באחד הבניינים בעיר חריש ישנה התרגשות רבה לקראת פתיחת שנת הלימודים. בבניין הזה, בן שש קומות, גרים 35 מבוגרים שעוסקים בתחום החינוך וילדיהם. יש שם 15 מורים, מנהל אחד, חמש גננות, אב בית של בית ספר וכמה נוספים שעוסקים בתחום ההדרכה. "אנחנו תופסים מהקומה השנייה ועד החמישית, ויש לנו גם פנטהאוז בקומה השישית שהוא מרחב משותף", מספרת טלי אגסי, 35, מורה בבית הספר לאתגרי העתיד בחריש, המתגוררת בבניין עם בן זוגה.

ההמלצות של רה"מ נתניהו לשנת הלימודים

המשותף לכל הדיירים ששוכרים דירות בבניין הזה, פרט לכך שהם עוסקים בתחום החינוך, הוא העובדה כי הנם חברי תנועת הבוגרים של השומר הצעיר שעברו לחריש יחד כחלק מאקט חלוצי של בניית עיר בהתהוות. אגסי, חברת קיבוץ המחנכים העירוני "אמתי", נמנית עם הקהילות המשימתיות בארץ שבהן 15 אלף חברים מ־15 ארגונים שונים, אשר גרים ב־255 קהילות שונות ברחבי הארץ. כל הארגונים מאוגדים תחת "מקו"ם" - מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות.

איל סדובסקי, 38, חבר תנועת דרור ישראל, הוא מחנך בתיכון החברתי בקריית אתא של רשת דרור בתי חינוך. הוא מתגורר בבניין קיבוץ המחנכים בעכו, שבו גרים 60 איש, שכולם עוסקים בחינוך: מורים בבתי ספר, באולפנים ומדריכי נוער. "כשליש מאיתנו הם מורים שכל בוקר קמים ונוסעים לבית הספר בעכו, בכרמיאל או בקריית אתא", מספר סדובסקי, אב לילדה. שותפתו להורות מנהלת בית ספר יסודי בכרמיאל.

איל סדובסקי  (צילום: אור זקש)איל סדובסקי (צילום: אור זקש)

ניבה לוריא־ניצב, 42, מחנכת כיתה א' בבית הספר עצמון בנוף הגליל (נצרת עילית לשעבר), גרה בבניין המונה 75 מבוגרים ו־80 ילדיהם מתנועת הבוגרים של המחנות העולים. "אני גרה בבניין משותף עם חברי הקיבוץ העירוני משעול, לצד בן זוגי ושלושת ילדיי", היא מספרת. "לכל משפחה דירה בבניין, ובנוסף יש חללים משותפים שבהם אפשר לקיים את חיי החברה והתרבות. בבניין 60 מחנכים ומחנכות, ואחרים עוסקים בתחום הקהילה".

איך מתנהל תשלום שכר הדירה?
אגסי: "אנחנו קיבוץ שיתופי. יש לנו חשבון משותף, כל ההכנסות שלנו הולכות לאגודה השיתופית, ומשם מגיע התקציב לשכירת הדירות, לכלכלת הבית ולכל צורכי החיים. אצלנו השכנים הם שותפים לחיים. עכשיו עברנו לבניין הזה כדי שכולנו נוכל להיות ביחד, כי קודם גרנו בבניין אחר שבו לא היה מקום לכולם".

טלי אגסי (צילום: ניב הדר)טלי אגסי (צילום: ניב הדר)

סדובסקי: "תנועת דרור ישראל קנתה את הבניין שבו אנו גרים בסיוע תורמים וקרן שאנחנו הקמנו. עברנו לגור בבניין לפני שנתיים. הבניין בן שלוש קומות, זה היה פעם בית אבות והסבנו אותו לבניין מגורים. 60 חברי התנועה גרים בבניין, ועוד 60 חברים גרים בעכו בדירות שכורות ומהווים את קיבוץ המחנכים של דרור ישראל בעכו. התנועה לקחה הלוואה לשם קניית הבניין, וכרגע כל מי שגר בבניין מחזיר את ההלוואה. כלומר שכר הדירה שלנו הוא החזר ההלוואה. יש גמישות ביכולת להחזיר, מתחשבים בכל אחד".

"אנחנו שוכרים את הבניין, שבעבר שימש מרכז קליטה, ומנהלים כלכלה משותפת", מתארת גם לוריא־ניצב. "המשכורות שלנו מגיעות לחשבון משותף שממנו משלמים את השכירות של הבניין".

