רגע לפני פתיחת שנת הלימודים בשבוע הבא קיבלו תושבי היישובים בעוטף עזה הודעות מפיקוד העורף, כשבאחת מהן מפורטות ההנחיות להתנהגות תלמידים בהסעה בשעת חירום - להתכופף מתחת לקו החלונות, להגן על הראש עם הידיים ולהמתין עשר דקות. הודעה זו עברה בקבוצות הווטסאפ של בתי הספר ושל הורי התלמידים, עוררה חרדה רבה, ובעיקר הציפה שוב את הדעות החלוקות בנוגע לחזרה ללימודים בעוטף.
"חזרתי באפריל, ואני מקבלת פניות ממושבים ומקיבוצים אחרים שלא רוצים לחזור אבל אין להם ברירה. יש חוסר יכולת להכיל את הפרט ולהבין שיש הרבה חברים מהקהילה שלנו שנפגעו באופן קשה ולא מתאים להם או שהם לא יכולים לחזור כרגע, זה מסובך. בגדול התחושה היא שמשרד החינוך הפך להיות כלי נגד התושבים, שבאמצעותו מכריחים אותם לחזור לבתיהם.
"איזה נבחר ציבור מוכן לקחת על עצמו את האחריות על אוטובוסים עמוסים בילדים שעומדים במגרש חניה סמוך לגדר עם עזה? בתנועת ‘קומו!’ אנחנו מרגישים שצריכים לאפשר את מרב הפתרונות ולגלות את מרב הגמישות, ואם כבר איזושהי מועצה החליטה על פתרון אחד, אז צריכים לעשות את זה בהסכמות רחבות ובשותפות - ולא בכפייה או מהיעדר ברירה”.
"מפקירים אותנו"
בשנת הלימודים החולפת ילדי דורות, הממוקם מזרחית לשדרות, למדו עם ילדי קיבוץ רוחמה, שנמצא מזרחית מדורות ומרוחק יותר מהגבול. בשנת הלימודים הקרובה אפשרות זו חסומה בפניהם ופתוחה רק עבור תלמידים מהיישובים סמוכי הגדר כפר עזה ונחל עוז, שצפויים לחזור בתחילת או בהמשך שנת הלימודים מהמקומות שאליהם פונו. לשאר הקיבוצים הסמוכים - כמו אור הנר ומפלסים - אין מקום בבית הספר הזה.
“התחושה היא שמפקירים אותנו”, אומר אב ממפלסים. “התחושה היא של אטימות. פונינו כמו כולם, נדדנו בלית ברירה, וכשנאלצנו לחזור – חזרנו למציאות קשה. אשתי ואני לא מצאנו פתרון לבעיה ועדיין בודקים כל מיני כיוונים”.
“כהורה, לא דמיינתי שלא יהיה מענה עורפי. צריך להבין שמבית הספר רואים את עזה. עכשיו בונים שם חומה נגד טילים ומוצבים חיילים, זה יותר מלחיץ. בסוף ההבנה היא ששום דבר לא השתנה מלפני ה־7 באוקטובר, זה רק יותר מפחיד. זו התחושה שלנו. ביקשנו מהמועצה מקומות עורפיים באזור צאלים וגבולות.
"הפתרון הזמני הוא בית ספר זמני בקיבוץ גבולות, שהוקם יש מאין ולא היה מסודר, זה היה פלסטר בזמן שהיינו מפונים. כשהתחילו לחזור מפונים, הוקם בית ספר בצוחר, שהמועצה קוראת לו ‘אזור עורפי’, אבל חלק מההורים מתנגדים להגדרה הזאת, כי יש שם בומים ואזעקות, והמרחק הוא כ־7 ק"מ מהגבול. הוא הוקם לטובת הנוער, וכולל חטיבה ותיכון. כולם רוצים לעזור למועצה האזורית אשכול חוץ מהמועצה האזורית אשכול”.
