"כשעברתי לגור לבד, היא הייתה מביאה לי קופסאות אוכל"
רוני־גבריאל שדה, 32, וגלית בן אפרים, 64, שהייתה המחנכת שלו בכיתות א' ו־ב'
כ־25 שנה חלפו מאז שרוני־גבריאל שדה, 32, היה התלמיד של המחנכת גלית בן אפרים, 64, בכיתות א' ו־ב' בבית הספר אשכול בחולון, אך הקשר בין השניים מעולם לא פסק. "רוני היה ילד קטן עם תלתלי זהב, מתוק עולמי שנכנס ללב", מספרת בן אפרים. "אמא שלו כל הזמן הייתה מודאגת שחס וחלילה הוא יעשה בעיות, כי הוא היה שובב ולא עשה בדיוק לפי הספרים מה שהיה אמור לעשות. אמרתי לה שתסיר דאגה מלבה, שאדע איך להסתדר איתו, וככה גם היה".
איך נשמר הקשר לאורך השנים?
"תמיד בסוף שנתיים של הוראה הייתי נותנת לתלמידים ספר זיכרונות, כותבת לכל אחד מהם משהו, ונשארתי תמיד בקשר טלפוני איתם. כשרוני עזב עם משפחתו את חולון ועבר לאזור, אני והמשפחה שלי הגענו לבקר אותם ונשארנו כל הזמן בקשר טלפוני".
"כשרק עברתי לגור לבד, גלית הייתה לפעמים מביאה לי קופסאות אוכל ליום שישי", מספר שדה. "כשיש ימי הולדת, תמיד יש וואטסאפ או טלפון מגלית. היא הפכה להיות דמות מעצבת בשבילי".
מה למדת ממנה?
"הגישה שלה הולכת איתי: לשפוט פחות. גלית לא שפטה אותנו, והיינו כיתה מאוד מגוונת. הייתה לה היכולת לראות את האדם בהתאם לכישרונות שלו, ולאו דווקא על פי הצלחתו בחשבון ובאנגלית, אבל גם על זה היא לא ויתרה".
בן אפרים: "המשפט 'כל אחד יחיד ומיוחד' מוביל אותי, ואני שמחה שהעברתי את המסר הזה גם לתלמידים שלי".
כיום שדה מתגורר ברחובות, ומורתו לשעבר ביישוב ניל"י בשומרון. לפני 12 שנה היא עזבה את תחום ההוראה והפכה למטפלת ברפואה משלימה. "כל אחד מאיתנו התפתח לתחום אחר", אומר שדה. "כשיש לי אלרגיות אני בא אליה". שדה מצדו עוסק בייעוץ תקשורתי ושיווקי. "אני מתייעצת איתו על כתיבה שיווקית שקשורה בעיסוק שלי", מספרת בן אפרים.
השיחות ביניהם, היא מתארת, הן כמו בין אמא ובן. "אנחנו משוחחים על הא ודא. מה שלומך? אכלת, שתית? לפעמים אנחנו מזמינים את רוני ומשפחתו לקידוש אלינו, לארוחה".
קשר כזה אינו שכיח.
בן אפרים: "את צודקת, אבל כשהלכתי בזמנו יומיום לעבודה בבית הספר, הרגשתי שאני הולכת לבית השני שלי. כל ילד היה בשבילי כמו הילד הפרטי שלי. כמו אמא ששולחת את הילד שלה לצבא וממשיכה לדאוג לו, כך גם אני הרגשתי. כשרוני הפך להיות קצין בצבא, הייתי מאוד גאה. ככה זה כשהעבודה היא לא רק עבודה, אלא 'תחביב' שעושים מכל הלב".
"החיבור בינינו הצליח לגשר על פערי דורות וגיל"
סמדר סלומון, 47, ורעיה קידר, 71, שהייתה מורתה לאמנות בכיתות י'־י"ב
"זה דבר מאוד נדיר שתלמידים שומרים על קשר עם המורים שלהם לאורך שנים", אומרת רעיה קידר, 71, מרחובות, שעד היום נמצאת בקשר עם תלמידתה סמדר סלומון, 47, יועצת תקשורת ממודיעין, שאותה לימדה אמנות בכיתות י' עד י"ב בבית הספר "חוגים" בחיפה.
"סמדר מאוד אהבה אמנות, והיא פשוט התחברה אליי באמצעות האמנות", מספרת קידר. "גם ההשקפות הפוליטיות שלה דומות לשלי, וזה היה דבר נוסף שחיבר בינינו. אני הייתי חיפאית עד לפני שמונה שנים וסמדר הייתה חיפאית עד לפני שלוש שנים. היינו נפגשות הרבה בעיר. גם אח של סמדר היה תלמיד שלי ושכן שלי, כך שאיכשהו תמיד יצא לנו לדבר על סמדר".
