כתיבה הייתה ב־100% תרפיה עבורי. כשאני כותבת, אני ממש מתנתקת מהסביבה", אומרת נורית מנור, אלמנתו של רס"ל דן מנור ז"ל, שהיה מכונאי בצוללת אח"י דקר.
בימים אלה הוציאה מנור את ספרה השלישי ״אפרודיטה בחוף מציצים״ (הוצאת אקליפטוס), ובו אוסף סיפורים שהחוט המקשר שלהם הוא האובדן, אהבת אדם, קבלה אנושית ומסתורי הגורל - אלמנטים שהיו שזורים גם בחייה.
אח"י דקר, צוללת בשירות חיל הים הישראלי, טבעה ב־25 בינואר 1968, בדרכה מבריטניה לישראל. כל 69 אנשי צוותה נספו. שרידי הצוללת ומקום טביעתה התגלו רק בשנת 1999. מנור, 77, ערכה את הניסיון הראשון שלה בכתיבה רק אחרי מציאת שרידיה של הדקר, שנתנה לה את התחושה שעכשיו היא יכולה להתחיל להביע גם את עצמה ולא רק לפעול למען איתור הצוללת.
"דן ואני היינו נשואים ארבע שנים, אבל החברות שלנו התחילה חמש־שש שנים קודם לכן", מספרת מנור, אם לשלושה: אלדר, 54, וארנון, 53, (בניו של מנור) וזוהר, 42, שנולד מזוגיות שנייה שלה עם אמנון אבל ז"ל. "למדנו בכיתה מקבילה בבית הספר העממי ויצמן ביפו. היינו הולכים לצופים ביחד, לריקודים סלוניים, והקשר ממש התחזק כשהתגייסנו לצבא. הוא התגייס לחיל הים, לצוללות, ואני הייתי בחיל האוויר. כשהתגייסנו הקשר הפך לרומנטי. התחתנו בשנת 1964 וטסנו לפורטסמות' באנגליה, שם התחילו לשפץ את הצוללת".
"הרגשתי שעכשיו אני נפתחת ויכולה לדבר, שיש לי מקום עכשיו לדבר על עצמי כי תמיד דקר הייתה בראש מעייניי. לפני שמצאו את הדקר התעסקתי עם זה פול־טיים ג'וב. התארגנתי עם משפחות נוספות בעמותה, עשינו הכל כדי שימצאו את הדקר, וזה בסופו של דבר עשה טוב לכולם וגם לחיל הים. ברגע שמצאו את הדקר אז גם כל הקונספירציות ירדו מהפרק, זה הבריא את חיל הים".
ספרה השני היה "בית הספר האנגלי" המספר על אלמנת צה"ל שנוסעת להודו ומתכתבת עם חברתה שנסעה לדרום אמריקה. ספרה החדש והשלישי, המוצע למכירה בחנויות הספרים ברחבי הארץ וגם בגרסה דיגיטלית, הוא אוסף של סיפורים.
"אלה סיפורים על החיים, גם כואבים וגם אופטימיים", היא אומרת. "אפרודיטה היא משהו מאוד חלומי, ובספר שילבתי את החלום עם הריאלי. חוף מציצים הוא החוף הכי קרוב אליי והוא מקום של בית עבורי. הים הוא מקום של נחמה עבורי, של געגוע ושל כאב. הפגישה עם הים מאוד קשה לי.
"הים תמיד נראה מאוד יפה עם כל מיני צבעים, אבל מצד שני תמיד הרגשתי שהים אומר לי: 'אני לא עשיתי כלום, אני לא הטבעתי את הצוללת'. זו אהבה לים וכאב גם יחד. אני גם מצלמת את הים ומציירת אותו. תמיד התחושה היא שיש בים משהו שמקביל לגורל, מהדברים שאין לנו שליטה עליהם".
התרעות פיקוד העורף