להמחשה, היא מתארת את התנהלותם של שני הבנים הגדולים: “הם לא רוצים שמישהו יתייחס אליהם כאל ’יתומים’, לא מחפשים את הרחמים. גם כשביקשו מהם להשתתף בטקסי זיכרון, הם לא רצו. אחד מהם הסכים בסוף לעשות מצגת קצרה".
לעומת זאת, הבת שתעלה השנה לכיתה ב’, מגיבה אחרת: “בשנה שעברה, בהתחלה היא לא התייחסה לכך שאבא לא ליווה אותה ליום הראשון בבית הספר, בכיתה א’. אבל אחרי חודשיים היא נשברה, ופתאום אמרה לי שהיא רצתה שהוא יהיה איתה. היא אמרה הרבה פעמים למורה שלה שהיא מתגעגעת לאבא".
במקרה זה, אומרת אלמוסנינו, נדרשה רגישות מיוחדת מצד הצוות החינוכי: “המורה שלה לא דחתה אותה, ולא אמרה ‘עכשיו לא הזמן’. היא עצרה איתה, נתנה לה חיבוק, נתנה לה מקום לבכות או לצייר. הילדה שלי מאוד יצירתית, היא כמעט כל יום מביאה ציור. זה חלק מההתמודדות שלה, וחשוב היה שהמערכת תאפשר לה לעשות את זה".
התמודדות מיוחדת במינה הפגינה הבת הצעירה יותר, בגן הילדים. “כשילד אחד בכה כי אבא שלו במילואים, כולם הציעו לו עצות", אלמוסנינו מספרת. “ואז הגיעה הבת שלי. היא לא מתמודדת עם געגוע זמני, אלא עם געגוע אינסופי. והיא אמרה את זה בפשטות: ‘אבא שלי מת’. הצוות לא ניסה לעדן או להסתיר. נתנו לה לדבר, להיות אמיתית. הילדים לא צריכים רחמים, ואין צורך להראות להם עיניים עצובות. הם לא רוצים שיתייחסו אליהם כאל יתומי צה"ל. הם רוצים שיראו אותם כילדים שמחים ומלאי שמחת חיים. הם מבינים את ההקרבה של אבא שלהם, אבל לא רוצים לשקוע בשכול, אלא לחיות באושר. זה גם מה שאבא שלהם היה רוצה עבורם".
תתייחסו רגיל
מעבר לקושי הרגשי, היא מתארת גם את האתגר הלוגיסטי. נאמן מתארת קיץ אינטנסיבי במיוחד שבו נאלצה להחזיק לבדה את כל מערך הבית: “בגלל המלחמה הכל נדחה לסוף השנה, והפך לבלתי אפשרי – קונצרטים, טקסים, רישומים לבית הספר. פתאום גיליתי ששכחתי לרשום את אחד הילדים להשאלת ספרים, ועמדתי בפני מצב שבו אצטרך לקנות את כל הספרים בעצמי. אם היה לי בן זוג לצידי, כל הדברים הקטנים האלה היו הרבה יותר פשוטים. עכשיו הכל עליי".
מהצוותים החינוכיים, היא מתעקשת להבהיר, הילדים אינם זקוקים ליחס מיוחד. “בהתחלה הייתה התלבטות איך לגשת לילדים", היא מתארת, “אבל די מהר אמרתי למורים: ‘תתייחסו אליהם רגיל'. זה מה שהם צריכים – לא רחמים, לא עדיפות, לא מבטים עצובים. רק ככה הם יכולים להמשיך, לחזור לשגרה. במחקרים נמצא שיתומים ‘אזרחיים’ מתמודדים לעיתים טוב יותר מיתומי צה"ל, דווקא משום שאין סביבם מעטפת חונקת של תשומת לב. אנחנו לא צריכים הגזמה ביחס – אנחנו צריכים שייתנו לנו לחיות רגיל".