כרגע, הפתרון המוצע להורים של "נופי הבשור" שלא מעוניינים לשלוח את ילדיהם לשם הוא בית הספר "אשל הנשיא", המרוחק כחצי שעה נסיעה מ"נופי הבשור" ונמצא על הכביש שבין אופקים לבאר שבע. להורים לתלמידים ביסודי מוצע לשלוח את הילדים לבתי הספר שהוקמו בקיבוץ גבולות וביישוב צוחר, שניהם מחוץ לגבול של 7 ק"מ מהרצועה. “הבן שלי, שעולה לכיתה ח’, ילמד ב’אשל הנשיא’, זו נסיעה של 30 דקות, והבת שלי, שעולה לכיתה ד’, תעבור לגבולות. הרבה הורים שולחים את הילדים שלהם לשם ולתיכון ‘רמת הנגב’”, אומר אורפז.
“בנובמבר האחרון התחלתי לעבוד בתיכון ברמת הנגב, מועצה דרומית אלינו, והתחברתי מאוד למקום ולאנשים, ככה שאני מוצא את המקום שלי שם ולא בתיכון ‘נופי הבשור’ שבו לימדתי. קיבלו אותנו בחום ובאהבה, ויש שם תלמידים שלי מבית הספר, אז הסביבה הייתה די מוכרת. אני לא מסוגל לחזור לעבוד ב’נופי הבשור’. חשוב לציין שהרבה נרשמים גם לקריית החינוך, למרות קרבתה לגבול, כי הילדים רוצים להיות עם החברים שלהם, זה דבר חשוב לשיקומם.
"יש הורים שהסכימו לזה בגלל הסיבה הזאת ויש הורים שסומכים על הצבא. המועצה לא מגובשת, כל אחד מפוזר במקום אחר. ההורים שולחים את הילדים בפחד כי קשה להם לעמוד מול רצון הילדים. תחשוב שהנסיעה לקריית החינוך היא בכביש 232, ‘כביש המוות’ או ‘כביש הדמים’, כפי שהוא כונה ב־7 באוקטובר, שבהמשך שלו היה פסטיבל הנובה. אשתי פסיכותרפיסטית והיא אומרת שאי אפשר לרפא טראומה במקום שבו נוצרה הטראומה.
"איך אפשר לרפא את הטראומה של הילדים כשהם יעברו כל יום דרך הכביש הזה, יחשבו על המחבלים שהיו שם ויראו את האנדרטות? זה לחוות את הטראומה כל יום מחדש. בסוף המועצה הכריעה אותנו, פיצלה אותנו, ולכן לדעתי השיקום יהיה קשה מאוד”.
"אני יודעת שיש הרבה הורים שלא מסכימים ולכל אחד יש את הסיבות והסיפור האישי שלו. חשוב לי שלבת שלי, שעושה את המעבר מגן חובה לכיתה א’, יהיה מעבר חלק כי גם ככה זה מעבר קשוח. יש לי עוד ילדה שעולה לטרום חובה שתהיה בגן של עין הבשור. אנחנו הולכים על כל הקופה. יש חששות אבל אני מרגישה הרבה יותר בנוח ובטוחה בקיבוץ”.
"חיילים מחוץ לבית הספר"
"נתנו שמונה שעות חינוך לכל מחנך בכיתה כדי ללוות את הילדים, בנינו תוכניות מבוססות מקום כדי שהתלמידים לא ילמדו רק בכיתות, עבדנו על נושא החוסן האישי והחברתי של הילדים. הדגשים שאנחנו שמים הם חינוך השלם - ראיית כל ילד וילדה לאורך כל שעות היום בשיתוף עם החינוך החברתי, גיוס כוח אדם, ביטחון, בטיחות ופיצול לכיתות קטנות”.
"האתגר העיקרי הוא להחזיר את התלמידים לתלם כי כל אחד מהם פונה למקום אחר, היה בקצב אחר ולא הייתה אחידות מבחינת החומרים. זה תהליך מרגש של תקומה מחודשת. העיר הייתה חסרת חיים ופתאום לראות את החיוך של הילדים גרם להבין את החשיבות של התהליך. האתגר הגדול מאוד הוא לקיים יום לימודים מלא וארוך למרות הקשיים”.
התרעות פיקוד העורף