בהתחלה הייתה רק לחלוחית בעין, אחר כך זלגו הדמעות ואיתן ההתנצלות שמגיעה לרוב במקרים כאלה. "אני לא יודעת מאיפה זה בא", דאווה נש חייכה במבוכה ומיהרה לנגב את עיניה. זה לא עזר. הדמעות המשיכו לזלוג. "אמא שלי גידלה אותי לבד ולא היה לה כסף לשלוח אותי לישראל", הסבירה את פרץ הרגשות הפתאומי. "גם אני רציתי לנסוע. לא יודעת למה - פשוט רציתי. כיום אני יודעת שישראל הייתה בעיקר תעודת ביטוח, שאם הכל יקרוס עבורנו כאן, בארה"ב, נוכל לעבור אליה. אבל אני לא חוויתי אנטישמיות ואולי בגלל זה לא היה לי צורך בהדדיות ביני לבין המדינה".

חודש אחרי בחירות האמצע בארה"ב, שישה שבועות אחרי הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג ותשע שנים אל תוך כהונתו של בנימין נתניהו, יהודי ארה"ב מתקשים למצוא נקודה של אור. "זו אחת התקופות הקשות להיות בה יהודי, ציוני ואמריקאי", הם אומרים.

היהודים שהיגרו מאירופה לארה"ב במאה ה־19 עם פרוץ האנטישמיות עשו מאמץ מתמשך להתערות בחברה האמריקאית. כשקמה מדינת ישראל הם לא ידעו עליה כמעט דבר, והיא לא הייתה חלק מהגדרות היהדות שלהם. נקודת המפנה אירעה ב־67', כשחשש מכליה נוספת לעם היהודי הוביל אותם לסייע לישראל באמצעות תרומות וגם דרך שתדלנות פוליטית, כמקובל בארה"ב. אולם ככל שהיהודים שגשגו בארה"ב וככל שישראל מתחזקת ושוברת ימינה, הרחק מתפיסות העולם הליברליות הדמוקרטיות שבהן אוחזים מרבית יהודי ארה"ב - הצורך שלהם להביע הזדהות עם ישראל הולך וקטן.

בשנתיים האחרונות, מאז נפילת מתווה הכותל, מערכת היחסים בין הקהילה היהודית בארה"ב לבין ישראל נמצאת בשפל חסר תקדים, והקשר בין הצדדים עומד למבחן. הפערים התפיסתיים בנושאים מהותיים כמו הפרדת הדת מהמדינה, חוק הלאום, הצעדים לגירוש מבקשי המקלט והסכסוך הישראלי־פלסטיני הינם עמוקים, ונראה שככל שהדימוי של ישראל נשחק בעיני הקהילה היהודית בארה"ב, וככל שהם חושבים שההנהגה לא נוהגת בהם בכבוד - גובר הניכור כלפי ישראל. אולם בניגוד למה שחושבים בארץ, הוא לא מלווה בהפניית כתף קרה אלא בסערה רגשית גדולה.

"אמא שלי הכירה את העולם בלי ישראל. אני לא מכירה עולם ללא ישראל, והילדים והנכדים שלי כבר לא גדלים עם אותה תחושת מחויבות כלפי ישראל. כשאנחנו היינו ילדים, ישראל הייתה גורם מאחד, עכשיו היא גורם מפריד", אומרת ויקי אברהמס, תושבת מנהטן. "יתרה מכך, הילדים שלי הם אמריקאים־יהודים ולא יהודים־אמריקאים כפי שהיו ההורים שלנו".

כמו אברהמס, יהודים רבים בארה"ב מנהלים דו־שיח פנימי לגבי היהדות שלהם והקשר לישראל. לא תמיד יש חיבור בין השניים. למעשה, בשנים האחרונות הולך ומתנתק הקשר. כפי שאומרת הרבה ג'יי לוויט, מנהלת ארגון JCC מנהטן: "אנחנו מנהלים קרב מאסף לגבי ישראל, וחלק גדול מהקהילה הבין שאפשר להיות יהודים בלי ישראל. המטרה שלנו היא להחזיר אותם לשיחה בלי להעמיד פנים שזה לא מסובך. אנחנו מעדיפים לא לעסוק בהסברה, אלא לנסות לחבר אותם באמצעות האומנות והתרבות הישראלית".

