זו התקופה הזו השנה, השבוע האביבי הזה אחרי פסח, כשהילדים רק חזרו מהחופשה ומזג האויר שונה לגמרי מלפני החופשה: חם ונעים בחוץ. כולם לא התראו שבועיים וחצי, אז כל מה שהם רוצים עכשיו, ילדות וילדים בכיתה ה', זה לפזז בשמש ולפטפט אחד עם השני ולדגדג אחד את השני ולהזיז את הגוף ולהרים רגליים באוויר. וגם לשבת לא יפה על הכיסאות לצד הבמה, בזמן שקבוצות קבוצות של ילדים וילדות עולים ויורדים ומדקלמים באופן משתדל אך רק חצי ברור את התפקידים שלהם, שחלקם טקסטים קאנוניים וחלקם נכתבו, למרבה העצב שבדבר, רק השנה.
ואז תמיד הילדות עולות להתאמן על ריקוד שעבדו עליו עם המורה להתעמלות, אבל גופים של ילדות לא כל כך מיועדים לריקודים של אבל וצער, הם מלאים חיים ועליזות, והילדות מקפצצות ומניעות את האיברים מתוך הקשבה לקול הפנימי שלהן, מנותקות מהסיטואציה, וגופן חוגג את החיים הצעירים שלו, הן רוקדות כמו שילדות רוקדות, הן שמחות. מדי פעם נזכרות מה האירוע ומרצינות, ושוב מקלילות כמו ציפורים קטנות.
אנחנו נותנים בידיהם דגלים ומיד הם נלהבים, גופם נמתח לגודל השליחות והם מנפנפים בדגל, ושוב זזים הגופים הצעירים בריקוד הילדי. הם מנסים לעקוב אחר מילות השיר הבוקע ממערכת ההגברה, אבל במגרש מולם בדיוק כיתות ו' בשיעור ספורט או משהו, וזה מסיח את הדעת, הם מנפנפים בדגליהם בעוז, שכולם יראו, ומחייכים חיוך רחב.
אנחנו מגדלים את הילדים שלנו בארץ, שבה ילדים גדלים ונהיים מהר מדי חיילים, לוחמים ומפקדים, וילדות גדלות ונהיות מהר מדי חיילות ותצפיתניות ומפקדות, שמגנות בגופן על טירונים. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו בארץ, שבה ילדים לומדים על כך עוד בשלב שגופם הקטן רוצה רק להתרוצץ בחצר בית הספר, אך הם מבינים ולומדים שכולנו ביחד בזה, ושגם להם יש תפקיד וכבר עכשיו.
מה אני אומרת על זה? לא אומרת, רק מתבוננת על זה, ולוכדת את הרגע. את השמש והילדים והמגרש והמורות והאהבה והטקס, שבסוף הוא תמיד מכובד, ומקרב, ומרגש את כולם ובעיקר את הילדים עצמם. זה אחד מטקסי ההתבגרות שלהם. הם לא ישכחו אותו, זה בטוח.
הכותבת היא רכזת בתי הספר היסודיים ברשת דרור, בתי חינוך
התרעות פיקוד העורף