יאיר שטרן נראה מצוין לגילו. בן 74 פלוס, דק גזרה, אלגנטי ועדיין עובד, מכהן כמנכ"ל התזמורת הסימפונית ירושלים. לאיש שבעבר ניהל את הטלוויזיה הישראלית אין הרבה על מה להתלונן, לפחות ממבט ראשון. יש לו ארבעה ילדים, בנו שי מככב בפריים טיים של ערוץ 10, ולפני כמה שבועות אף זכה לנכד שביעי. הכל נשמע נפלא עד שמגרדים את השכבה הראשונה ומגיעים לנקודה ההיא.
“לא יודע אם המילה כאב מדויקת, אבל הוא מאוד חסר לי", שטרן ביקש להדגיש. “הייתי רוצה להכיר את אבי. נותן הרבה שנים מחיי בשביל להיות איתו יום אחד. אישיות בלתי רגילה, היה בו כנראה קסם אישי אדיר שהייתי רוצה לגעת בו, אפילו לזמן קצר, בשביל להבין מאיפה זה בא. הוא היה במחתרת, אז לא נשאר ממנו כלום. אפילו מז'בוטינסקי נשארו נאומים מוקלטים. רואים בן אדם עומד ומדבר, שומעים את קולו. מאבי נשארו כמה תמונות בשחור־לבן. זהו".
יאיר נולד ארבעה חודשים אחרי מות אביו, אברהם, שמוכר בכינויו המחתרתי “יאיר". בימים אלה מציינים 75 שנה למותו. דמות מיתולוגית בהיסטוריה של ימי טרום הקמת המדינה. טרוריסט אכזר בעיני הבריטים ומשיח בעיני חבריו בלח"י. אניגמה שהתנדפה מהעולם בגיל 34 בלבד.
“המעריצים ראו בו מתווה דרך לגאולה", הבן מסביר. “מנהיג ברמות שונות ממה שאנחנו מכירים. כריזמטי ששכנע בחזונו והצליח לסחוף אנשים שהיו מוכנים להקריב את עצמם בשביל רעיון שחרור הארץ כדי שיהיה פה מקלט לכל היהודים. אמרו שהוא מטורף, בוגד, גיס חמישי, מה לא".
יאיר מתכוון לשירים הפטריוטיים והקודרים שיצאו תחת ידי אביו. למשל:
“אך מה ימתק בשדה הקרב המוות,
מה יערב שרב לי בישימון,
כשעיני תוהות בתהום צלמוות
תראינה משואות הניצחון".
אברהם שטרן מצא את מותו ב־12 בפברואר 1942, בדירה ברחוב מזרחי ב', בשכונת פלורנטין בתל אביב. קצין הבילוש ג'פרי מורטון, ממשטרת המנדט הבריטי, ירה בו למוות.
בספרו “רק עבודה" תיאר מורטון את אירועי היום הדרמטי: “גברת סבוראי הייתה בדירה וכמו כן ‘האורח', אברהם שטרן, בכבודו ובעצמו. מנהיג הכנופיה, אמן הטרור, מארגן רצח המוני, ארכי־פושע נגד הממלכה הבריטית ובעל רצון לפגוע במאמצי המלחמה (מלחמת העולם השנייה - א"ל). הוא אותר בארון בגדים. רצינו להביא אותו למפקדה, אבל הוא לפתע נתן קפיצה לכיוון החלון המוביל לגג. נכון שבעבר שטרן פיקד על כנופייתו ממרחק ביטחון, נתן לאנשיו לעשות את העבודה המלוכלכת, אבל ידעתי שהוא קולט שלא יוכל להימלט, לכן חששתי שהוא עומד לפוצץ את עצמו בעזרת חגורת נפץ. מאחר שאף אחד מהשוטרים לא יכול היה להגיע אליו, יריתי בו למוות. לא מצאנו עליו פצצה".
תיאוריו של מורטון מזכירים את תיאורי ההגנה של אלאור אזריה. גם פרקליטיו של החייל טענו שחשש שהמחבל נושא על גופו מטען נפץ ולכן ירה ללא קבלת פקודה. הטענות, כזכור, לא התקבלו בבית הדין הצבאי.