תנועת ההתפכחות

לקהילה היהודית בארה"ב פנים רבות. מסקר שערך מכון PEW ב־2103 עולה כי מתוך קהילה שמונה כ־5.7 מיליון איש, 35% מגדירים עצמם רפורמים, 18% קונסרבטיבים, 10% אורתודוקסים ו־37% כמי שאינם משתייכים לשום זרם אך מחזיקים בערכים ליברליים. אלו וגם אלו מעידים שלא קל לשמור על הזהות היהודית בתפוצות. "אתם קמים בבוקר לארץ שהיהדות נוכחת בה", אומרת אברהמס. "אנחנו צריכים בכל יום לבחור להיות יהודים".

ובמדינה שחתומה על הקפיטליזם, חלק מהקושי לשמור על הזהות היהודית הוא כלכלי. כשתשלום לבית הכנסת עומד על 3,000 דולר לשנה, למשל, וכשבית הספר היהודי הפרטי סולומון שכטר דורש מההורים להיפרד מ־42 אלף דולר מדי שנה כדי להנחיל לילדים את הערכים היהודיים, אין ספק שבבסיס המחויבות האדירה חייב להיות אלמנט רגשי. "האתגר שלנו הוא למצוא את הדרך להישאר נאמנים לערכים היהודיים ולחיות באמריקה", מודה הרבה לוויט. "ובתוך כך אני חשה שיש לי ביטחון רב ביהדות, אבל לא תמיד ביהודים".

והם אכן נכוו מהיהודים, ולא פעם. כשיהודי ארה"ב שמעו את השר יריב לוין אומר שבעוד דור אחד או שניים היהדות הלא אורתודוקסית בארה"ב תיעלם, קשה היה להסתיר את הפגיעה הקשה. "אנחנו לא נעלמים", קובל הרב ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית. "יש דברים כל כך עוצמתיים שקורים אצלנו, שחשוב לנו לחלוק אותם עם ישראל. כשפגשתי את לוין אמרתי לו שהוא צריך לבוא לכאן ולראות איך אנחנו מקרבים אנשים לישראל וליהדות ולא מרחיקים אותם".

וזו אולי מהות הפער: חוסר הידיעה. הישראלים לא מכירים מספיק את הקהילה היהודית בארה"ב, ולהפך. אנחנו לא יודעים כמה מאמץ הם עושים כדי לשמור על היהדות שלהם, כמה מאמץ הם משקיעים על מנת לחנך את הדור הצעיר לאהבת ישראל ולציונות.

"אנחנו מלמדים את הילדים שישראל היא חלק מהסיפור היהודי ושחלק חשוב מהזהות היהודית החזקה בארצות הברית הוא קשר עם ישראל", אומר בנג'מין מן, המנהל הכריזמטי של בית הספר סלומון שכטר. "הילדים שלנו לומדים על היסטוריה ותרבות ישראל, וגם לומדים יהדות ואת מגילת העצמאות. אני חושב שאנחנו עושים עבודה לא רעה בחינוך ילדים יהודים בניו יורק לכך שיהיו מחויבים למדינה מרוחקת, אבל זה נהיה קשה יותר ויותר".

ולישראל יש חלק חשוב בקושי: מן מספר על הטיול האחרון של כיתות ח' לישראל. משגיח כשרות באחד הקיבוצים שבו התארחו איים לשלול מהקיבוץ את תעודת הכשרות שלו אם הבנים והבנות יקראו יחד בתורה, כפי שהם רגילים לעשות בכל בוקר בבית הספר במנהטן. "אם שאלתם איך הממשלה הישראלית משפיעה על החיים שלנו בניו יורק, זו התשובה", הוא אומר. "התלמידים מרגישים דתיים ומקבלים מסר הפוך. כל החיים נתנו להם להבין שישראל היא מדינה מושלמת, ופתאום יש התפכחות".

