כמו תל אביב רבים, גם אני נופל לעיתים תכופות מדי לפער שבין ירושלים של מעלה, זאת שאנו מצווים לשוש ולהגיל בה - ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור של נעמי שמר או ארץ ציון וירושלים מההמנון הלאומי שלנו – לבין עיר קשה, לעיתים קרובות מוזנחת, אבל בעיקר כזאת שתמיד רוצה ממך משהו: נדבה, צדקה, נקיטת עמדה – מכן ביבי או לא ביבי ועד ליאללה בית"ר, מסחר בשבת ומצעד הגאווה.
כי לפעמים נדמה שבירושלים לכל מה שתעשה (או שתמנע מלעשות) יש משמעות הרבה יותר גדולה, אפילו להופעה: מסגנון השטריימל, דרך קוטר הכיפה -לגברים - ועד למטפחת או פאה ולאורך השרוולים וסגנון הלבוש אצל הנשים.
ובכל זאת קונצנזוס אחד נשמר: יש מאכלים שרק תיתן בהם ביס – ומיד יחברו בין כל חלקי העם, כי עם כל הכבוד למי שאוהב את השבת שלו רוחנית ושקטה או פתוחה וחוגגת, אין אחד שלא אוהב סביח.
את חומוס ערפאת למשל, שבירידה לכיוון הכותל ליד השירותים הציבוריים, אני מכיר כבר שנים. רק שלבוא לשם עם אלי מזרחי היה מגדיל לפתע את התפריט בעוד כמה סוגי תבשילים מקוריים שמוצעים רק לאנשים שזוכים לכבוד מלכים בקרב בני כל המגזרים.
הזכרתי את מזרחי כי הוא היה הראשון להקים בית קפה קטן בסמטה של השוק שכללה לפני כן רק דוכנים (אח"כ היה גם שותף בפאב שכבר לא קיים) – וכיו"ר ועד הסוחרים של השוק, דחף עוד ועוד מיזמים קולינריים מצליחים.
מזרחי, למרבה הצער, כבר לא אתנו (אפשר רק לשמוח שזכה להכרה על פועלו עוד בחייו וזכה להשיא משואה בערב יום העצמאות), אבל הנתיב שסלל התרחב מעל למשוער, עד שהתחלתי לתהות האם הגולם לא קם על יוצרו... האם מרוב דוכני מזון ומסעדות, כבר בקושי רואים את השוק?
עובדה: אני שפעם הייתי מגיע לבאשר במיוחד כדי לקנות גבינות שלא היו אז בשוק מקום בישראל – ואחר כך קופץ לפקה ומאפה אצל קדוש ומשם לבירה וכמה פסטליקוס בבארוד – הפאב הנפלא של דניאלה לרר... כבר מגיע לירושלים פחות, למרות שיש אחלה של קו רכבת שמחבר בין הערים (ומאפשר לשתות בלי לנהוג...).
ריקודי עמבה
אחרי כל הפתיח ההיסטורי הזה, שמסבור למה לא הייתי במחניודה כבר משהו כמו 3-4 שנים, אני חייב עוד הסתייגות קלה: ניסיון להקיף מתחם שאם מספחים אליו גם את השוליים של רחוב אגריפס, מכיל מאות(!) מקומות שבהם אפשר לאכול (פר מ"ר מדובר באזור עם הכי הרבה בתי אוכל בישראל), נועד מראש לכישלון. לכן החלטתי לדגום רק שלושה שזכיתי להכיר בפעם הראשונה. זה מסביר גם למה התעלמתי ממקומות שהיו למוסדות, כמו מסעדת עזורה עם הקובות המפורסמות או סטקייה כ"עד חצות" שמתגאה בכל שהביאה לעולם את המעורב הירושלמי המפורסם.
ועכשיו, אתם רעבים בערך כמונו כשהגענו בשעת צהרים לשוק והלכנו לדוכן הסביח שמול הכניסה לשוק מרחוב אגריפס, "אריכא". הסביח של אריכא היה קרוב לשלמות: פיתה עם "הכל" (27 שקל, כולל מארז צבעוני של פלפל ירוק חריף, כרוב כבוש סגלגל וזיתים שחורים), תכלול מלבד החציל והביצה, אבני הייסוד של המנה, גם חומוס, טחינה, סלט ירקות, בצל, פטרוזיליה ועמבה.
