מה המשותף ליאסר אבו שבאב, חיים קלווריסקי, הארכיבישוף ג'ורג' חכים, אגודות הכפרים (איו"ש), האגודה האסלאמית (עזה) והפלנגות הנוצריות בלבנון? כולם עמדו במרכזה של מדיניות עקבית שנקט היישוב היהודי טרום הקמת המדינה, ונקטה בהמשך מדינת ישראל, במיוחד שירותי הביטחון והדרג המדיני. בין שמדובר בסוחר נשק בעזה ובין שבפקיד מנדטורי בגליל או במיליציה נוצרית בלבנון – בכל המקרים נעשה שימוש בגורמים מקומיים כדי לפלג, לאזן או להחליש כוח עוין גדול יותר, כחלק מאסטרטגיית ניהול הקונפליקט ועיצוב המרחב באמצעות פרוקסי.
אחת הדמויות המרכזיות שפעלו בכיוון זה הייתה חיים מרגליות קלווריסקי (1876־1963), איש קק”ל ובעל תפקידים נוספים בתנועה הציונית בראשית המאה ה־20. קלווריסקי נודע במיוחד בפעילותו בגליל, שם ניסה לטפח קשרים עם הנהגת העדה הדרוזית ועם משפחות מוסלמיות מכובדות. הוא ייצג קו פעולה שהתבסס על שיתוף פעולה אישי, כלכלי ופוליטי עם נכבדים מקומיים. הוא העניק הלוואות, מענקים ולעיתים גם תשלומים שניתן לפרשם כשוחד פוליטי, במטרה לקדם יחסי אמון ונאמנות. הוא האמין שניתן ליצור אינטרסים משותפים ליישובים יהודיים וערביים, בעיקר על בסיס פרויקטים כלכליים, ובכך להפחית את ההתנגדות למפעל הציוני. יש הסבורים שראשי התנועה הציונית עודדו אותו לפעול כך. כך או כך, מדובר בניסיון שיטתי ומודע ליצור קרע פנימי בתוך המחנה הערבי־פלסטיני, ולבודד את המתנגדים הקיצוניים על ידי חיזוק המתונים.
לזמן מה, הייתה לגישה זו הצלחה מסוימת: כמה מהנכבדים הערבים בגליל, ובעיקר הדרוזים, שיתפו פעולה או שמרו על ניטרליות, והדבר סייע להקמת יישובים יהודיים חדשים תוך התנגדות אלימה מעטה יחסית. אולם ההצלחה הייתה בעיקר בטווח הקצר. ככל שהתחזקה הזהות הלאומית הערבית, וככל שגדלה ההתנגדות לציונות – במיוחד לאחר הצהרת בלפור ב־1917 – הלכה ופחתה השפעתם של אותם נכבדים. הקשרים האישיים והתמריצים הכספיים כבר לא הספיקו כדי לרכך את ההתנגדות הציבורית הגוברת.
פעילותו של מרגליות קלווריסקי משקפת פרק חשוב במאמצי התנועה הציונית לקדם את חזונה באמצעים לא אלימים, תוך ניסיון להשפיע על המציאות הפוליטית באמצעות דיפלומטיה מקומית, יחסים אישיים ותמריצים כלכליים. הצלחתו, החלקית והזמנית, מהווה דוגמה לגישה מורכבת ויצירתית בעיצוב יחסי יהודים־ערבים בתקופה שלפני הקמת המדינה.
אחד הגורמים המרכזיים במאמץ זה היה הארכיבישוף ג’ורג’ חכים (1908־2001), מנהיג העדה היוונית־קתולית בארץ ישראל, ולימים פטריארך אנטיוכיה. בתחילת דרכו היה מזוהה עם הלאומיות הערבית והתנגד לציונות, אך לאחר קום המדינה נוצרו קשרים הדוקים בינו ובין שלטונות המדינה, ובעיקר מפא”י, שהשתמשו בו כגורם ממתן ומאזן. בשנות ה־50 וה־60 עודדה המדינה את חכים להקים מוסדות קהילתיים ודתיים שיחזקו את ההשפעה הנוצרית בקרב ערביי ישראל, במיוחד כאלטרנטיבה להשפעה הקומוניסטית. הוא הקים את הביטאון “אל־ראבטה”, שפרסם מאמרים בגנות הקומוניזם, תמך בשיתוף פעולה עם המדינה וקרא להצטרפות להסתדרות.
הקשרים הקרובים של חכים עם ההנהגה הישראלית הניבו תועלת בעיקר לו ולעדתו: הקצאת משאבים, הכרה במוסדות נוצריים והגנה פוליטית. אך במשימתו המרכזית – בלימת מק”י – הוא הצליח באופן מוגבל בלבד. רוב הציבור הערבי לא הזדהה עם דרכו, והיו רבים שראו בו “הבישוף של מפא”י”, סוכן כפול או אף בוגד. השפעתו נשארה מוגבלת בעיקר לעדה היוונית־קתולית. בדומה לדמויות אחרות שגויסו לשמש משקל נגד, חכים הסתבך בפרשות שנויות במחלוקת. הבולטת שבהן הייתה פרשת אדמות הר תבור. כשנחשפה הפרשה הוא ניסה להתכחש לעסקה ולבטלה. בהמשך דרכו, לאחר שמונה לפטריארך ושב לפעול בזירה הערבית, חזר חכים להתבטא בגנות ישראל והציונות.