התפכחות היא מילה שמתארים יהודים רבים בארה"ב. "יש לנו חשש אמיתי מהאופן שבו ישראל באה לידי ביטוי בעיני יהודים אמריקאים - וזה שונה לגמרי מאופן המחשבה שעליו חונכנו, שלפיו ישראל לא יכולה לעשות רע", אומרת רנדי ווינגרטן, יו"ר ארגון המורים בניו יורק, "אמריקאים יהודים מצביעים לדמוקרטים ומחויבים למאבק לדמוקרטיה ולשוויון זכויות - ואת זה לא תראו בישראל. לכן כרגע השאלה שמעסיקה אותנו היא איך מתמודדים עם ישראל כאמריקאים, ובעיקר כאמריקאים יהודים".

בשאלה הזו עסוקים בעיקר המבוגרים. את הצעירים זה כבר לא מעניין. עבורם היהדות הפכה בעיקר לתרבות ולא לדת. יהדות של מחנות קיץ ושל מפגשים חברתיים בבתי כנסת. גם הקשר שלהם לישראל לא נושא עמו הבטחה לעתיד. "אנחנו מנסים לעבוד עם צעירים כדי לשמר את האהבה לישראל, אבל זה קשה", אומרת ג'וליאן מורט, פעילה בתנועה הרפורמית. "אני חושבת שאם לא נפעל באופן מיידי, נהיה הדור האחרון שעוד קורא עיתונים ישראליים ומתעניין בגורלה של המדינה".

קל יותר לחנך ילדים לאהבת ישראל ולערכים הליברליים של היהדות כשהם צעירים ולומדים במוסדות של הקהילה. זה הופך קשה יותר אחרי בר המצווה ובעיקר כשהם מגיעים לאוניברסיטאות. "כשהילדים שלנו מגיעים לקולג' ונקלעים למתקפה על ישראל מצד פעילי ה־BDS, זה אתגר עבורם, כי אין להם יכולת לענות על שאלות שעולות שם", אומרת שירה לוין, שותפה במשרד עורכי הדין COOLY היוקרתי במנהטן. "מבחינתם זה נושא מסובך, ומשום שהם לא מבינים בו מספיק, הם נמנעים מלבחור צד", מוסיפה נש.

"זו כפיות טובה"

הצעירים הם חלק מדור חדש: בנים ובנות למשפחות מעורבות (סקרים אחרונים מראים על 70% נישואי תערובת בקהילה היהודית בארה"ב). אם מדינת ישראל לא תדע לקבל אותם אל חיקה, הם יפנו לה עורף. "אנחנו כמובן לא מעודדים נישואי תערובת", אומר אריק גולדשטיין, מנכ"ל הפדרציה היהודית בניו יורק. "ובאותה נשימה אנחנו מאמינים שיש לקבל משפחות מעורבות לקהילה שלנו. נעשים מאמצים בבתי הכנסת ובמרכזים קהילתיים שקוראים למשפחות להצטרף לקהילה ולא להתנתק ממנה, והמאמצים נושאים פרי - 51% מילדי המשפחות המעורבות מזדהים כיהודים. ועדיין, האם אנחנו צריכים לעשות יותר כקהילה? בהחלט כן".

"נישואי תערובת הם ביטוי לחיים בחברה חופשית", מוסיף ג'ייקובס. "אני מאמין שכאשר מקבלים משפחות מעורבות לקהילה הם מרגישים מחויבות יהודית".

