בדרום סוריה, במקום שבו הדרכים מתפוררות והמדינה נסוגה, מתנהל בימים אלה קרב שאין בו דגלים, יש בו רק דם. לא אידיאולוגיה ולא שלטון עומדים על כף המאזניים, אלא עצם הקיום. הדרוזים בסווידאא לא נלחמים בשם רעיון מופשט, הם נחלמים על מנת לשרוד - אבל כרגע, בשטח, הם שוב לבד. (כמעט לבד).
בסמטאות העיר מתרוצצים חששות משני תרחישים שהזמן ביניהם הולך ומתקצר: טבח המוני בידי מיליציות סלפיות חמושות (מראות טריים מרצועת החוף העלווית), או חזרה לימי הדמים של האימפריה העות'מאנית, שבהם שייח'ים דרוזים נרצחו בשל אמונתם ומשפחותיהם הושפלו כדרך קבע. אין כאן דרמה מוגזמת. רק עיון מהיר בסרטונים האחרונים, מגזיזת שפמים טקסית דרך עינויים בגופות מלווה כמובן באותה רטוריקה ג'יהאדיסטית וגזענית, מספיק לנו כדי להבין: הסכנה לשינוי דרמטי בגבולנו הצפוני ממשית ומתקרבת.
וישראל, ישראל מתבוננת, פועלת אך מהוססת
ההתלבטות אולי לגיטימית, אבל היא מסוכנת. הדרוזים לא צריכים כח שילחם בשטח איתם, את זה הם יודעים היטב, הם צריכים החלטה. מולנו מתייצבת טורקיה, עם מנגנון אזורי שמניח יסודות לחמאסטן חדשה רק הפעם זה בגבולנו הצפוני, כאשר ארדואן נואם מול קהל משולהב, "אדלב שלנו, חלב שלנו..." הוא לא התכוון לסמל הוא התכוון לריבונות.
הכוחות שהוא שותל ומגבה שם אינם עוד תנועות חמושים, אלא מבנה עומק אידיאולוגי, מדיני וצבאי. מספיק לראות את האיתות הטורקי האחרון לחיל האויר הישראלי בשמי סוריה ובמקביל את שטף השנאה והקיצוניות שמתחולל ברחובות סוריה כדי להבין שישנו כאן שחקן חדש שנכנס לזירה ובידיו נפלה ביצת זהב, כזו שתיתן לו בעתיד הלא רחוק כלפי מיקוח מולנו, דוגמת "שקט מצפון תמורת..."
ובתוך כל הכאוס הזה נעמדת קהילה קטנה, חכמה, שוחרת יציבות, שאין לה גיבוי, אין לה גבול, ואין לה זמן.
לא חריגות - שיטה
ישנה עוד אפשרות שאולי פחות טרוויאלית. שותפות אזורית. דווקא ירדן, שמכירה את המרחב הדרוזי ולשבטים רבים בה יש קשרים עמוקים עם שכניהם בסווידא, מה גם שירדן מזוהה פחות עם שאיפות טריטוריאליות, אולי דווקא היא תוכל לשמש כגשר.
הדרוזים לא צריכים הצהרות תקשורתיות, ולא את ישראל ככובש, אלא כפטרון חכם. החיבור בין ירדן לבין ישראל, במבנה אזורי של אחריות משותפת, עשוי להעניק לתושבי סווידאא את אותו העוגן שהם מבקשים, בלי להצית חזית מדינית מיותרת. ולמה זה חייב לקרות בתבונה ורגישות? כי בצד השני של הגדר למי שלא מיודע יש מלחמת דת, כן, מלחמה נגד כל מי ששונה.
הדרוזים לא מחפשים מטוסים או טנקים. הם מחפשים שותף שיאמר: אתם לא לבד
מעט אמפתיה, מעט אספקה, מעט איסוף מודיעין, זה כל מה שנדרש, את השאר הם ידעו לעשות ועשו לא פעם לאורך ההיסטוריה, המונח מעטים מול רבים מוכר להם מקרוב, תמיכה נבונה, זה כל מה שהם צריכים כדי להכריע את הכף.
והציבור ? הציבור מבין. לא מעט ישראלים מרגישים את הקשר האישי, לא דרך כותרות, אלא דרך השירות הצבאי, הרעות, הקרבה. הדרוזים הם לא "עוד מיעוט". הם חלק.
לכן דווקא עכשיו, כשהאינטרס הישראלי והמוסר מתלכדים, יש לפעול בזהירות. לא בהצהרות, אלא במעשים קטנים ונכונים. יש מגוון אפשרויות, וכולן ראויות לדיון. הקמה של חמ"ל אזרחי־מודיעיני משותף עם הדרוזים בגולן. הרחבת מסלולי פינוי רפואי דרך תיאום שקט. מתן תשתיות תקשורת והתרעה לאוכלוסייה אזרחית, אספקת אמל"ח, שיתוף פעולה אזורי עקיף מול ירדן, כזה שלא ידרוש כותרות אלא יבנה רצף של אינטרסים הדדיים ועוד. לא כל מהלך צריך להיות דרמטי. אבל מה שדרמטי באמת, הוא הימנעות מיוזמה.
הדבר החשוב ביותר כעת הוא להסיט את הספוטלייט: להפסיק לראות את הדרום בלבד, ולהתחיל להביט בצפון. לא עוד תגובתיות. לא עוד כיבוי שריפות. אלא מבט ארוך טווח על מרחב שמתרחש בו שינוי דרמטי, מתחת לרדאר. לא מדובר בנדיבות. זו חומת מגן. לא למען סוריה, למען עצמנו.
התרעות פיקוד העורף