אפרופו מה שבפיתה, בגברת הצעירה שממלאת אותה מאחורי הדוכן, הייתי מוכן לצפות בלופ במשך שעה שלמה. יש לה שיטה: היא לוחצת על הפיתה הבשרנית משני הצדדים, כך שנוצרת קובייה שמאפשרת להכניס את על הטוב למנה, נדבך אחרי נדבך, מבלי שכלי הקיבול הבצקי ייקרע.
הטעם כמעט מושלם. למה רק "כמעט"? בגללי: הייתי צריך לבקש יותר עמבה בפיתה – ולא להסתפק רק בכמות שנמרחת על ראשה. עוד הייתי כותב כאן ש"אכלתי בהנאה" אלמלא טרפנו – כל אחת ואחד, את הפיתה שלנו במשהו כמו שלושה-ארבעה ביסים גדולים.
הרהורים על כדורים
משם המשכנו על אגריפס עד לכניסה הבאה לשוק. זו שבין שני דוכני פלאפל, בעל שם דומה – בשני השמות יש "לוי". המליצו לנו על האחים לוי, אבל בהתחלה עשינו טעות של טירונים ואכלנו חצי מנה (12 שקל) בדוכן שעל אגריפס במקום זה שבכניסה לשוק מימין. למרות הטעות היה ממש בסדר גמור "בעיקר הצ'יפס" ציינה שותפתי לחיים ולמסע, חובבת טוגנים ידועה.
בסוף אכלנו גם מנה אצל האחים לוי. אני אוהב את הפלאפל שלי ללא סלט ירקות – רק עם חומוס, בצל, חמוצים, טחינה וחריף – וזה בדיוק מה שקיבלתי. איך היה? ובכן היה טעים, אבל אסייג ואומר שפלאפל וחומוס הם קצת כמו חלב אם... כלומר, קשורים לחוויה ראשונית שהוטמעה בך בילדותך.
אני למשל גדלתי על הפלאפל הלבנוני יותר, זה של מכורתי חיפה: ירקרק יותר משימוש מאסיבי בכוסברה, חמצמץ יותר ובעיקר עם טחינה דלילה... במשך השנים ניסו להכיר לי פלאפליות ברחבי הארץ, אבל אני נשארתי עם זיכרונות הילדות של פלאפל מישל או הזקנים מוואדי ניסנס או עם הפלאפל של רחוב החלוץ בהדר, כלומר, עם טעמי הילדות של חיפה.
לכן אתן לאחים לוי רק תואר סגנות, מכובד לכשעצמו – ואכתוב שבעיני הם אחד מדוכני הפלאפל הטובים מחוץ לחיפה. הנה, עובדה שאחרי פיתה שלמה עם סביח ועוד חצי מנה בדוכן ליד, הצלחתי לחסל בקלות את המנה שלהם (25 שקל) ולקבוע שהיא טעימה. וכן, אני יודע שהפסקה האחרונה על הפלאפל על ציר חיפה-ירושלים, דנה אותי בעיני רבים לסקילה (אפשר לפחות בכדורים של פלאפל?).
תאוות הבשרים
היינו שבעים עד מפוצצים, אז החלטנו להוריד קצת את השובע בשיטוט בין הדוכנים. אני רציתי בירה, אבל הפאבים שתמחו בשוק, כמו בסטה-פאב, ברברה ואחרים, רק בקושי התניעו. כלומר, עוד לא הייתה אווירה.
ככה יצא ש"התפשרנו" על ברד בשבילה. ועוד לא סתם "ברד" אלא זה "המקורי עם החמציץ"! כלומר, לא רק שורה של מכונות ברד צבעוני (10 שקלים לכוס), אלא גם כזה שבו מחליפים לך את הקש בממתק הצבעוני, כך שאפשר ללגום דרכו את המתוק-מתוק הזה. למרות השיטוט הרגלי בין הדוכנים, נשארנו שבעים, אבל אז נזכרנו שלא באנו לכאן להסתלבט, אלא למטרת עבודה – והמשכנו אל התחנה הבאה. מסעדת הבשרים "באבי".