במה השיתופיות באה עוד לידי ביטוי?
סדובסקי: "אנחנו שותפים בחיים עצמם. כל המשכורות שלנו נכנסות לקופות שונות של התנועה. לכל קופה ייעוד משלה. כל אחד מאיתנו מקבל מדי חודש תקציב לכלכלת בית מהקופה הרלוונטית - לאוכל, בגדים. כל אחד מתנהל מהקופה הזאת, ויש גם קופה משותפת לכל קומה להוצאות יותר גדולות, כמו חשמל ואחזקת רכב. אין לכל אחד רכב אישי. כל קומה היא לפי גילים ולפי הקבוצות שגדלנו איתם כשהיינו בגרעין נח"ל".

לוריא־ניצב: "בן אדם בדרך כלל בוחר להתמקם במקום שבו יהיו לו מעגלי תמיכה, בטח אם הוא עובד הוראה - מקצוע של עומס נפשי, שעות רבות ותגמול נמוך. יש צורך במעגלי תמיכה, ויש לנו מעגלי תמיכה בתוך הבניין. זה מתבטא גם בעזרה בגידול הילדים, גם בחיי חברה משותפים. אנחנו עושים יחד קבלות שבת, חגים".

איל סדובסקי  (צילום: אור זקש)איל סדובסקי (צילום: אור זקש)

מאמץ משותף

מהם היתרונות בכך שכל השכנים שלכם הם אנשי חינוך?
לוריא־ניצב: "להיות מורה זו שליחות. בעקבות הקורונה מרגישים זאת ביתר שאת. לעקור מבית ההורים ולבוא לסביבה אחרת בפריפריה הגיאו־חברתית זה מתוך אידיאולוגיה. לעשות זאת עם שותפים מחזק את הבחירה שלך ונותן לה את היכולת להתקיים".

אגסי: "מבחינה מקצועית, יש בזה הרבה דברים מאוד טובים. אנחנו מצליחים להקיף את התלמידים שלנו בצורה יותר שלמה, להעביר אינפורמציה עליהם, לחשוב על פתרונות. אני יכולה לשבת עם השכן ולחשוב על פתרון עבור תלמיד מסוים. הרבה מהחבר'ה בבניין שלי מלמדים בבית הספר שבו אני מלמדת. יש לנו מישהי בבניין שהייתה יועצת בבית ספר אחר, ועכשיו גם היא עברה לבית הספר שלנו. עכשיו למשל, לקראת 1 בספטמבר, כל הבניין נרגש. יש הרבה שיחות, מחשבות איך לעצב את השנה, להפוך אותה להכי טובה שהיא יכולה להיות. יש הרבה מאמץ משותף".

קיבוץ המחנכים של 'המחנות העולים' בנוף הגליל (צילום:  באדיבות המחנות העולים)קיבוץ המחנכים של 'המחנות העולים' בנוף הגליל (צילום: באדיבות המחנות העולים)

סדובסקי: "קודם כל, זה עוזר כשצריך להכין את מערך השיעור. למשל, אם אני חושב על קונספט לשיעור בכיתה ט', אני יכול לשאול את השכן איך הוא בחר ללמד נושא מסוים. הנה עכשיו, בעקבות משבר הקורונה והצורך להתמודד עם למידה מרחוק, אנחנו מאוד נעזרים אחד ברעיונות של השני, חושבים ומתייעצים יחד. אנחנו גם נוסעים ביחד לעבודה, זה חוסך כסף. כשילד מסוים לא מוצא את עצמו במסגרת מסוימת, אנחנו, המורים, מנסים לחשוב יחד לאיזה בית ספר הוא כן יכול להתאים. אנשי חינוך, מלאי שמחה ויצירה, גם שמחים להיות בקרב אנשים כמוהם. הם יודעים לדבר אחד עם השני, לפתור בעיות".

"בבית הספר שלנו הקמנו חממה חינוכית", מספרת לוריא־ניצב. "היינו זקוקים להרבה משאבים כדי להקים אותה. עשינו גיוס המונים, שנשען הרבה על יכולת ההתגייסות של חברי הקיבוץ העירוני והנהגת ההורים. כיוון שכולנו נמצאים הרבה שנים בתחום החינוך, הצלחנו לגייס את הכסף הנדרש. במשך קיץ שלם כל חברי הקהילה והשכונה היו מגויסים לזה. פרויקטים נוספים שלנו נשענים רבות על תקציבים ממשלתיים. כרגע תקציבים רבים שאנו בונים עליהם הם בסימן שאלה".

בניין קיבוץ המחנכים אמיתי של בוגרי השומר הצעיר בחריש צילום  (צילום: טלי אגסי)בניין קיבוץ המחנכים אמיתי של בוגרי השומר הצעיר בחריש צילום (צילום: טלי אגסי)

לבטל את ההפרדה

באופן צפוי, השיח הבית־ספרי הוא חלק מרכזי בחייהם, גם כשהם חוזרים הביתה מעבודתם. "כשאנשים חיים ביחד, יש עוד נושאי שיחה שעולים ביניהם, אבל גם ההווי הבית־ספרי והבדיחות הפנימיות הם חלק מהשיחה", אומרת אגסי. "רוב בני האדם מדברים על מה שהם חווים כל היום, אבל יש לנו גם תחומי עניין נוספים. יש גם פעילות מאוד רחבה בעיר, אנחנו לא מצטמצמים רק לתחומי בית הספר".

