תוכנית "שורשים" שהשיק לאחרונה משרד החינוך מבקשת לענות על צורך אמיתי – חיזוק זהות יהודית וציונית בישראל. אך הכפייה, המדידה והחדגוניות שבה מציגים את הזהות עלולות להשיג את ההפך.
זהות יהודית אינה מונופול של אף זרם, היא שייכת לכל חלקי החברה הישראלית. חינוך אמיתי לזהות דורש דיאלוג, פתיחות וגמישות – לא כפייה ומבחנים. שורשים יהודיים יכולים להיות מקור לחיבור ולשייכות, או להפוך לשלשלאות מגבילות.
מטרת התוכנית נשחקת לנוכח האופן שבו היא מיושמת: כפייה פדגוגית, סיווג חד־ממדי של זהות והשטחה של מורכבות תרבותית וחברתית עשירה. במקום לבנות גשרים של הכלה וכבוד למגוון, "שורשים" מציגה דגם צר של זהות יהודית וציונית, שעלול להרחיק רבים במקום לקרב.
הניסיון למדוד זהות וערכים במבחנים סטנדרטיים כמו מיצ"ב הוא בעייתי. זהות היא עניין מורכב, רגשי, דינמי, והיא נבנית מתוך חוויות, משפחה, חברה והיסטוריה. כשהופכים את הזהות למבחן, מפספסים את מהותה האמיתית. אין עוררין על כך שחינוך לזהות, להיסטוריה ולמורשת הוא נדבך מרכזי בבניית חברה יציבה וחזקה. חשוב לטפח את השייכות לעם ולארץ וליצור דיאלוג בין מגזרים, עדות ודתות. אך השאלה היא באיזה מחיר.
תוכנית "שורשים" מחייבת את כל תלמידי ישראל בשעה שבועית של לימודי תנ"ך, מבחני מיצ"ב בתנ"ך, סיורי חובה באתרי מורשת יהודית, שחלקם טעונים פוליטית, כמערת המכפלה, והיא אף חלה על תלמידים ערבים ומיעוטים אחרים. מטרתם של תכנים אלה, המועברים בתקצוב של מאות מיליוני שקלים, היא יצירת שינוי מערכתי ואידיאולוגי דרך מערכת החינוך.
הזהות היהודית בתוכנית מוגדרת באופן צר, המזוהה עם הימין הדתי־לאומי בלבד. התוכנית מתעלמת מזרמים דתיים וחילוניים, מעדות מזרחיות ואשכנזיות, מעולים מאתיופיה ומרוסיה, וכמובן מנוכחות ערבית, מוסלמית ונוצרית. ישראל היא פסיפס חברתי ותרבותי עשיר, אך "שורשים" מחייבת זהות אחידה, שעלולה ליצור תחושות ניכור, דחייה ופילוג בקרב תלמידים שאינם מזדהים עם גישתה.
כשכופים זהות – יוצרים דחייה. כשפותחים דלת – יוצרים קרבה. הבחירה בידינו: נוכל לטפח את השורשים, לפתוח מרחבים, ולהניח לזהות לפרוח בדרכה הייחודית, ללא כפייה.