על הדרך ברחוב אגריפס, ראינו סלב מקומית: "תראה" היא לחשה לי ותקעה מרפק בצלע: "הנה שולה זקן!". נו כן, בתל-אביב הסלבס שאתה פוגש ברחוב בדיוק קיבלו תפקיד בסרט או הוציאו שיר חדש, בעוד שבירושלים הם כאלה שהכניסו לכלא ראש ממשלה!
הגענו לבאבי והחלטנו להסתפק בפלטת בשרים זוגית (340 שקלים, יש גם פלטת פרימיום ב-540 שקלים). המחיר מעביר את הסועד לרמת מחיר אחרת, שנראית בהחלה גבוהה, עד שמתייחסים לתמורה. תכף נגיע אליה, אבל קודם קצת על הפורמט: מתוך רשימה של בשרים צריך לבחור חמישה. אנחנו הלכנו על קבב, מרגז, פרגית, מעורב ואנטרקוט.
הארוחה מתחילה בפיתות וסלטים (אפשר לבקש עוד, אם אהבתם וחיסלתם סלט מסוים או כמה). לא משהו שלא הכרנו קודם, אבל בסך הכל טעים. הפיתות היו רכות והסלטים עשו רושם די טרי, כלומר – כאלה שהוכנו היום ולא בילו את הלילה הקודם במקרר.
המיין-איבנט פה הוא כמובן הפלטה של הבשרים, שמוגשת ביחד עם מלקחיים כדי ללקט ממנה את הנתחים. שני קבבים רכים ועסיסיים, לא מתובלים מדי ובסך הכל טובים. שתי נקניקיות מרגז, חריפות (זהירות: כדרכן של מרגזים הן משפריצות את הנוזלים הרותחים ברגע שתוקעים בהן את הסכין...) וטעימות מאוד. הפרגיות הפתיעו עוד יותר לטובה, עם תבלון עדין שהיה בול ביחס לבשר הרך.
גם המעורב הירושלמי (שמוגש בקערה נפרדת, כמובן) היה בדיוק מה שצריך מהקלאסיקה הירושלמית הזאת: עירוב של תבלינים ובצל מטוגן על הפלנצ'ה עם חזה עוף וחלקי פנים כמו לבבות וכבדים (יש כאלה שמוסיפים גם טחול).
גולת הכותרת הייתה האנטרקוט. מטבע הדברים מדובר במלך של הנתחים על האש, אבל גם כזה שמידת עשייה לא נכונה, עלולה לייבש. שלנו היה מדיום – בול במרקם ובטעם הנכון.
חלקו את החשבון ותראו שמדובר ב-170 שקל לסועד תמורת קבב, נקניקיית מרגז, מעורב ירושלמי, פרגיות וחצי סטייק אנטרקוט (וכמובן כל הסלטים והפיתות). נכון, אלה כבר לא העשרים ומשהו שקלים שייקנו לכם ארוחה שלמה ומשביעה בפיתה, כמו במקרה של הפלאפל והסביח. ועדיין, בנוף מחירי מסעדות הבשרים בישראל, מדובר במחיר הוגן למדי.
מספרים שבערבים המסעדה מפוצצת – לא רק בסועדים ובאוכל, אלא גם באווירה, אבל אנחנו מהאנשים המוזרים האלה שמעדיפים את הערב שלהם בעיר שללא הפסקה, גם כשהם עולים לביס של צוהריים בעיר הקדושה.
אני מודה שבחוויית השוק היה חסר לי משהו, כך למשל אני מעדיף את השווקים שהיו גיבורי הפרקים הקודמים, כמו שוק רמלה או התקווה, למרות היצע קולינרי פחות בהרבה. יחד עם זאת ירושלים היא כרך גדול ודגוש באטרקציות – מהיסטורית-עתיקות ועד מודרניות-עכשוויות. ארכיאולוגיה, מוזיאונים, מוסדות מדינה ומשרדי ממשלה.
בקיצור – עיר שבאים אליה לא מעט ממילא בגלל מגוון של סיבות – ואם כבר אתם בירושלים, שוק מחניודה הוא תחנת חובה, תחנה טעימה.
התרעות פיקוד העורף