ובעודם מתמודדים עם ההתבוללות ועושים מאמצים להגדיל את הקהילה, יהודי ארה"ב שומעים השכם והערב מהממסד הרבני בארץ שהם לא מספיק יהודים או לא יהודים בכלל. "אני יודע שהרבה ישראלים חושבים שהפוליטיקה הפכה להיות כלי שנשלט בידי הדת ושזה נורא, ועדיין, אנחנו לא נגד הרבנות או המפלגות הדתיות. אנחנו בעד ישראל כמדינה חופשית ודמוקרטית שבה לכולם יש אותן זכויות", אומר ג'ייקובס.

"כשאתה מבין שיהדותך לא מתאימה, זה כואב וכל כך לא יהודי", אומר אלן לוין, היו"ר לשעבר של התנועה הרפורמית ואחד מעורכי הדין הבכירים בארה"ב. "בישראל לא תומכים ביותר מצורה אחת של יהדות, ויש משהו עוין באופן שבו מדברים איתנו. אבל אתם יודעים מה? אין לכם מונופול על הדרך להיות יהודי. אני בן 70 וקל לשכוח מאין באת, אבל יהודים מכל העולם הם אלו שיצרו את ישראל, את הבית של היהודים".

כדרכם של האמריקאים, לוין מרמז על התמיכה הכלכלית המסיבית שהעבירו הארגונים הישראליים לישראל במהלך שנות קיומה. ככל שהוא הופך נסער יותר בשיחה, לוין מתיר את חרצובות לשונו. "כל חיינו הבוגרים נתנו כסף למדינת ישראל שהרוויחה מכך", הוא טוען. "הצדקה הזו סייעה לבנות בתי חולים, בתי ספר ועוד. ועכשיו היהודי הזה שעודדתם אותו לתרום למדינה הוא לא היהודי המקורי? זו כפיות טובה".

נגה ברנר סמיה, סמנכ"לית ארגון בינה, התנועה ליהדות חברתית, סבורה כי "חשוב ליצור הזדמנויות למפגש בין ישראלים לבין הקהילה היהודית המגוונת בארה"ב. אחת הסיבות לריחוק ההולך וגובר בין ישראל ליהודי ארה"ב - שרובם מגדירים עצמם רפורמיים או קונסרבטיביים - היא התחושה שהגישה שלהם ליהדות אינה זוכה ללגיטימציה בישראל. לדעתי, לישראלים יש הרבה מה ללמוד מיהודים אמריקאים בכל הקשור להתחדשות יהודית, וליכולת לראות מעבר לתפיסות הדיכוטומיות של דתי/חילוני הקיימות בארץ".

הזכות להשפיע

לא מן הנמנע שכל מה שהיהודים בישראל יודעים לגבי אחיהם מעבר לים הוא נושא התמיכה הכלכלית. עבורם יהודי ארצות הברית שווים כסף ותרומות ותו לא. קצת קשה לנו להבין כמה ההכרה מהממשלה חשובה להם כשאנחנו עסוקים בענייני היומיום שלנו. עבורם זה אתגר.

"האנטגוניזם של המדיניות הממשלתית כלפי יהודים לא אורתודוקסים גורם למתח רב", אומר ג'ייקובס. "אנחנו עובדים עם נתניהו והצוות שלו ויודעים שהוא מכיר אותנו טוב מכדי לחשוב שאנחנו ניעלם. לפעמים יוצא לנו לעבוד עם אנשים שלא תמיד אנחנו מסכימים איתם, ולפעמים פוליטיקאים אומרים דברים שהם לא תמיד מתכוונים אליהם. החלטנו שגם אם אנחנו מקבלים יחס של דחייה מצד הממשלה, נגביר את המעורבות ואת התוכניות הציוניות שלנו בארה"ב כך שישראל תהיה חלק מכל דבר שנעשה".

