פעמיים יצא פרופ' סמי סמוחה להפגנות נגד הרפורמה המשפטית. חתן פרס ישראל לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ומחשובי חוקרי השסעים בחברה הישראלית עמד עם מטרייה בגשם ובדק את הנוכחים. “אני סוציולוג, אז הדבר הראשון שאני בודק בהפגנה כזאת הוא מי מגיע אליה", הוא מחייך. “ראיתי המון אנשים אבל רק אתיופית אחת. חיפשתי כיפות, ומצאתי מפגין אחד עם כיפה. לא שמעתי אנשים מדברים רוסית, למרות שזה לא אומר שהם לא היו שם. אחר כך חיפשתי מזרחים, לפחות לפי המראה שלהם, כי מה יכולתי לחפש חוץ מנראות, והיו בודדים. אז כל מה שחשבתי באותו ערב היה שזו הפגנה של אשכנזים מהמעמד הבינוני ומעלה שתומכים במרכז־שמאל. לא ציפיתי למצוא שם אנשי ימין, אבל שלא יהיו אתיופים או מזרחים שתומכים במרכז־שמאל? עד כדי כך אין דתיים ליברליים מחוץ לימין שאפילו אחד לא הגיע להפגנה? מאוד כאב לי לראות את זה".
ערב יום העצמאות ה־75 למדינת ישראל, נדמה שהשיח העדתי והקרע בין מזרחים לאשכנזים הולך ומתעצם, בניגוד לתחזיות בימי כור ההיתוך במאה שעברה, שגרסו שעם השנים הוא יימוג באופן טבעי תוך כדי אינטגרציה בין האוכלוסיות. השיח העדתי שהתעורר שוב בעקבות פסק דין דרעי, הדמעות של אוסנת מארק בשידור חי ותחושות הזעם של דוד אמסלם, רק הבהירו שהשד העדתי לא הלך לשום מקום. כל זה על רקע ההתפלגות הברורה בהצבעות גם בבחירות האחרונות בין הקיבוצים לעיירות הפיתוח הסמוכות להם.
פרופ' (אמריטוס) סמוחה, לשעבר דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת חיפה ונשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית וכיום חבר האקדמיה הלאומית למדעים, הוא דמות מרתקת. מצד אחד, הוא חוקר בעל שם עולמי בתחום הסוציולוגיה הביקורתית, מצד אחר, דגם "הדמוקרטיה האתנית" שפיתח על בסיס המקרה הישראלי, שאומץ גם במדינות אירופה ואסיה, עורר התנגדות וביקורת בקרב סוציולוגים וחוקרים.
סמי סמוחה נולד בבגדד בדרך נס. לקראת סוף הריונה של אמו פרץ פוגרום ה"פרהוד" ביהודי בגדד, שבמהלכו נרצחו 181 יהודים. הפורעים ניסו לפרוץ גם לביתו של סמוחה, אך אמו ואחיו הסתתרו במרתף הבית וניצלו. לאביו היה פחות מזל. הוא נתפס ברחוב, נדקר, נפל לצד כמה יהודים שנרצחו, התחזה למת וניצל. ההסתה הנאצית בעיראק שימשה רקע לפרעות וכעבור עשור שימשה דחף מרכזי לעליית המשפחה לארץ. הנסיבות הללו צרבו בתודעתו של סמוחה - שהיה רק בן 9 בהגיעו לישראל - זהות יהודית פגיעה ורגישות להבדלי מוצא. 70 שנה לאחר מכן החליטה מדינת ישראל להכיר בסמוחה כניצול שואה, ובכך נוספה למכלול הזהויות שלו זהות נוספת.