"זה לא טריוויאלי שתלמיד שומר על קשר עם מורה לאורך שנים כל כך רבות. מבחינות רבות זה באמת נדיר", מוסיפה סלומון. "החיבור עם רעיה הצליח לגשר על פערי דורות וגיל. הצלחנו למצוא חיבור ושפה משותפת בלי שאף אחת תרגיש לא נוח בשיח או בקשר. אהבתי לאמנות מושרשת הרבה בזכות רעיה, וזה מלווה אותי עד היום. תמיד זה נחמד לצלצל לרעיה ולספר על תערוכה טובה שביקרתי בה. רעיה גם אצרה תערוכות, והגעתי אליהן. לפעמים גם התייעצתי איתה לגבי דברים אישיים, ויש משפטים שלה שהולכים איתי עד היום".
מה למשל?
קידר: "אלה בעיקר משפטים שקשורים לילדים. לסמדר יש בת יחידה, והיא מאוד חרדה לה. גם אני גידלתי בת יחידה וניסיתי תמיד למתן את הדאגות של סמדר. בתה של סמדר למדה בבית ספר לעיצוב אופנה, וגם בנושא זה היא התייעצה איתי".
סלומון: "היה בינינו משהו מאוד חברי שבזכותו היה לי קל לשמוע ולקבל את הדברים שלה. השיחות בינינו מאוד עמוקות, אנחנו מדברות כיום על כל דבר. איכשהו תמיד רעיה נשארה איתי ואני נשארתי מחוברת אליה".
"היה לה חוש הומור מדליק. היינו מחכים שתיכנס לכיתה"
רחלי קיפניס, 53, וד"ר ברכה אורגד, 95, שהייתה המורה שלה לכימיה בכיתות י'־י"ב
"המורה ברכה", כך פותחת עד היום רחלי קיפניס, 53, מתל אביב, את שיחותיה עם ד"ר ברכה אורגד, 95, שהייתה המורה שלה לכימיה בכיתה י' עד י"ב בתיכון עירוני ג' בשכונת נווה שאנן בחיפה.
אורגד שומרת לאורך השנים על קשר עם עשרות מתלמידיה. "באו כ־60 תלמידים לבקר אותי בתקופה האחרונה, כאשר הגילים שלהם נעים בין 50 ל־80", היא מספרת.
מה הסוד שלך?
"אני לא יודעת, את זה צריכים לשאול את התלמידים. אני התנהגתי באופן טבעי".
"ברכה גידלה דורות שלמים שהתאהבו במדעי החיים", מתארת קיפניס, משנה למנכ"ל בחברת תרופות. "היא הוציאה אנשים מאוד מפורסמים תחת ידה, וכולם העידו שבזכותה התאהבו במקצוע. מאוד אהבנו אותה, היה לה חוש הומור מדליק. היינו מחכים שתיכנס לכיתה. היא נמצאת בקשר עם המון בוגרים, ביניהם גיסתי. הקשר שלנו חודש לפני הקורונה".
איך זה קרה?
"רצו לארגן לה בתיכון ערב הוקרה, אמרתי שאשמח להצטרף, היה כבר תאריך, ואז התחילו השמועות על המגיפה ואמרנו שלא נסכן אותה. הכינו לה תעודת הוקרה מאיתנו, ומישהו הגיע לביתה ביהוד להעניק לה אותה. אחרי הביקור הוא הוציא מייל לכל הקבוצה שבו כתב שברכה ביקשה שיבואו לבקר, וכל מי שיבוא, היא תשמח גם לתת לו מתנה, אחד מציוריה הרבים שציירה לאורך השנים. לאט־לאט התחילו לטפטף אנשים, וכל מי שהגיע כתב בקבוצה ש'זו חוויה שאתם לא יכולים לפספס'. אגב, כל מי שבא לבקר רשום אצלה בפנקס, וגם באיזה תאריך הגיע".
גם את הגעת?
"קבעתי איתה ובאתי לביתה. היא נורא התרגשה, נתנה לי תמונות וביקשה שאצלם היכן תליתי אותן. תליתי אותן במשרד. ברכה אמרה שזה כבוד בשבילה שהתמונות שלה תלויות במקום שעוזר לאנשים. כל פעם כשברכה מציירת ציור חדש, היא שולחת לי תמונה שלו בוואטסאפ ואנחנו מדברות על כך".
מאז חודש הקשר בין השתיים, הן משוחחות בטלפון על הכל. "למשל על אמנות, על אולימפיאדה", מספרת קיפניס. "ברכה אמרה לי שכששמעה את 'התקווה' בטוקיו, היו לה דמעות בעיניים. היא מעודכנת בכל. היא ממש אישה מקסימה".
אורגד: "לאורך השנים היה לי קשר עם מספר די מכובד של תלמידים. זה היה הדדי, היה חשוב לשני הצדדים לשמור על קשר. זה מחמם את הלב. אפילו הפיזיותרפיסט שהיה פה כשרחלי צלצלה אליי בפעם הקודמת, אמר לי שרואים את השמחה בעיניים שלי. זה מרגש כשתלמידים הופכים לחברים".