יכול להיות שהקהילה היהודית לא מקבלת את העובדה שהיא עצמה מעוררת אנטגוניזם בישראל בכך שהיא עומדת מנגד ומבקרת את פעילות הממשלה בנושאים ביטחוניים. את כנס ה־GA שערכו בחודש אוקטובר הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה ליוו שלטי חוצות שעליהם התנוססה תמונתו של נתניהו ולצדה קריאה שידחה את חוק הלאום, ואילו בתוכנייה שחולקה בכנס - שנערך תחת הכותרת המתנשאת משהו "אנחנו חייבים לדבר" - פורסמה רשימת הח"כים שתמכו בחוק הלאום וקריאה לדרוש מהם הסברים.

"אנו כאמריקאים וקנדים שואלים: אחרי כמעט מאה של תמיכה בלתי מעורערת, האם ישראלים באמת חושבים שדעותינו לא צריכות להשפיע בנושאים הנוגעים לנו?", אמר ג'רי סילברמן, נשיא ומנכ"ל הפדרציות בכנס, והוסיף: "והישראלים שואלים: למה למישהו פרט לאזרחי ישראל צריכה להיות הזכות להשפיע בהחלטות המתקבלות על ידי הממשלה הישראלית?".

ומתברר שההשפעות חורגות ממה שאנחנו כישראלים רוצים לחשוב. "כשאתה אומר לזוג שהקשר שלהם לא חוקי, יש לכך השפעה עצומה על חייהם. אנחנו אומנם חיים כאן אבל לבנו בישראל", אומרת שירה לוין, שותפתו למשרד עורכי הדין ובתו של ג'ודה נדיץ', מי שהיה יועצו של הנשיא דיווט אייזנהאואר לנושאי העקורים לאחר מלחמת העולם השנייה. "יכול להיות שיש כאן אספקטים פוליטיים, אבל חייבת להיות דרך אחרת. זו בהחלט אחת התקופות הקשות להיות בה ציוני, אמריקאי ויהודי".

וכשלוין אומרת שלא קל להיות אמריקאי, היא מתכוונת לחיים בתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ. כפי שנשיא ארה"ב אהוד על ישראלים רבים, היהודים האמריקאים סולדים ממנו. סקר שערך הוועד היהודי־אמריקאי ופורסם בחודש יוני העלה כי 77% מהיהודים בישראל הביעו שביעות רצון מניהול יחסי שתי המדינות בידי טראמפ, ורק 34% מקהילת יהודי ארה"ב היו שותפים לתחושה זו. "טראמפ זוכה לתמיכה אדירה בישראל, וזה ממש מאכזב אותי", אומר גולדשטיין. "כל האתגרים שלנו מול ישראל היו קיימים לפני שהוא נבחר לנשיאות, אבל הם הפכו מורכבים יותר בגלל האווירה הפוליטית שקיימת כיום".

ואולי השאלה שאמורה הייתה להישאל בהתחלה היא: למה כל כך אכפת להם, ליהודי ארה"ב, שחיים את חייהם בנוחות הרחק מהמציאות היומיומית הסוערת ומהקיטוב והשסעים המקומיים, מישראל? "ישראל חשובה ליהודים מכל העולם, אבל לביטחון של ישראל חשובה התמיכה של יהודים אמריקאים, ולאו דווקא תמיכה כלכלית, אלא ההשפעה הפוליטית מול חברי הקונגרס", אומר גולדשטיין. "האנשים שמשפיעים על הקול הפוליטי כאן משפיעים על ישראל".

"עבורי כל יהודי דואג לאחר ולא משנה היכן הוא חי", אומרת לוין, ופתאום גם היא מתחילה לדמוע. "הזהות היהודית שלי היא מי שאני, וזה לא סותר את העובדה שאני אמריקאית. אנחנו חלק מאותו גוף, והגוף לא יכול לחיות בלי הלב שלו".

ואולי זה בעצם מה שאמר סילברמן בכנס: "כל אחד מאיתנו ביהדות התפוצות הוא אזרח פוטנציאלי לעתיד בישראל... ולכן יש לנו תפקיד והשפעה על מדיניות ישראלית שמשפיעה עלינו כעם".