“כל אחד מהם מתמודד עם האובדן אחרת", היא אומרת. “זה תלוי לא רק בגיל, אלא גם באישיות. האתגר האמיתי הוא לא רק לשאת את הכאב – אלא לנסות לחזור למסגרת החינוכית, לבית הספר, לפנימייה, לחברים, כשהשגרה שהייתה פעם יציבה ובטוחה התפרקה ברגע אחד".
מאז נפילתו של עומר מתמודדת המשפחה גם עם עקירתה מהבית בצפון. “אנחנו עדיין מפונים, רחוקים מהקהילה הטבעית שלנו, וזה מערים קשיים גם על הילדים", מסבירה וינשטיין. “זה הופך כל אירוע – תחילת שנה, טקס סיום, אפילו יום לימודים רגיל – למאתגר פי כמה. הילדים לא חוזרים לאותה קרקע מוכרת, אלא נאלצים להתחיל הכל מחדש, ובתוך כל זה הם גם נושאים את האבל".
היא מזכירה בהקשר זה את התמיכה של ארגון “משפחה אחת", המסייע לנפגעי טרור. הארגון לקח את בניה למחנה קיץ ומסייע להם להתמודד עם קשיי היומיום, גם בלימודים. “זה גלגל הצלה", היא אומרת. “העובדה שהילדים נמצאים עם עוד ילדים שאיבדו את הוריהם, ומוצאים מכנה משותף, עוזרת להם להתמודד עם המצב יותר מכל טיפול פסיכולוגי. עכשיו הם חזרו ממחנה לקראת שנת הלימודים, וזו הפעם הראשונה מזה חודשים ארוכים שאני רואה אותם מחייכים".
בין אמפתיה לרחמים
מנדל־ברנר מתייחסת גם לתפקידה של מערכת החינוך בנושא. “המורים יודעים להגיב היטב למצבי חירום מיידיים – בימים ובשבועות הראשונים. אבל כשהזמן עובר, הציפייה היא שהכל יחזור לשגרה", היא טוענת. “בפועל, ילדים יתומים לא חוזרים לשגרה. מערכת החינוך כמעט אינה מכשירה את המורים להתמודד עם תהליך האבל המתמשך, וכך נוצרים מצבים כואבים, כמו ילד ששמע מהמנהל שלו שעליו ‘להיות כמו כולם’. משפט כזה מוחק את המציאות של הילד ויכול אף להרחיק אותו מהמסגרת".
במקביל, היא אומרת, הילדים עצמם אינם רוצים להיות מושא לרחמים: “הם זקוקים להתחשבות, אך לא לתיוג. הגבול בין אמפתיה לרחמים דק מאוד, וילדים חשים בו היטב. כשמתייחסים אליהם כאל ‘מסכנים’, הם נסגרים ומתרחקים. אבל כשמכירים בכאבם ונותנים מקום לשיח פתוח, בלי להוריד מהם אחריות או לצבוע הכל ברחמים – הם נפתחים ומוצאים כוחות".
במציאות הזו, בתי הספר הפכו לעוגן של יציבות, תמיכה וחוסן – בזכות גננות, מורות, מורים, יועצות, יועצים, פסיכולוגים ופסיכולוגיות שמלווים את התלמידים ונמצאים לצידם. המשרד פועל לחיזוק ולהרחבת מערך התמיכה הרגשית מתוך בתי הספר עצמם: תגברנו את שעות הייעוץ, הרחבנו את התקצוב לשירותים הפסיכולוגיים, העמקנו את ההכשרות, וקידמנו הסכם שכר חדש לפסיכולוגים החינוכיים שיאפשר תגבור בכוח האדם. בשנת הלימודים תשפ"ו נמשיך להרחיב את המענים, כולל הכשרות ייעודיות לצוותים, חיזוק התמיכה בהורים ועוד, מתוך אחריות למרחב חינוכי שבו ההתמודדות מובילה לצמיחה".
התרעות פיקוד העורף