"הוא היה אומר לי: 'את בחורה טובה, הוא לא בשבילך'"
סופי קובזנצב, 31, ויוסי גרין, 73, שהיה המחנך שלה בכיתות י"א ו־י"ב
"יוסי היה אומר לכל הבנות בכיתה לא להתפשר בחיים ולכוון גבוה", מספרת בחיוך סופי קובזנצב, 31, יועצת תקשורת מתל אביב, שנשארה בקשר עם יוסי גרין, 73, כיום גמלאי מרעננה, שהיה המחנך שלה בכיתות י"א ו־י"ב בבית הספר עמל ב' בפתח תקווה. "כמו כן היה מייעץ: 'תתחתנו מהר, כי אחר כך מתחילים להיות ביקורתיים', והוא צדק".
"סופי הייתה שייכת לכיתה מאוד מיוחדת, ובה חבר'ה עם פרופיל גבוה של רצון ללימודים, עם נחישות להצטיינות", מספר גרין. "עם סופי אני שומר על קשר יותר מיוחד, אבל כל חברי הכיתה נפגשים. רק בגלל הקורונה השנה לא נפגשנו".
איך מצליחים לשמור על קשר במשך שנים?
קובזנצב: "יוסי נורא התעניין איפה כל אחד משרת, והמשכנו להיות בקשר. הוא למשל כיוון אותי ללכת למודיעין וסיימתי כקצינה ב־8200. היה לו מאוד חשוב שנשמור על עצמנו, שנדאג זה לזה. הייתה התעניינות שלו בנו. היו הודעות אישיות של 'מה קורה?'. אנחנו מדברים בטלפון, נמצאים בקשר דרך פייסבוק, נפגשנו כמה פעמים ואפילו דיברנו מקצועית פעם".
גרין: "אני נכה צה"ל, סיימתי את הצבא בדרגת סא"ל. סופי הייתה בזמנו הדוברת של ח"כ צבי האוזר. נפגשתי איתה גם בנוגע למחאת נכי צה"ל, רציתי לקדם כמה נושאים".
קובזנצב: "הוא היה אומר לי: 'את בחורה טובה, תשמרי על עצמך, את לא צריכה את ההוא'. גם כשכבר הייתי בתואר ראשון, והוא היה רואה בפייסבוק תמונות שלי עם בחור מסוים, הוא היה אומר לי: 'הוא לא בשבילך'".
גרין: "לפי הפרופיל של הבחור שסופי נמצאת איתו עכשיו בזוגיות, נראה לי שהפעם היא קלעה בול".
"היא הייתה מתקשרת אליי: 'תתעוררי, אני באה לאסוף אותך'"
שני קורבלניק, 40, ורינת אלמוג, 54, שהייתה המחנכת שלה בכיתות י'־י"ב
אף על פי ששני קורבלניק מתגוררת כיום במנהטן, הקשר שלה עם רינת אלמוג, שהייתה המחנכת שלה בכיתות י' עד י"ב בתיכון קריית החינוך ע"ש גינסבורג ביבנה - עדיין נשמר.
כיום אלמוג, 54, מנהלת את החטיבה העליונה של התיכון הנ"ל, ואילו קורבלניק, 40, היא תרפיסטית בתנועה וריקוד. "כנראה לא הייתי מסיימת תיכון בלי רינת", היא מודה. "הייתי תלמידה טובה, אבל עניינו אותי הרבה דברים אחרים חוץ מללמוד, ורינת לא אמרה נואש. הייתה לי אפיזודה קצרה שרציתי לעזוב את בית הספר. רינת הייתה מתקשרת אליי ואומרת: 'תתעוררי, אני באה לאסוף אותך בעוד 10 דקות'".
מה הוביל לשמירת הקשר ביניכן?
קורבלניק: "זה היה מאוד טבעי. לא התאמצנו, לא יזמנו את זה, זה פשוט קרה. רינת גם עברה באיזשהו שלב לגור ליד ההורים שלי, הייתה מעודכנת במה שקורה איתי, וההפך. יש לי שלושה ילדים, וכשאני צריכה להתייעץ לגבי משהו שקשור בהם, רינת היא בין האנשים שאני מתייעצת איתם. כמו כן, תמיד כשרינת נמצאת בניו יורק היא מתארחת אצלי. היא כמו חברה שבאה לבקר".
אלמוג: "גם כששני מגיעה לארץ, היא יושבת אצלי בגינה ביבנה, ואנחנו מדברות על הרבה דברים. יש הרבה מאוד תלמידים שאני בקשר איתם".
קורבלניק: "הרבה מורים לימדו אותי, אבל רינת הייתה הרבה מעבר למורה, היא הייתה סוג של מנטור. גם הילדים שלי מכירים אותה. זה עבר כבר לדור הבא, ואני נורא גאה בזה".
רינת, מה הסוד שלך?
"להסתכל כל הזמן על התלמידים, לראות אותם כקומפלקס ולא לוותר".