המציאות הישראלית מזמנת לנו התמודדות עם מתחים ביטחוניים ברמות שונות ברחבי הארץ. פתיחתה של המלחמה עם איראן הוסיפה לאי־הוודאות ולתחושת הדחק שמלווים את ההורים במהלך השנה וחצי האחרונות. היא הכניסה את כולנו למצב חירום מתמשך – הכולל אזעקות, קולות נפץ, ודאגה עמוקה לשלומם של ילדינו. אנחנו חשים אחריות ורצון עז להגן על ילדינו ולתת להם תחושת ביטחון. אני מבקשת לשתף אתכם, ההורים, בהמלצות פשוטות ובהירות להתנהלות מיטיבה עם ילדים בזמן חירום – המלצות המבוססות על מודל "מחומש ההורות".
בלב המודל נצבת המודעות: חשוב שההורים יהיו במודעות. חשוב שכהורים נחשוב: מה קורה לנו, מה המצב מזכיר לנו, איך הגוף שלנו מגיב.
במצב החירום יש שני מצבים: אזעקה ושהייה במרחב המוגן. במרחב המוגן אין יותר סכנה אבל הפחד נשאר. כדי להתמודד עם הפחד, חשוב לעשות עבודה פנימית שמטרתה להחזיר את עצמנו לאיזון – כל אחד בדרכו: באמצעות נשימות עמוקות, האזנה למוזיקה, דיבור עם אדם קרוב וכדומה.
אנחנו צריכים לאוורר רגשות. כדאי שנעשה זאת עם חברים או משפחה ולא עם הילדים שלנו. ילדינו זקוקים שנשמור עבורם על תחושת היציבות, עדיף לא לשתף אותם במצוקה. עלינו לזכור לנהוג כלפי עצמנו בחמלה. גם אם לא פעלנו כפי שתכננו – אין מקום לנזיפות עצמיות. ההורות בעת חירום מאתגרת וכולנו עושים כמיטב יכולתנו. מעבר למודעות המודל מתייחס לחמישה עקרונות התנהגות של הורות מיטיבה. עקרונות אלה מסייעים למחשבה על ההתנהגות בימי חירום
1. שותפות בין המטפלים המרכזיים. החלטות משותפות עם בן/בת הזוג: מה עושים, איך פועלים: האם משכיבים ילדים בממ"ד? מוציאים ילדים מהמיטה לממ"ד? יורדים למקלט השכונתי? לחדר המדרגות? האם נוסעים לאזור בטוח יותר? איך מארגנים את הילדים? חלוקת תפקידים בין ההורים (מי אחראי על מה). עלינו כהורים לשמור את עצמנו, לחזק את בן/בת הזוג, לגבות זה את זה ולפנות למקורות תמיכה מתאימים (לדוגמא חברים, משפחה).
2. היו מנהיגים הומאניים - מנהיגות חשובה במיוחד בזמן חירום: אנחנו המנהיגים של ילדינו. לקיחת אחריות – במצבי אזעקה עלינו להיות ממוקדים ושקטים ככל האפשר. הילדים רואים ושומעים אותנו כדאי להימנע מהתנהגויות של לחץ, פאניקה והרמת קול. עלינו לחשוב על המצב ולתכנן את ההתנהלות במידת האפשר. עלינו ליזום הסבר לילדים. להבהיר שכוחות הביטחון שומרים עלינו. חשוב שנמנע מילדינו חשיפה לתכנים מיותרים כמו חדשות. כדאי שנהפוך את המרחב המוגן למקום נעים ונדאג שיהיו בו משחקים, בובות וספרים.
3. התנהגו באהבה. קרבה גופנית חשובה: מגע וחיבוקים מאוד עוזרים אבל חשוב לא לחנוק את הילדים ולא להפוך אותם למרגיעים שלנו.
הסחת הדעת באמצעות עשייה משותפת עוזרת (לדוגמא משחק ויצירה), סיפור סיפורים. כמו כן מאוד חשוב שיח עם הילדים – מילה טובה, להבהיר לילדינו שבמקום המוגן הם כבר לא בסכנה. לתת לילדים לבטא את עצמם ולקבל את חששותיהם. אנחנו יכולים לתת צ'ופרים אבל לא להיסחף עם זה. לשמור על ה"ביחד" של המשפחה. אם אחד מאתנו מתוח ועצבני – להבהיר לילד שאני דואג ושאין בי כעס כלפי הילד.
4. עודדו לעצמאות. חשוב שניתן לילדים מידע בהתאם למקום ההתפתחותי שלהם. עלינו לתת לילדים מידע אמין אבל לא מציף. לא לתת לילדים היסחף בפנטזיות. אפשר לומר: "כבר פחדת בעבר. מה עשית אז?". אחריות אישית: לתת משימות שהילד יכול לעשות (לדוגמה, "כשיורדים למקלט את מביאה את הבקבוק שלך", "אתה לוקח את הספר") והערכת הסיוע של הילדים. כדאי לאפשר לילדים לבחור מה הם רוצים לקחת לממ"ד/מקלט או להכין איתם מראש. להיות ערים להתנהגות רגרסיבית שנגרמת ממתח אצל ילדים: אם יש נסיגה של הילד כמו הרטבה, מוצץ, אצבע – להבין ולהכיל.
5. הנהיגו כללים. עלינו לשמור על סדר יום: קימה ושינה בזמנים קבועים, ארוחות מסודרות וכיו"ב. סדר יום עשוי לשמור על ילדינו מבלבול ופחדים. הם זקוקים לשמירה על רצף ועל סדר קבוע ככל האפשר. עלינו להראות גמישות אך לא לוותר על קיום חובותיהם של הילדים כגון סידור החדר, התנהגות מתונה וכיו"ב.
בתקווה לימים שקטים!
הכותבת היא ראש המעבדה לחקר הגיל הרך, ראש המגמה לייעוץ חינוכי, החוג לחינוך מיוחד וייעוץ חינוכי, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב וחברת הנהלת העמותה למען הילד בגיל הרך.