סמוחה נשלח עם משפחתו למעברת כפר אונו למגורים באוהל ולאחר כשנה וחצי לצריף. "אבא שלי מצא עבודה כשוטר במחלקת הקשר וכך לא היינו ממש עניים, אבל הפגיעה המעמדית הייתה אנושה, ירדנו ממעמד בינוני למעמד עובדים נמוך, ממגורים בווילה לאוהל ולצריף", הוא מספר. "אבא שלי הפך ממנהל תחנת רכבת לשוטר קשה יום, ואמא שלי באה ממקום של תרבות עשירה למדינה שמעולם לא למדה את שפתה ותרבותה. משבר ההגירה היה איום, כי המשפחה נקלעה אליו שלא מבחירה, בלי יכולת לחזור ולמרות שקיבלנו אזרחות בארץ, היינו בפועל פליטים".
ב־74' התקבל סמוחה כמרצה באוניברסיטת חיפה, שהייתה אז חדשה ולכן פתחה את שעריה לקליטת סגל אקדמי שאינו מהזרם המרכזי. סמוחה פיתח ידע וביקורת על החברה הישראלית כחלק מתנועה במדעי הרוח והחברה בישראל של אותן שנים. לתפיסתו, ישראל היא לא מדינה מערבית. "דפוסי התרבות הלא מערביים של ישראל כוללים יחסי אנוש לא פורמליים, משפחתיות חזקה, יחס לחוק כנורמה גמישה ולא כל כך מחייבת, אי־כיבוד פרטיות, סגנון דיבור 'דוגרי', נימוסים גסים, אובססיה לא להיות 'פראייר' וביטויים של פוסט־טראומה", הוא מאפיין. "גם יחסי הדת והמדינה בישראל אינם מערביים, כי בארצות המערב ישנה הפרדה בין דת למדינה ובישראל הדת שזורה בחיים הציבוריים כמו באיראן ובמדינות מוסלמיות. הרבנים הם בעלי הסמכות לקבוע מיהו יהודי, ואין בשום מדינה מערבית מידה כזו של כפייה דתית כמו בישראל".
גם הדמוקרטיה בישראל לפי סמוחה איננה ליברלית כמו במערב אלא אתנית: “אין לישראל חוקה, כך שאין בה הגנה מספקת על הפרט והמיעוט, הדמוקרטיה בישראל היא נוהל ולא מהות, כי ישראל מכריזה על עצמה כמדינתו של העם היהודי ולא כמדינת כל אזרחיה. היא לא מדינתם של מיליון וחצי אזרחים ערבים, אבל היא מדינתם של יותר משבעה מיליון יהודים החיים בתפוצות, שאינם אזרחיה ואינם תושביה הקבועים".
דגם הדמוקרטיה האתנית שסמוחה פיתח על בסיס המקרה הישראלי עשה לו כנפיים בארץ ובעולם, וסמוחה הוזמן ליישם את המודל בשבע מדינות במזרח אירופה. בדגם נעשה שימוש גם בחקר הודו, מלזיה, לטביה ופולין בין שתי מלחמות העולם והוא הוחל על תקופות בהיסטוריה של סלובקיה, מקדוניה, אסטוניה וצפון אירלנד. אבל הוא גם הקים על סמוחה התנגדות חריפה בקרב חוקרים וסוציולוגים בישראל ובעולם. המחלוקת הקשה ביותר הייתה על תקפותו בישראל: "תקפו אותי על שבדגם הדמוקרטיה האתנית ישראל מצטיירת כדמוקרטיה סוג ב' ולא כדמוקרטיה ליברלית עם חסרונות. חוקרים אחרים טענו שהדגם דווקא נותן לגיטימציה לישראל על ידי הצגתה כדמוקרטיה, בשעה שאין היא דמוקרטיה כי אזרחיה אינם הריבון אלא העם היהודי ולא כולם שווים בפני החוק". עד כדי כך התפיסה הזו הייתה שנויה במחלוקת, שבטקס חלוקת פרסי ישראל, כשסמוחה ניגש לקבל את הפרס מידי ראשי המדינה, לחשה לו שרת החינוך דאז פרופ' יולי תמיר שבעיניה ישראל איננה דמוקרטיה אתנית.
התרעות פיקוד העורף