת "מפרש" – מרחב ליזמות חינוכית המלווה מאות בתי ספר ברחבי הארץ, לא רק התלמידים חשים שהמודל הקיים מיצה את עצמו. "האיחול ששמענו הכי הרבה בעבודה עם בתי ספר היה: 'עוד מעט נחזור לשגרה המבורכת'. הדאגה שלנו מבוססת על זה שהשגרה לא הייתה מבורכת. ניסינו להבין לעומק מה למדנו מההתנסות שנכפתה על אנשי חינוך, ו־71.9% מבין 200 המשיבים לסקר שערכנו הצהירו כי יש שינוי משמעותי בצורת הפדגוגיה ביום שאחרי הקורונה ובאופן העבודה של המורים. אלפי שעות השתלמות שהצוותים עברו בשנים האחרונות במסגרת מערכת החינוך בכל הנוגע לטכנולוגיה, לא מונפו. והנה, הגיעה הקורונה ובזמן קצר הקפיצה את הטכנולוגיה. הרבה דברים שהיו רק בתיאוריה קודם, פשוט קרו". 

הפעם, לדברי וינהבר, השטח הכתיב את הרפורמה ולא להפך: "כבר למדנו שרפורמות שבאות מלמעלה למטה לא עובדות. למשל, 'למידה משמעותית' הייתה נכונה כרעיון, אבל מהר מאוד הוא הפך למילים ריקות. גם עולם המדידה – המיצ"ב למשל והכנסת המערכת לאטרף, יצר צמצום והחלשה של המערכת. התחילה רמייה שבמסגרתה שוחררו ילדים חלשים יותר הביתה, ונערכו שיחות הכנה לתלמידים, ובכל זאת, כל שר שמגיע מנסה לכפות רפורמות על השטח. מי שצריך להוביל את החינוך הם אנשי החינוך בעצמם. הם נדרשים להיות יזמים".

ד''ר בת חן וינהבר (צילום: לירן ברשדסקי)ד''ר בת חן וינהבר (צילום: לירן ברשדסקי)

זום אין

ביקורי בית אינם חלק מהקשר שבין מורים לתלמידים. כניסתם של השיעורים המקוונים כשהבית והמשפחה ברקע הפכה את המורים לאורחים לרגע. חלקם אומרים: אנחנו פה כדי להישאר. כך גם באשר לוואטסאפ המושמץ. אלי דודאי, מורה למתמטיקה ורכז לטכנולוגיה פדגוגית בבית ספר גיל רבין בשדרות, הפועל במסגרת תוכנית "מפרש", מספר: "הם ראו לראשונה בזום את הכלב שלי ואת הפינה שבה אני בודק את המבחנים שלהם, והרגישו פתאום יותר מחוברים ברמה האישית. חיבור אישי הוא מאפיין שמצליח לרתום אנשים. שלחתי לתלמידים סרטון בוואטסאפ שערכתי באמצעות הטיקטוק, ופתאום הם ביקשו לעקוב אחריי. למעשה, הם ביקשו יותר מבדרך כלל שניכנס לחיים שלהם. אני בעצמי קיבלתי פתאום סרטונים מתלמיד שמראה לי קצת יותר מהתחביבים שלו, מההרגלים שלו, והכרתי בני משפחה שלא מגיעים על פי רוב לבית הספר".

מיקה דפני, מנהלת פדגוגית בקרן ליוזמות חינוכיות, מדברת על פריצת גבולות הכיתה: "תלמידים לומדים עם מורים מבתי ספר אחרים, עם בעלי מקצועות ותפקידים שונים. מה שהתחיל בזום, ימשיך גם עכשיו. מתוקף המציאות ניתנה לתלמידים זכות הבחירה, ואני מאמינה שהיא תישאר כחלק מהפדגוגיה. הכוונה לבחירת משימה, בחירת שיעורים ועוד אלמנטים מחינוך דמוקרטי. גם מדיטציות ומיינדפולנס – פרקטיקות של האטה, ריווח הלמידה – יישארו גם ביומיום הרגיל".

