"כבר לפני כמה חודשים, ברגע שהסתיים הסגר והתחילו לפעול שוב מערכות החינוך, פתחתי קריאה בעיר שלי ושאלתי הורים, שכמוני נמצאים בקבוצות סיכון, מה הם עושים עם ילדיהם", מספרת נועה טל־אלון, בת 35 מנס ציונה, חולה בסיסטיק פיברוזיס ואם לשתיים: האחת עולה לכיתה ג' והשנייה לגן טרום חובה.

"פנו אליי המון הורים שסובלים ממחלות כרוניות או שילדיהם חולים ונמצאים בסיכון, שסיפרו שהם לא שולחים את הילדים למוסדות מחשש שיידבקו ושהם לא יודעים מה לעשות. בהתחלה היה הרבה חוסר בהירות, אי־ודאות, ובתי הספר בעצמם לא ידעו מה יהיה. בתקופה ההיא לא היו תשובות, וציפינו שעם הזמן יהיה מענה מסודר יותר מצד המערכת. מהבחינה הרפואית, כל אחד מתייעץ עם הרופא שלו עד כמה סביר לקחת את הסיכון הזה, אבל גם מבחינת המערכת צריך להיות מענה; גורם שאומר לי: אם את לא שולחת את הילדה שלך לבית הספר, אל תדאגי, אנחנו ניתן לך איזשהו מענה". 

אלא שימים ספורים לתחילת שנת הלימודים, לדברי טל־אלון מענה כזה טרם ניתן. "אני לא מכירה מענה כזה לשנה הקרובה", היא אומרת. "אף אחד לא נתן מתווה קונקרטי לגבי מה יהיה עם הילדים האלה. המצב עוד יותר חמור כשזה לא הילד עצמו שבסיכון, אלא ההורה שלו, כי אז באופן רשמי אין מענה מוסדר. ילדים שהם עצמם חולים או בסיכון, יש מענה שגם עליו אפשר לדבר עד כמה הוא מספק, ועד כמה מצליחים לחבר אותם לכיתת האם שלהם. אבל חייבים שתהיה הכרה של משרד החינוך במצב הנוכחי שבו ילדים לא יכולים להגיע למסגרות החינוך בגלל בני המשפחה שלהם, ההורים או האחים, שנמצאים בקבוצות סיכון".

מה את הולכת לעשות עם הבנות שלך?
"התקופה הזאת לא קלה לבנות שלי. הן יודעות שאמא שלהן בסיכון, שצריך יותר להיזהר. הגדולה מאוד רוצה להיות עם החברים במסגרת, ומצד שני היא חוששת, נזהרת. התייעצתי עם הרופאים שלי. למזלי, אני כרגע מהבודדים בארץ שמקבלים תרופה שנמצאת במחקר, ולכן המצב שלי הרבה יותר טוב מחולי סיסטיק פיברוזיס אחרים. לכן אני יכולה לקחת על עצמי קצת יותר סיכונים. כרגע אני מתכוונת לשלוח את הבת הגדולה לבית הספר. היא אמורה ללמוד בקפסולות של 18 תלמידים. לגבי הבת הקטנה, עדיין לא החלטתי. המחיר הנפשי של לא לשלוח הוא כבד, והחשש של כן לשלוח הוא גדול. אני כל הזמן עם היד על הדופק. אם תהיה החמרה במצב בכלל או בתחלואה בעיר הספציפית שלי, בלי ספק לא אוכל לשלוח אותן למוסדות החינוך".

טל־אלון, ד"ר לחינוך בתחום של שילוב והכלה ומרצה בקריה האקדמית אונו, אומרת שאם בסופו של דבר הבנות ייאלצו להישאר בבית - נכון לעכשיו יש מי שישמור עליהן. "כרגע באקדמיה כולם מלמדים בזום מהבית, אבל בקריה האקדמית אונו כבר פנו אליי ואמרו שגם אם תהיה למידה היברידית שתשלב הגעה, אוכל להמשיך ללמד בזום כדי לא לסכן את עצמי", היא מספרת. "בעלי כרגע בחל"ת, ואם זה יגיע למצב שהבנות לא ילכו למוסדות החינוך, אולי הוא יהיה איתן. זה קושי גדול. הילדים צריכים מענה רגשי, חברתי ולימודי. זה לא מספיק להגיד להם: 'אל תלכו לבית הספר'. אני מוטרדת מאוד ובטוחה שאני לא היחידה שמוטרדת מכך". 