אנשי הלח"י האשימו את מורטון ברצח בדם קר, ניסו להתנקש בחייו, אבל הוא נפצע באורח קל בלבד. הבריטי המשיך לשרת את האימפריה במושבות בטרינידד וניאסלנד (מלאווי), חזר לאנגליה, שם עבד כקצין אבטחה בחברת הנדסה. הוא הלך לעולמו ב־1996, בגיל 89.
על מותו של שטרן נכתבו ספרים ועבודות מחקר. כששאלתי את הבן אם נותרה פינה חשוכה שניתן להאיר, הוא לא יכול היה להצביע על אחת כזאת. אלא שההיסטוריה דאגה להשאיר בצד אירוע נשכח. בשנת 1963 כתב הסופר האמריקאי ג'ראלד פרנק את הספר “המעש" על מעללי הלח"י. הוא התרכז בהתנקשות בלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, שנרצח על ידי חברי המחתרת בנובמבר 1944.
ההתנקשות אומנם התרחשה בקהיר יותר משנתיים אחרי מותו של שטרן, אבל האירועים מרחוב מזרחי ב' מוזכרים בספר. פרנק היה זה שהכתיר את המקרה כרצח. מורטון, שכבר היה אי־שם הרחק מפלשתינה, נפגע והגיש תביעת דיבה נגד הסופר האמריקאי בבית משפט בלונדון. על פי החוק הבריטי, לא התובע צריך להוכיח שדבריו אמת אלא דווקא הנתבע.
פרנק נאלץ לשכור צוות הגנה אנגלי שיטפל בענייניו. חבריו ביקשו להיעזר בשירותיו של מקס זליגמן, עו"ד ממוצא וולשי, שחי בישראל ונהג לייצג בחינם את עצורי המחתרות. רוברט מוריס, העו"ד הבריטי, הסביר לזליגמן שאם הם רוצים לזכות את פרנק, הם חייבים להביא עדות ראייה של מי שצפה במורטון יורה בשטרן בדם קר.
זליגמן לא השאיר אבן על אבן. הוא עבר אצל כל מי שנכח באזור ביום מותו של שטרן וגבה תצהירים כדי לבסס את הטענה שהמוות לא היה בגדר הריגה מוצדקת בידי שוטר שבסך הכל ביצע את תפקידו. העבודה של זליגמן הייתה מרתקת, והיא משרטטת אירוע דרמטי כמו עדות חיה ליום היסטורי. הררי תצהירים וחילופי מכתבים שחלק מהם מובא כאן.
“אני מקס זליגמן, החתום מטה, עורך דין מרחוב ביאליק 1 בתל אביב, עומד מאחורי הדברים", הפרקליט כתב בתצהיר שהוא עצמו מסר. “הכרתי את אברהם שטרן המנוח, שאיתו היו לי יחסים מקצועיים. גם את מר מורטון יצא לי לפגוש לעתים תכופות בגלל שייצגתי מספר רב של אנשים שנרדפו והושמו במאסר, בלי משפט. מורטון היה אז הקצין האחראי על החקירות הפליליות במחוז הדרומי במשטרת פלשתינה, שמפקדתה ישבה ביפו.
"ב־7 בפברואר 1942 נפגשנו במשרדו של מר מורטון ועל שולחנו היה מונח רובה ‘סטן'. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי נשק בחדרו. שאלתי מה הסיבה, והוא ענה ‘זה בשביל הכנופיה של שטרן. אם אראה אחד מהם, קודם אירה ורק אחר כך אשאל שאלות'".
שטרן היה באותם ימים המבוקש מספר אחת. פרס של אלף לירות ארץ ישראליות הונח על ראשו. “הוא לא דגל בגירוש האנגלים מהארץ אלא פעל מהרעיון הבסיסי שארץ ישראל היא של היהודים והיא מגיעה לנו", מסביר בנו יאיר. “ארץ שצריך לכבוש בחזרה, מהאנגלים או מהטורקים. מי שמפריע צריך לגרש אותו בכוח".
ביום שנרצח, שטרן התחבא בביתה של טובה סבוראי, פעילת לח"י. בעלה משה, אף הוא מבכירי הארגון, הביא אותו כמה ימים לפני כן עם מזוודה ומיטה מתקפלת. משה עצמו נפצע לפני ששטרן נורה, בפשיטה בריטית על דירה ברחוב דיזנגוף 30, שם חברי לח"י התאמנו בנשק.
