ינואר 2017 הגיעה לריסה טאריי, מורה להיסטוריה בבית הספר Wolaroi School בעיר אורנג' במדינת ניו סאות' ויילס שבאוסטרליה, לסמינר ביד ושם, ששינה באופן דרמטי את האופן שבו היא מלמדת את תלמידיה על השואה. "רמת הידע וההוראה שלי בנושא השואה נהיו עשירים פי כמה בעקבות מה שחוויתי שם", היא מספרת. "פגשתי ניצולים מעוררי השראה וגם מורים נוספים מרחבי אוסטרליה. עד היום אנו חולקים בינינו רעיונות לגבי פעילויות בכיתה. את הצילומים שצילמתי ביד ושם הצלחתי לשלב בהוראה שלי. אני גם שמה יותר דגש על החיים שלפני המלחמה והחזרה לחיים, ולא רק על שנות המלחמה. כמחנכים עלינו לשים יותר דגש על אובדן התרבות, הזהות והקהילה היהודית במהלך השואה. לפעמים זה הולך לאיבוד כשהפוקוס הוא רק על גטאות ומחנות".
טאריי אינה לבד: מורים רבים מרחבי העולם מגיעים מדי שנה לבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, שעורך עשרות סמינרים לאנשי חינוך מהעולם ומפיק יחידות לימוד במגוון שפות המיועדות לחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. בסמינר המורים לומדים באופן מעמיק על השואה, מקבלים הכשרה להוראת הנושא בבתי הספר בארצם, וגם משתמשים בידע שצברו על מנת להכשיר מורים נוספים. המשתתפים בסמינרים מסיירים במוזיאון לתולדות השואה ובאתרים נוספים ביד ושם ושומעים הרצאות מפי אנשי חינוך והיסטוריונים בנושאי אנטישמיות, הפתרון הסופי, חסידי אומות העולם, בעלות הברית והשואה, וזיכרון השואה.
"בשיעורי היסטוריה באוסטרליה אנו מחויבים ללמד על השואה כחלק ממלחמת העולם השנייה", מספרת טאריי. "לכך מוקדשות 8 שעות לימוד בסך הכל. יש גם קורסי בחירה בהיסטוריה, שבהם למשל עשינו עם התלמידים את הסיור המקוון של יד ושם. התלמידים שלי מאוד מעוניינים ללמוד על השואה. זה מאוד חשוב. אני עדיין מופתעת ומודאגת ממספר בני הנוער בימינו שמגיעים לגיל 15 או 16 ומעולם לא שמעו על השואה".
"בכיתה ח' התלמידים אצלנו לומדים על מלחמת העולם השנייה, ובמסגרת נושא זה מתוודעים לגורלה של יהדות אירופה בתקופה ההיא", אומרת דורה קובאקס, מורה להיסטוריה ושפה וספרות הונגרית, המלמדת בבית ספר בבודפשט. "בתוכנית הלימודים רק שיעור אחד מוקדש לשואה, אבל אני תמיד מקדישה לפחות שניים־שלושה שיעורים לנושא הזה כדי להציג לתלמידים סיפורים אישיים, לא רק עובדות פשוטות. מניסיוני, התלמידים באמת מתעניינים באירועי השואה, כי לרובם יש בעיקר מידע מעורפל על כך. התלמידים תמיד סקרנים לגבי השאלה הגדולה: איך התרחש אירוע אכזר כזה במאה ה־20? כמו כן, הם מתעניינים בחיים במחנות הריכוז, ואיך בכלל היה אפשר לשרוד את התנאים הנוראיים שהיו שם".
קובאקס הגיעה לסמינר ביד ושם בשנת 2018. "חשבתי שישראל ויד ושם הם המקומות המושלמים ללמוד עוד על תולדות היהדות, ללמוד על כך במדינה שהוקמה לאחר השואה כדי להיות ביתם של היהודים", היא אומרת. "מלבד העובדות ההיסטוריות, שהוצגו על ידי היסטוריונים מצוינים, למדתי גם שיטות הוראה חדשות, כמו למשל השוואת עדויות הרודפים עם עדויות הניצולים או שימוש בקריקטורות כדי להמחיש את האנטישמיות המודרנית. בנוסף, למדתי את החשיבות שבסיפורים האישיים כאמצעי לעזור לתלמידים להתחבר לנושא יותר מאשר רק לספר להם את העובדות".