ינקי שפיגל, 47, בעל חברה ליבוא, אב לשלושה ילדים בגילי 10, 11 ו־13 מרמת גן, גם הוא חולה סיסטיק פיברוזיס, לא שלח את ילדיו לבית הספר כבר מתחילת הגל הראשון של הקורונה. גם עכשיו הוא לא מתכוון לשלוח אותם. "אני לא יכול לקחת סיכון", הוא אומר ומוחה על כך שילדיו לא קיבלו שום פתרון. "לא קיבלנו שום התייחסות מהמערכת, לא ידעו איך לאכול את זה. הילדים ישבו בבית והשלימו את השיעורים בכוחות עצמם. הודענו לבית הספר שהילדים לא יכולים להגיע כי זה מסכן אותי, הם אמרו בסדר ולהתראות. לפני שבוע פניתי שוב לבית הספר, אמרתי שזו לא הולכת להיות תקופה של חודשיים־שלושה, אלא תקופה של שנה, ושלא יכול להיות שהילדים שלי לא יוכלו להשתתף בשיעורים הפרונטליים. הצעתי שבימי הלימודים הפרונטליים, השיעורים מהכיתה יועברו בזום לילדים שלי שיישארו בבית. ענו לי שמטעמי צנעת הפרט אי אפשר לאשר זאת. אנחנו לא המשפחה היחידה שלא קיבלה פתרון, יש עוד משפחות כמונו בכל הארץ". 

מה אתה מצפה שיקרה?
"יש הורים שבשל היעדר פתרון יסכנו את עצמם וישלחו את הילדים למוסדות החינוך, ואז באסון הראשון שחלילה יקרה, אם יקרה, יהיו חכמים בדיעבד. זה יכול להיות קטלני ביותר. אני מצפה ממשרד החינוך שיפתור את הבעיה שלי ושל כל המשפחות בסיכון שבהן אחד ההורים או הילדים חולה. אי אפשר לומר שלילדים שלנו אין פתרון. גם ככה אלה ילדים שלא יוצאים מהבית, לא הולכים לחברים. אז במקום להגיד 'אי אפשר', תמצאו פתרון".

נועה טל אלון (צילום: דוד טל אלון)נועה טל אלון (צילום: דוד טל אלון)

החוג מחפה

השבוע נפתחה בפייסבוק הקבוצה "גם אני לא שולח ילד בריא למערכת חולה", שמטרתה לתת במה להורים מקבוצות הסיכון, הורים לילדים מקבוצות הסיכון ולכל אדם שחרד מהמצב ומהסיכונים הטמונים בו. "מאז שהתחילה המגיפה, הבן שלי רגע לא היה בבית הספר חוץ מבשתי בחינות בגרות", מספרת רוסלנה גורדימר, אמא של יונתן, בן 17 וחצי, עולה לי"ב, שחולה במחלת דושן (מחלת ניוון שרירים - א"ש) ובמחלת לב. בשגרה הוא לומד בתיכון רגיל בבאר שבע עם סייעת. "השנה אני רק בעד למידה מרחוק, לא לוקחת סיכונים. לא אשלח אותו לבית הספר בימים שבהם תתקיים למידה פרונטלית", היא אומרת. "הסיכון יותר מדי גבוה. הוא גם לא יכול להיות כל הזמן עם מסיכה. בבית הספר יודעים שאני לא לוקחת סיכונים, ועד עכשיו הם די זרמו איתי. גם עכשיו הודעתי לסייעת שיונתן לא יגיע, וגם היועצת הבית־ספרית התעניינה אם הוא חוזר לבית ספר או לא". 

גורדימר שלמה עם החלטתה. "מבחינתי, השיקול הבריאותי הוא הכי חשוב. זה השיקול שמנחה אותי. אני לא רוצה לקחת שום סיכונים", היא אומרת. "ההחלטה הזו גם מקובלת על הבן שלי. גם ככה מאוד קשה לו לשבת עם מסיכה, אז מה הטעם שיבוא לבית הספר ויסבול? אני מעדיפה שילמד בבית בתנאים נוחים. הוא לומד כשהוא יכול, נח כשהוא צריך לנוח. יש חוג שהוא משתתף בו, וזה מחפה על החוסר החברתי".