“ב–27 בינואר 1942, יחד עם חברי אברהם אמפר ביקרנו בדירתו של זליג זאק, ברחוב דיזנגוף", סיפר משה סבוראי בתצהיר שהגיש. “בערך בשעה ארבע וחצי הדלת נפרצה ונכנס אל החדר ג'פרי מורטון כשבידו אקדח ומסביבו מספר שוטרים. הוא שאל: ‘איפה מר שיף?' ומיד ירה באמפר בחזה. אני וזאק הרמנו ידיים, אבל מורטון המשיך לירות. שני כדורים פגעו בגופי. בעוד אני שוכב על הארץ, מתבוסס בדמי, הוא ירה בזאק, אחר כך התקרב אלי וממרחק של מטר ירה בראשי, כדור שפגע לי בלסת".
בלח"י היה מי שהפנה אצבע לעבר סבוראי כמי שהסגיר בטעות את מיקומו של שטרן. עד היום יאיר, הבן, משוכנע שזה אכן מה שקרה. “סבוראי פלט את הכתובת כששכב פצוע בבית חולים", אומר שטרן. “הוא לא עשה את זה בכוונה. הוא ויעקב אליאב שכבו בבית חולים ביפו, ושמר על החדר שוטר אנגלי, שמסתבר שידע עברית. יום אחד אמא של אליאב באה לבקר ואמרה לסבוראי ‘אני הולכת לראות את אשתך'. הוא ענה ‘תמסרי דרישת שלום גם לאורח'. האנגלי הבין ישר והודיע למפקדיו".
סבוראי, שנפטר לפני חמש שנים בגיל 97, נלחם בכל הכוח במי שהאשים אותו בהסגרת שטרן. את פעיל הלח"י אנשל שפילמן הוא גרר למשפט דיבה - וזכה. הוא הוכיח שמבחינת שעות הביקור של האם בבית החולים והפשיטה על הדירה בפלורנטין, אין אפשרות תיאורטית לתיאום. סבוראי ניהל משפטים דומים גם נגד עיתון “מעריב" וארכיון צה"ל בגלל אותה קביעה.
“ההאשמות מאוד פגעו באבי, לכן הוא נלחם עד שזכה", מספרת חרות תמרי, בתו של סבוראי. “עד היום מעריצים אותו, אבל אסור לדבר על זה, כי יאיר הבן חושב אחרת. כל קבוצה יש לה בעיות ואינטריגות משלה. דווקא המנהיגים אף פעם לא חשדו באבי. אמרו שזה שטויות".
חרות הייתה תינוקת כשאמה מסרה אותה לידי סבתה כדי שלא תהיה עדה לסכנה, בטח כשאורח כל כך חשוב מתאכסן בביתם. “יאיר הגיע לדירה שלנו משום שלא היה לו איפה לגור", היא נזכרת. “הוא עבר מבית לבית, אבל פחדו לשכן אותו. תמונותיו פורסמו בציבור ומי שהסתיר או שהיו הורגים אותו או שאוסרים. הורי ידעו אבל לא הייתה ברירה. הם העריצו אותו, הוא היה בעיניהם האדם שיביא גאולה לארץ. כמה ימים לפני כן יאיר אמור היה לצאת למקום מסתור בירושלים, אבל כל הדרכים היו חסומות, כי כולם חיפשו אותו".
טובה סבוראי, אמה של חרות, שנפטרה אף היא בגיל 97, במרץ 2013, חייתה את אותם ימים עד למותה. היא ובעלה כתבו ספרים, הרצו על התקופה, מהאידיאליסטים של פעם. בתצהיר שהגישה, סיפרה טובה סבוראי: “סמוך לשעה עשר בבוקר, 12 בפברואר 1942, נשמעה דפיקה קלה בדלת ביתי על הגג ברחוב מזרחי ב' 8, תל אביב. בפתח הדירה עמד קצין הבולשת הבריטית ווילקין ומאחוריו שלושה שוטרים בריטים במדים. כבר שעה לפני כן שמע שטרן, שהתגורר בביתי, רחש חשוד על הגג, שמעבר לשני התריסים המוגפים".