"לא ממש אפשר לברוח מההווי הבית־ספרי", מודה סדובסקי. "אני מחנך כבר 20 שנה, אבל אני לא מרגיש שאני סגור בבועה של חינוך. חבר'ה אצלנו, למשל, גם התחילו ללמוד תכנות. אני גם לא מתייחס לחינוך כקריירה. זה אורח החיים שלי, ולכן מתאים לי להימצא בסביבת אנשים כמוני. אף אחד שעוסק בחינוך לא רוצה להיות מיליונר. זה נובע מהרצון האדיר לתת מעצמך".

"אנחנו מדברים עם השכנים לא רק על בית הספר", מבהירה לוריא־ניצב. "אנחנו מדברים גם על הילדים וההורים שלנו, על סדרות טלוויזיה, על אוכל שאנחנו אוהבות לבשל. הפלטפורמה הזאת מאפשרת להיפגש עם חברים וחברות בשעות הערב כי אנחנו גרים קרוב אחד לשני. ככה חיי החברה יכולים להיות מאוד עשירים. כולנו גם הולכים דרך ארוכה יחד הרבה שנים, אז מעבר לאנשי חינוך, כולנו חברים. אני עובדת עם אנשים שאני מכירה כבר 20 שנה. יש לנו שפה משותפת וזה מאוד מקל. כמו כן, אנחנו לא רק נמצאים בתוך הבניין שלנו. אנחנו חיים בשכונה ועושים את כל הדברים שעושים בשכונה. הילדים שלנו הולכים למוסדות חינוך בתוך העיר. אנחנו עובדים בחלק מהמקומות האלה מתוך התפיסה שכל ילד צריך לקבל את החינוך המיטבי".

ניבה לוריא-ניצב (צילום: צילום פרטי)ניבה לוריא-ניצב (צילום: צילום פרטי)

כשכל כך הרבה מורים חיים יחד, ישנו סיכוי גבוה שהילד שלך ילמד אצל השכן שלך, שהוא גם שותפך למשימה וחברך הטוב. איך מתמודדים עם זה? "הילדים בבניין שלנו לומדים גם במסגרות שלנו וגם במסגרות אחרות בעיר", מספר סדובסקי. "בהחלט יכול להיות שאני אהיה המורה של השותפים שלנו לבניין. לפעמים קשה לעשות הפרדה, אבל אנחנו יודעים להסתדר עם זה. העובדה שיש קשר טוב בינינו פירושה שגם ההורים לא מרגישים לבד, גם המחנך לא מרגיש לבד, וגם הילדים פוגשים את המורים שלהם בכל מיני צורות. אנחנו רואים בזה יתרון גדול. אנחנו מנסים לבטל את ההפרדה הקיימת כיום בין בית הספר ובין החיים. אנו מנסים לומר שלמידה מתרחשת כל החיים ולא רק בבית הספר ומשתדלים לומר 'מוסד חינוכי' ולא 'בית ספר'".

בחופש הגדול אתם חשים הפוגה?
סדובסקי: "לא בדיוק. עכשיו למשל, כשעדיין חופש, את תופסת אותי עובד בבית הספר. התנועה שלנו מבוססת על וולונטריות וחינוך. זו דרך חיים בשבילנו. בחופש הגדול חלק מאיתנו מפעילים מסגרת פנימית לילדים בבניין, חלק ממשיכים את ההדרכה הרגילה שלהם. אלה שעובדים בבתי ספר מכינים אותם לשנה הבאה, אחרים נפגשים עם לדבר אחד עם השני, לפתור בעיות. אבל אם צריך, אנחנו כמובן גם לוקחים חופשה ונוסעים".

"בבית הספר שלנו הקמנו חממה חינוכית", מספרת לוריא־ניצב. "היינו זקוקים להרבה משאבים כדי להקים אותה. עשינו גיוס המונים, שנשען הרבה על יכולת ההתגייסות של חברי הקיבוץ העירוני והנהגת ההורים. כיוון שכולנו נמצאים הרבה שנים בתחום החינוך, הצלחנו לגייס את הכסף הנדרש. במשך קיץ שלם כל חברי הקהילה והשכונה היו מגויסים לזה. פרויקטים נוספים שלנו נשענים רבות על תקציבים ממשלתיים. כרגע תקציבים רבים שאנו בונים עליהם הם בסימן שאלה".

בניין קיבוץ המחנכים אמיתי של בוגרי השומר הצעיר בחריש צילום  (צילום: טלי אגסי)בניין קיבוץ המחנכים אמיתי של בוגרי השומר הצעיר בחריש צילום (צילום: טלי אגסי)