לחיות עם זה

הדילמה אם להגיע לבית הספר לא נוגעת רק בתלמידים עצמם, אלא גם במבוגרים שנמצאים בקבוצות סיכון ועובדים במערכת החינוך. "בגל הראשון, כשהתחילו לפתוח מוסדות חינוך ולהחזיר תלמידים בהדרגה, היה מאוד בולט החשש של נשים שחלו בסרטן השד ועובדות במוסדות חינוך", מספרת יפית אלפרסון־אלמליח, 51, אחת מארבע המנהלות של קבוצת הפייסבוק "גמאני חליתי בסרטן השד", שמונה 5,500 נשים מתמודדות ומחלימות מסרטן. "הן התלבטו אם לחזור לעבודה ולשלוח את ילדיהן לבתי הספר כי 'גם הם יכולים להידבק ולהדביק אותנו'. בקבוצה עלו הרבה מאוד שאלות לגבי המצב הזה. הנטייה הייתה לא ללכת לעבודה ולא לשלוח את הילדים לבתי הספר".

אלפרסון־אלמליח, שעבדה עם פרוץ הקורונה בבית ספר לחינוך מיוחד, החלימה מהסרטן לפני חמש שנים. "גם כשאני התחבטתי בנושא, אמרו לי: 'תשמרי על הבריאות שלך, זה הכי חשוב, אל תחזרי לעבודה'", היא מספרת. "כשהחלה הקורונה לא היה ברור באמת מי נחשב בקבוצת סיכון. יש רופאים שטוענים שאם סיימת את הטיפולים הכימותרפיים, אז את לא בקבוצת סיכון; ויש רופאים שטוענים שאת עדיין בקבוצת סיכון כי לא יודעים איך גוף שקיבל בעבר כימותרפיה יתמודד עם הקורונה". 

מה הייתה החלטתך?
"לא ידעתי אם אני בסיכון או לא. לא הייתה שום תשובה ברורה. כן חזרתי לעבוד כי לא רציתי לאבד את העבודה שלי. חזרתי תוך כדי חשש מאוד גדול, אבל כמו בכל דבר בקורונה, אנחנו לומדים לחיות עם זה. יש לי ארבעה ילדים, שניים מהם בגילי בית ספר: ילד שעולה לכיתה י"ב וילדה שעולה לכיתה ו'. בגל הראשון לקחתי את הסיכון ושלחתי אותם לבית הספר. גם השנה הם ילכו".

אלפרסון־אלמליח מתחילה עכשיו תפקיד חדש: מדריכה ומומחית תחום בחטיבת ביניים בהוד השרון. "עכשיו כבר ברור לי שאני חוזרת לעבודה ואתמודד עם מה שצריך", היא אומרת. "עכשיו אני הולכת לעבוד בבית ספר שהוא לא חינוך מיוחד, אז אני גם פחות חוששת. בחינוך המיוחד קורים מקרים שבהם ילדים פחות שומרים על היגיינה, לפעמים יורקים, מרביצים לך. אני כמובן מאוד נשמרת עם מסיכה וכל מה שצריך".

איך התגובות בימים אלה בקבוצה שאת מנהלת?
"עכשיו התגובות כבר פחות קיצוניות ממה שהיו בגל הראשון. כרגע התגובות כבר חצויות. הרבה אומרות: 'אנחנו שולחות את הילדים', אחרות מייעצות למתלבטות לא לחזור לעבודה. בהתחלה אנשים חשבו שזה עניין של חודש־חודשיים. היום אנשים כבר למדו להתמודד עם אי־הוודאות. סביר להניח שנשים שכרגע נמצאות בטיפולים לא ישלחו את הילדים שלהן לבית הספר או ייזהרו, ואולי לא ילכו לעבודה על חשבון ימי מחלה. אבל אצל נשים שנמצאות שנה או שנתיים אחרי המחלה אני חושבת שההתנהלות תהיה קצת שונה עכשיו. בכל אופן, יש אי־בהירות גדולה לגבי מה עושים עם ילדים שהוריהם נמצאים בסיכון". 

ממשרד החינוך נמסר: "הנושא מצוי בדיונים. ככלל, בית הספר יעמוד בקשר רציף עם התלמידים ויעביר אליהם את החומר הלימודי. כמו כן, מעמיד המשרד לרשות בתי הספר פלטפורמות טכנולוגיות שונות כדי לקיים למידה מרחוק, ובכלל זה גם לתלמידים ששוהים בביתם בשל תחלואה או בידוד מניעתי".