"לימודי שואה זה המקצוע שבו התלמידים שלי משיגים את הציונים הגבוהים ביותר מכל המקצועות שאני מלמד", אומר סטיב פרסקוט, המלמד תלמידי כיתה ח' בבית ספר בקרייסטצ'רץ', בירת מחוז קנטרברי שבניו זילנד. "אני מלמד על השואה במסגרת לימודי מדעי החברה, הכוללים פרקים בהיסטוריה, והן במהלך שיעורי אנגלית. מדובר בשש שעות בשבוע על פני תקופה של 9־10 שבועות. זה נושא שהתלמידים מגלים בו את העניין הגבוה ביותר ושואלים עליו הכי הרבה שאלות".
פרסקוט השתתף בסמינר ביד ושם שהסתיים לפני ימים ספורים. "זה היווה עבורי הזדמנות משמעותית להתפתחות מקצועית", הוא אומר. "אנו, המורים, צריכים ללמוד ללא הרף על מנת לספק לתלמידים שלנו את הזדמנויות הלמידה הטובות ביותר ולעשות צדק עם אותם אנשים שאת סיפוריהם אנחנו אחראים לזכור ולהעביר לדור הבא".
"בסמינר למשל הייתה לנו הזדמנות מדהימה להאזין במסגרת מיזם 'זיכרון בסלון' לסיפורו של ארנולד קלבס, 89, שנולד בליטא, והיה בן 8 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. במהלך שנות המלחמה הוא עבר 11 מחנות, ביניהם אושוויץ ודכאו. כששמענו אותו, כל מי שהיה בחדר הרגיש שזה רגע מכונן. אין ספק שסיפורו האישי של ארנולד והזמן שלנו איתו ישפיעו על הגישה הפדגוגית שלנו. אני כבר מתכנן כיצד התלמידים שלי ילמדו על השואה תוך כדי שימוש בהרבה יותר עדויות של ניצולים ומקורות ראשוניים אחרים. כמו כן, אשקיע הרבה יותר זמן בבחינת חייהם של יהודים בגטאות, תוך התמקדות מיוחדת בצורות שונות של התנגדות".
"אני קצינת חינוך ובדרך כלל מכשירה בנושא השואה צוותי מורים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים ברחבי העיר בריסביין ואזור גולד קוסט", מספרת אליזבת פורט מאוסטרליה, שהייתה חלק מקבוצת מחנכים אוסטרלים שסיימו החודש סמינר ביד ושם. "במשך שנים רבות עבדתי עם צוות מהמוזיאון היהודי של סידני וארגנתי סמינרים וביקורים בבתי ספר שבהם הצוות לימד על השואה את התלמידים וגם את המורים. לכולם היו שאלות שמראות על התעניינות במה שנלמד".
"זה ניכר במיוחד בעת שמיעת סיפורים של ניצולים, כאשר קוראים סיפורים על ההתנגדות בגטאות ומחוצה להם, ושומעים סיפורי אומץ וגבורה מעוררי השראה. אולי יש כאלה שמתרחקים מללמוד על השואה, אבל זה בכלל לא הרוב. גם צוות המורים וגם התלמידים רוצים לדעת איך היו החיים באותה תקופה עבור העם היהודי, מכיוון שהם לא יכולים להעלות על הדעת את תנאי התקופה ואת מה שאנשים נאלצו לעבור. מעניינים אותם סיפורים אישיים של אנשים, וגם ספרים וסרטים על התקופה, כגון יומנה של אנה פרנק".
סוון לוצקה, מורה להיסטוריה, גרמנית ואנגלית, העוסק בהכשרת מורי כיתות ה' עד י"ג ב־ZfsL, מרכז להכשרת מורים בעיר רקלינגהאוזן במדינת נורדריין־וסטפאליה בגרמניה, השתתף בסמינר ביד ושם בקיץ האחרון. "היה לי מאוד חשוב להכיר את ישראל, תרבותה ואנשיה המרתקים", הוא אומר. "רציתי לראות איך מתעצבים החיים היהודיים המודרניים. התעניינתי במיוחד במלאכת הזיכרון שנעשית ביד ושם, ששמה דגש לא על מי שרדפו את היהודים, אלא על הנרדפים. הופתעתי למשל מהחיים המגוונים שהיו ליהודים לפני הרייך השלישי. גם לשמוע על הגורלות האישיים היה מעניין".
התרעות פיקוד העורף