מורות ומורים מתוודים כי השינויים הטכנולוגיים שהביאה הקורונה העלו חשש מפני אובדן המודל הקלאסי של מורה־תלמיד. החששות התבדו, אבל ההיררכיה אכן השתנתה, ולטובה. "בתחילת התקופה היו לי קשיים טכניים עם מערכת הזום. זה גרם לכך שאני בעצמי הייתי מאחרת לשיעור, ולזה שתלמידים מציעים לי עזרה ופותרים לי בעיות", אומרת מיכל אפוטה, מורה לערבית ורכזת שכבת ז' ב"אורט אמירים" בבית שאן המשתייך לתוכנית "מפרש". 

ד"ר מנאר חדאד־חנא, רכזת ומדריכה במרכז הטיפולי לחינוך כבדי שמיעה וחירשים במחוז צפון – משרד החינוך, הפועל במסגרת תוכנית "מפרש", אומרת שבזמן שיא של התארגנות, נשות ואנשי הצוות יצרו מודל שיתופי חדש. "מורים העבירו שיעורים יחד, ותלמידים מכמה כיתות התאחדו יחד. בשביל שהתקשורת במערכת מקוונת תתאפשר בצורה תקינה עם שמירה על תרבות דיון, פתאום גם המורה צריך לבקש זכות דיבור, ולא רק התלמיד – כפי שנהוג על פי רוב במרחב הכיתתי הפיזי", היא אומרת. 

לעומתן, נשיאת המכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי, פרופ' לאה קוזמינסקי, פחות נלהבת מהטכנולוגיה ככלי עיקרי: "תקופת הקורונה הדגימה לנו שהמערכת לא יכולה להסתמך רק על למידה מקוונת בעת משבר כזה, ועליה להיערך לגל השני. אצלנו לדוגמה, במסגרת ההתנסות, הסטודנטים פיתחו תוכניות להדרכת הורים בעברית ובערבית כדי לסייע לתלמידים להמשיך תהליך של למידה יצירתית בימים שבהם לא מתקיימים לימודים. לדוגמה, בבוקר הילד קם ויש הנחיה להורה לבקש מהילד לכתוב על חלום שחלם, מה ירצה שיקרה לו היום, לו היה יכול לצאת למסע רחוק לאן היה נוסע ומדוע. הילד מתבטא בכתב או בדרכים יצירתיות אחרות ופעילותו נשלחת בוואטסאפ למורה. עלינו להכיר בכך שמערכת WiFi יציבה לא תקום בן לילה באותו יישוב מבודד, וייקח גם זמן עד שיהיו בכל בית ארבעה מחשבים. לפיכך, עלינו למצוא פתרונות יצירתיים שינחו את ההורים כיצד להתנהל בהתאם לנסיבות בבית".

"תלמידה שלי העבירה שיעור מקוון, אומנם בליווי המורה, אבל היא ניהלה אותו כמעט באופן עצמאי. לא בטוח שהיה לה אומץ לעשות את זה אם זה היה בכיתה פיזית בין ארבעה קירות ומול 40 תלמידים, ולא רק על המסך שלה", אומרת ד"ר חדאד־חנא ומעלה דבר נוסף: "המורים גילו תלמידים שמתקשים בכיתה ופתאום הצליחו להתבלט בלמידה באזור הנוחות שלהם. שבירת השגרה הקלה על התלמידים, בניגוד לטענות שהועלו".

"הרווחנו תלמידים שהיו נעלמים ונאלמים. למשל תלמידים בעלי אוריינטציה טכנולוגית מאוד התבלטו פתאום, ועכשיו כשחזרנו לכיתות אז זה שם אותם בפוזיציה אחרת כי כשצריך עזרה הם הופכים להיות הכתובת הראשונה. אז זה ממש להרוויח את התלמידים שלי מחדש", מוסיף דודאי.