ווילקין פנה אלי ואמר: ‘למה אינך מבקרת אצל משה?'. בעלי, משה, היה פצוע ועצור באותה שעה. ווילקין התחיל להתעניין בניירות שהיו על השולחן הקטן, נכנס איתי לשיחה על המחתרת, ‘אמפר מת וזאק מת, את יודעת שכולם יגמרו בבית הקברות בנחלת יצחק'. הם החלו לאט–לאט לבחון את החדר וכעבור דקות אחדות הביאו שתי שכנות כדי שתהיינה נוכחות. חיפשו ליד שתי הספות ובפינות השונות. שוטר ניגש ופתח את הארון, תחב את ידו פנימה, הרגיש את שטרן והוציא מהכיס אקדח. אני קפצתי ועמדתי בין השוטר לבין שטרן ואמרתי: ‘לא לירות, או שתירה בי'. מר ווילקין ניגש לשוטר, הוריד בעדינות את ידו והושיב את שטרן על הספה".
את השכנות, בלה גולדברג ותרזה וייזל, הבריטים הביאו כעדות לחיפוש. בתצהיר שהגישה לעו"ד זליגמן, סיפרה גולדברג: “הושיבו אותי ואת הגברת וייזל על כיסאות מול הדלת. החלונות והתריסים היו סגורים, והחדר היה מלא שוטרים. השוטרים עשו חיפוש בכל פינה, ושוטר אחד, עם אקדח, פתח את הארון, שם היה אברהם שטרן. לא הכרנו אותו, לא ראינו אף פעם. קצין גבוה הושיט צילום של שטרן, שפורסם בעיתון, ושאל אם אנחנו מכירות את הפושע, ענינו שלא. שטרן היה לבוש, אבל בלי נשק. הוא נראה חלש והכבלים ששמו על ידיו כאילו נפלו, כי הן היו כל כך רזות. הושיבו אותנו מול דלת הארון, כי חשבו שיש לו נשק ואם היה יורה, רצו שיירה קודם בנו. שטרן לא דיבר. הוציאו בתחילה את הגברת סבוראי ואחרי זה אמרו גם לנו לצאת מהחדר".
מכאן הכל מתחיל להיות מטושטש. שום עד יהודי לא נשאר יחד עם שטרן כדי לספר על מותו. “הוכנסתי למכונית ומר ווילקין עמד לידה, מסתכל לכיוון דירתי ומחזיק ביד אחת את ידית הדלת שבתא הנהג", סיפרה טובה סבוראי בתצהירה. “הוא חיכה למשהו. הייתי בטוחה שהוא מחכה שיורידו את שטרן למעצר. לפתע נשמעו יריות. ווילקין נכנס מהר למכונית. צעקתי בכל כוחי: ‘הם רוצחים את שטרן'".
עו"ד זליגמן הגיע במהלך התחקיר שעשה לג'וזף ברנר, שהיה בלש במשטרת פלשתינה בפיקודו הישיר של ג'פרי מורטון. ברנר סיפר מה קרה באותו יום.
“מר ווילקין נכנס לחדרו של מורטון במטה המשטרה ואחרי כמה דקות מורטון יצא כשאקדח בידו", הוא אמר בתצהיר. “חצי שעה לאחר מכן מר מורטון חזר למשרד ואמר לי להתלוות אליו לבית החולים הממשלתי ביפו. הוא הכניס אותי לחדר שבו הייתה גופה מכוסה, מונחת על אלונקה. הוא ביקש ממני להביא את משה סבוראי, שהיה מאושפז בבית החולים. הבאתי את משה. מורטון הסיט את השמיכה וביקש ממני לשאול את משה אם הוא מזהה את המת. מיד ראיתי שמדובר באברהם שטרן, הכרתי אותו אישית, אבל סבוראי אמר: ‘אני לא מכיר'. מורטון התעצבן וחזר: ‘אתה לא יודע מי זה?'. סבוראי נענע את ראשו ואמר שלא.
“החזרתי את סבוראי לתאו ומורטון ביקש שאביא את מר לוינשטיין, שגם הוא שכב פצוע בבית החולים. גם לוינשטיין לא זיהה ומורטון היה ממש כעוס. הוא עזב את בית החולים ונסע לבית החולים הדסה בתל אביב, שם ביקר את המפקח דיכטר, שנפצע בפיצוץ. מיד כשנפגשו, מורטון אמר: ‘המפקח דיכטר, בדיוק עכשיו נקמתי את דמם של גולדמן ושיף'. גולדמן ושיף היו שוטרים שנהרגו בפיצוץ, שבו נפצע המפקח דיכטר. זו הייתה שמועה נפוצה בין השוטרים והציבור שאברהם שטרן נורה בכוונה על ידי מר מורטון, למרות שבהודעה הרשמית נאמר ששטרן נורה אחרי שניסה לברוח ממעצר".
