נכדתי בת ה־10 החלה לפתח הפרעות אכילה. היא כמעט לא יוצאת מהבית, מסרבת להיפגש עם חברות, הפסיקה לאכול הרבה מאוד מאכלים שפעם היא ממש אהבה, וירדה במשקל. ניסינו לדבר איתה, היא הולכת לטיפול פסיכולוגי ומבטיחה שתאכל, אבל היא לא מסוגלת.
חשוב לי לציין שעוד לפני שזה התחיל שמתי לב שיש בתוכה כעס פנימי – בבית הספר היא מתנהגת כמו כולם, ומעולם לא התלוננו עליה, אבל בבית היא אוגרת כעס עד שהיא מתפוצצת ומגיבה בצורה לא פרופורציונלית לדברים. ממש צורחת ומאיימת על ההורים שלה, שעובדים ממש קשה ולא נמצאים רוב היום בבית. ניסינו לדבר איתה כמה וכמה פעמים, אבל זה לא באמת עוזר. איך אפשר להקל עליה ולעזור לה להתגבר?
“לפי מה שאת מתארת נראה שהילדה מפתחת לא רק הפרעות אכילה, אלא גם הפרעות נפשיות. אני כאן, כרגע, לא באמת אוכל לעזור לך, אבל חשוב לי לציין שאני נתקלת בזה יותר ויותר. באופן כללי, לתפיסתי, זו תוצאה של הורים טובים מדי. כשמילת המפתח פה היא מדי. ילדים, מגיל מוקדם, צריכים להבין את הקשר בין סיבה לתוצאה – כשאני מתנהג בצורה מסוימת תהיה לזה תוצאה מסוימת. ילדים הם ילדים – העניין הוא שברגע שהם עושים משהו שאני רוצה להכחיד, אני רוצה ללמד אותם לא לעשות את זה יותר. אני אגיב באופן כזה שהילד יבין שיש קשר בין ההתנהגות שלו ובין מה שקורה בשטח. זה לא עונש – זו התוצאה הכי הגיונית".
“אין לזה קשר לעובדה שההורים עובדים קשה – יש לזה קשר לעובדה שההורים שבים הביתה ומפצים ומרצים את הילדים ולא שמים גבולות ומרחמים. אני לא יודעת אם זו הפרעת אכילה או לא, אבל תפקיד ההורים שלה עכשיו הוא לעזור לה. ממתי אני מפחדת מילדה עצבנית? היא מפגינה את הערך שלה ואת הכוח שלה מול ההורים, וככה היא מצליחה להפעיל אותם. הילדה הזו לא מספיק מוחזקת".
"בבית יש משהו שמאפשר לה לשבור את הכלים, אבל צריך ללמד אותה לעשות עבודה. אני חושבת שכדאי שתדברי עם ההורים ותבדקו אפשרות לקחת את הילדה לפסיכולוגית שתצליח לסייע לה. שהילדה לא תבטיח שתאכל, אלא שבאמת תצליח לאכול. צריכים להתחולל שינויים מאוד משמעותיים בבית – כולל הדרכת הורים לאבא ואמא”.
אני סבתא לשלושה נכדים, ומודאגת מאוד מההתנהלות של הוריהם. הבת שלי החליטה שלא צריך לחסן את הילדה הקטנה שלה, והיא פשוט לא חיסנה אותה בשום חיסון. אני הייתי מזועזעת. מה יהיה אם חס וחלילה משהו יקרה לילדה? איך היא יכולה לקחת אחריות על זה? נשמע לי לא תקין בעליל. אני כועסת במיוחד כשאני רואה את כל הידיעות על הפוליו והחצבת. בתי ובעלה פשוט לא מאמינים בחיסונים, ואני משתגעת מזה. מה דעתך?
“יש מצבים בחיים שבהם אנחנו מרגישים חוסר אונים, אבל אין לנו באמת מה לעשות עם התחושה הזו. למה הכוונה? את לא יכולה לגרום להורים לחסן את ילדיהם. אלה ההורים. אל תקלקלי את היחסים שלך איתם. אם מישהו יכול לשנות את דעתם, זה מישהו אחר, חיצוני, אולי רופא".
"בינתיים, אני מציעה שתשחררי, למרות הדאגה. כל מה שאת אומרת להם, הם כבר יודעים, וההתנגדות שלהם – לא חשוב מה מקורה, לא רלוונטית כרגע. את צודקת, זה באמת מאוד מסוכן, אבל אין לך מה לעשות עם זה כי הם דבקים במה שהם עושים. אנחנו דואגים מאוד לנכדים שלנו, וזו דאגה לגיטימית. אנחנו רואים לפעמים את הילדים שלנו עושים טעות, אבל ידנו קצרה מלעשות שינוי”.
התרעות פיקוד העורף