אלי דודאי (צילום: פרטי)אלי דודאי (צילום: פרטי)

הוראה אקטיבית

משיחות עם נשות ואנשי חינוך נוספים עולה כי עצם הטלת האחריות על כל תלמיד לעלות לשיעור בזמן גם בלי הצלצול, עורר מוטיבציה פנימית שגרמה להתנסויות חדשות חיוביות מאוד. הרב חנוך וסרמן מתיכון דתי יגאל אלון ביהוד המשתייך לתוכנית "מפרש", מדגים: "למשל, אחת המטלות הייתה צפייה בסרטון ולאחר מכן עבודה, אז תלמיד יכול היה לבחור לראות את הסרטון מהמיטה שלו, בזמן שנוח לו. כנראה מהסיבה הזו תלמיד שלי שכל השנה יש לו בעיות קימה בבוקר, פתאום בתקופת הקורונה תפס את עצמו והיה לו חשוב כבר בשבע בבוקר לשלוח לי הודעה אישית ולהתאפס על המטלות". האם הצלצול ייעלם? את זה הזמן יגיד.

עכשיו כולם יודעים: הפיתוי בשיעורים מקוונים הוא האפשרות לעשות קופי־פייסט מתוצאות גוגל. "הפדגוגיה ההיברידית שמשרד החינוך מדבר עליה היא המודל הנכון", טוען דודאי. "הרבה פעמים לקחנו את השיעורים ועבדנו עם החוברת, והזום היה רק כלי לתקשורת. מה שלא עשתה הטכנולוגיה, עשתה הקורונה. כשהודיעו לנו שאין לימודים, הבנו שצריכים לתת פתרון לא רק לתלמידים אלא גם להורים. תוך 14 שעות פיתחנו בבית הספר אפליקציה של מורים למען תלמידים. כל מורה שנתקל בתוכן מהותי ומשמעותי שיתף את כלל תלמידי בית הספר באפליקציה. ובסוף גם התקנו בה את מערכת השעות של כל כיתה וכיתה, והתממשקנו שם עם השידורים של משרד החינוך. במקביל חיפשתי פלטפורמות חינמיות שיהיה קל לייצר באמצעותן משחקים לתלמידים, והמורים ישבו ויצרו משחקים לתלמידים שברובם גם קיבלנו שידור של התוצאה של התלמיד.

הבנו שאם אין בקרה ומשוב זה פספוס בענק, אז גם לזה דאגנו תוך כדי תנועה כל הזמן. אצלנו בשדרות זה רלוונטי לא רק לתקופת הקורונה אלא גם לתקופות של מתיחות ביטחונית. לא מעט פעמים השנה תלמידי ישראל למדו ואנחנו לא. בגלל האופי היזמי שלנו והאוטונומיה שנתנו לנו, הצלחנו להקפיץ את האוריינטציה הטכנולוגית בכיתה. חזרתי לכיתה ביום שישי והדבר הראשון שאמרתי לתלמידים זה תוציאו את הלפטופים. צריך להמשיך מאותה נקודה ולא לחזור אחורה. זה גם מאוד מייעל את הזמן, כי בסופו של דבר עולם העסקים מייצר עשרות כלים לניהול משימות וניהול זמן, ומערכת החינוך איפשהו מאחור בנושאים האלה. מהיום הם יקבלו שיעורי בית באותו כלי שקיבלו בקורונה, והם גם יקבלו משוב מיידי ולא יחכו שאני אבדוק את דף העבודה בבית".

הרב וסרמן מסכים: "הקורונה אילצה אותנו לצאת מהתבניות ולהפסיק להעביר את אותו שיעור שהעברנו 200 שנה. הרווחנו תלמיד שלא יושב 40 דקות ומהנהן, אלא תלמיד שיש לו הזדמנות להפוך להרבה יותר אקטיבי. מאוד השתדלתי לפצל שיעורים למקטעים, להקרין סרטונים של לא יותר מ־12 דקות, ולא לנאום 40 דקות בזום. לתפיסתי, כל הידע הדרוש נמצא בעולם, לא צריך את המורה, אבל 90% מהאנשים עדיין ישמחו לבוא לבית הספר מבחינה רגשית וחברתית. אומנם אני לא מאמין שהטכנולוגיה יכולה וצריכה להחליף את בית הספר או את כיתת הלימוד, אבל לדעתי 20% ממקצוע ההוראה צריך להיות מתוקשב, כי הלמידה מרחוק מאפשרת לפצל את הכיתה לקבוצות ולהישאר ללמד בקבוצות קטנות יותר בכיתה הפיזית".