בעקבות עליית כוחו של אש"ף החל הממשל הצבאי הישראלי בשטחים, שפעל מאז 1967, לחפש אלטרנטיבה לארגון. את המודל סיפק פרופ' מנחם מילסון, מזרחן ישראלי, שטען כי אין סיכוי להסכם עם אש"ף, אך יש סיכוי לשלום עם קבוצות פלסטיניות אחרות, במיוחד גורמים כפריים – יריביהם ההיסטוריים של העירונים תומכי אש"ף. מכאן נולד הרעיון ליצור "אגודות כפרים" שיהוו משקל נגד פוליטי לאש"ף. מילסון מונה לראש המנהל האזרחי, והפרויקט יצא לדרך. בראש אגודות הכפרים הועמד מוסטפה דודין, דמות מוכרת מהפוליטיקה הירדנית. האגודות קיבלו תקציבים גדולים מהממשל הישראלי, סמכויות מקומיות וכלי נשק – במטרה להפוך לגוף שלטוני מתחרה באש"ף, בעל גישה מתונה ופשרנית.
כפריים רבים הצטרפו, אך לא מתוך אידיאולוגיה אלא כדי לזכות בכוח, כסף ונשק. חלקם קיבלו סיוע גם מקיבוצניקים ישראלים, בעיקר משמאל, שקיוו לקדם שלום. אבל האגודות התאפיינו בשחיתות, בניהול כושל, בשימוש לרעה בנשק ובמשאבים. הן לא זכו לאמון מצד הציבור הפלסטיני.
המעמד הציבורי של הכפריים ירד לשפל, ואש"ף סימן אותם כבוגדים. חלק מהם נרצחו, אחרים נטשו את תפקידיהם מחשש לחייהם. הממשל הישראלי, שתחילה תמך נמרצות באגודות, החל לסגת כשהבין שהן גורמות רק נזק. בשנת 1984 החליט בנימין בן אליעזר, מתאם הפעולות בשטחים, לפרק את האגודות. העיתון שלהן נסגר, הנשק הוחרם והסמכויות נשללו. כך נותרו אנשי האגודות חסרי הגנה כשפרצה האינתיפאדה הראשונה ב־1987, ועשרות מחבריהן נרצחו בידי פעילי אש"ף כנקמה. חלק מהם הצליח להימלט לישראל או לחו"ל. הציבור הפלסטיני, פרט למעטים, דחה את אגודות הכפרים, ואש"ף נותר הדומיננטי, עד שהגיע חמאס.
בבסיס ההבנה בין הצדדים עמד אינטרס הדדי: "המוג'מע" ימנע חדירה והשפעה של אש"ף בעזה, ובתמורה יזכה לגיבוי ממשלתי, תמיכה כלכלית ולגיטימציה. אנשי "המוג'מע" הפכו למקורבי הממשל: חלקם הועסקו כרופאים, מהנדסים ופקידים, חלקם שימשו כמתווכים מול הציבור העזתי, וחלקם אף שיתפו פעולה במידע. שיתוף פעולה זה נמשך עד לפרוץ האינתיפאדה הראשונה ב־1987. גל המחאה העממית הסוחף בעזה נגד הכיבוש הישראלי חשף את קרבתם של אנשי "המוג'מע" לממשל – עובדה שעוררה זעם רב ברחוב הפלסטיני. הלחץ הציבורי אילץ את הנהגת "המוג'מע" להכריז על ניתוק קשריה עם ישראל.
תוך זמן קצר הפך שיתוף פעולה לעימות חריף. אנשי "המוג'מע" התארגנו מחדש והקימו את חמאס – תנועה אסלאמית לוחמת שהכריזה על מאבק מזוין בישראל. הבסיס הארגוני של חמאס הוקם בארצות הברית, אך עיקר הפעילות המבצעית התרכז בעזה. הפיגוע הראשון שביצעה התנועה היה חטיפתם ורציחתם של החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון ז"ל. מאז, חמאס הלך והתבסס, ונעשה לגורם מרכזי בזירה הפלסטינית ולאויב עיקרי ומתמשך של ישראל.
כמענה לאיום החלה ישראל לגבש אסטרטגיה להוצאת אש”ף מלבנון, תוך בחינת אפשרות לשיתוף פעולה עם קבוצות לבנוניות. לבסוף הוחלט בחשאי לתמוך בנוצרים במדינה, לרבות במיליציות דרומיות בפיקודו של סעד חדאד, אך גם בכוחות הפלנגות מצפון – בעיקר בביירות ובסביבתה, בהנהגת משפחת ג’ומאייל. ב־1981 החלה ישראל לאמן לוחמים נוצרים בשטחה, בהכנה למתקפה עתידית על אש”ף. ב־6 ביוני 1982 יצאה לדרך מלחמת לבנון הראשונה, או “מבצע שלום הגליל”, כשצה”ל פלש ללבנון במטרה למגר את נוכחות אש”ף. הפלנגות, שאמורות היו לפעול מצפון כחלק מתנועת מלקחיים, לא עמדו בציפיות, אך ישראל המשיכה לתמוך בהן ואף סייעה להכתיר את בשיר ג’ומאייל לנשיא לבנון.
בספטמבר 1982, לאחר ההתנקשות בג’ומאייל, ביצעו כוחות הפלנגות טבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, אירוע שזעזע את העולם והוביל להקמת ועדת חקירה בישראל. בהמשך נחשף כי ג’ומאייל ניהל קשרים עם עלי חסן סלאמה, ראש ארגון “ספטמבר השחור” ואחראי לטבח מינכן. השותפות ההדוקה בין ישראל לנוצרים עוררה התנגדות חריפה מצד העדות האחרות בלבנון, בעיקר מוסלמים, שיעים ודרוזים. השיעים, שחשו מודרים, החלו לבצע פיגועים נגד צה”ל ודרשו את נסיגתו המיידית. כך נוצרו איבה ועוינות עמוקות בין השיעים לישראל.
התרעות פיקוד העורף