אף אחד ביישוב לא האמין ששטרן נורה בזמן שניסה להימלט. השכנה בלה גולדברג סיפרה בתצהירה: “קראתי למחרת בעיתון שכתבו ששטרן רצה לברוח דרך חלון בית השימוש, אבל זה היה שקר גדול. החלון היה סגור, והדלת סגורה וכל החלונות סגורים, אז איך יכול היה לברוח?".
סנגוריו של הסופר פרנק הבינו שבלי עדות ראייה תהיה להם בעיה לבסס את טענתם שמדובר ברצח. חשבו שם להסתמך על דבריו של סרג'נט דניאל דיי, כפי שגם הופיעו בספרות ובראיון ישן שנתן לעיתונות הישראלית. לפי דיי, כפי שפורסם, הוא מאלה שנשארו עם מורטון ושטרן בחדר. “אז ניגש מורטון אל מאחורי גבו של שטרן, דחף אותו אל החלון וירה בראשו", דיי סיפר בראיון. “שטרן נפל ומורטון המשיך לירות לו בחזה. אחר כך הפנה את ראשו אלי ואמר: ‘ראית שהוא ניסה לברוח'".
רק שדיי הכחיש יותר מאוחר את הדברים במכתב ששלח לפרקליטיו של הסופר. “לא זוכר מה עשיתי ביום ששטרן נורה", כתב. “אני יודע שמורטון ניסה להשיג אותי, אבל הייתי עסוק בעבודה אחרת. למיטב זיכרוני, מעולם לא ביקרתי במקום שבו היו היריות".
ג'פרי מורטון ניצח במשפט הדיבה. “ההסכם בין הצדדים הושג, וההחלטה תוקרא בבית המשפט (הפרטים עדיין לא סופיים)", נמסר במכתב מפרקליטיו הבריטיים של פרנק לעו"ד זליגמן בנובמבר 1965. “תשלום של 2,000 ליש"ט יועבר למורטון על הוצאות משפט ונזק. לאור הנסיבות, אני חושב שהקליינט שלי נהג בחוכמה כשהסכים להסדר, אם כי זו בטח אכזבה גדולה עבורו".
אפשר רק לשער מה קרה בחדר ברחוב מזרחי ב' 8 בתל אביב. על אכזריותו של מורטון הופיעו לא מעט עדויות. “אבי נרצח. סופו היה טרגי, אבל צפוי", משוכנע יאיר. “נניח שלא היו מגלים את המקום שבו הסתתר, אז כעבור חודש, או חודשיים, היו תופסים והורגים אותו. לא היו משאירים בחיים. בשביל האנגלים הוא היה המטרה מספר אחת".
רוני, אמו של יאיר, גילתה לבנה על מות אביו רק בכ"ט בנובמבר 1947, יום ההחלטה באו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות בארץ ישראל - יהודית וערבית. “עד אז סיפרו שאבי נסע לאיזה מקום רחוק ושהוא יחזור", יאיר נזכר. “חייתי בתקווה שאראה אותו יום אחד. כשאנשים התחילו לרקוד ברחובות, בעקבות ההחלטה באו"ם, ושאלתי למה, אמי ענתה שתהיה מדינה, אבל במלחמה על עצמאותה אבא נהרג. נכנסתי לשוק. קלטתי שאין אבא ולא יהיה יותר. אמי סיפרה שבכיתי במשך שלושה שבועות ברציפות".
שטרן הבן משמש כיו"ר העמותה להנצחת מורשת לח"י וחלליהם. תקופה בהחלט הולכת ונשכחת. “מה שאני עושה חשוב לדורות הבאים", הוא משוכנע. “הדור הצעיר מקבל את המדינה כמובנת מאליה. נולדו לארץ חופשית, ויש הרבה שאומרים ‘אני אגור בברלין משום שהגבינה כאן יקרה'. זה מטורף. חשוב שאנשים יידעו שהמדינה בכלל לא מובנת מאליה, היא לא דבר שקיים פה בשביל להתמקח עם הפלסטינים על כמה מגרשים. היא נבנתה בהרבה דם, ולא רק של אבי. אנשים שחשבו שזה הבית היחיד ליהודים בעולם ואין מקום אחר".
התרעות פיקוד העורף