זה לא שהבעיות במערכת החינוך נפתרו, רחוק מכך, אבל בן דויד מסבירה כי "זו לא העת להשבית את מערכת החינוך. את המחלוקות אפשר ליישב בהמשך. יום פתיחת השנה הוא יום חג לתלמידים, למורים ולהורים, יום חשוב מאין כמותו, במיוחד בתקופה הקשה מאז 7 באוקטובר. אם ניקח את היום הזה - הוא יחסר להם".
"אם אנחנו לא מצליחים ליישב את המחלוקות, אנחנו פונים לבית הדין. במקרים הכי קשים אנחנו מכריזים על סכסוך עבודה. שביתה היא נשק יום הדין, אי אפשר להשתמש באיומים האלה בשגרה, כי בסוף לא יתייחסו אליך, כמו במקרה של האיש שקרא 'זאב, זאב' - וזה מה שקורה במקרה של רן ארז", היא מסבירה.
כשהיא נשאלת מה האתגרים שעומדים בפני מערכת החינוך, בן דויד מצביעה בראש ובראשונה דווקא על המעורבות של ההורים. "הורים צריכים להבין את הקווים האדומים - מה מותר ומה אסור להם", היא מסבירה. "אם הם חורגים, חייבות להיות סנקציות. לא יכול להיות שהורים מוציאים את התסכול שלהם מהתקופה הקשה הזו על עובדי ההוראה".
היא מוסיפה ש"לא יעלה על הדעת שהורים ישלחו הודעות או יתקשרו למורים בלילה ויצפו שהם יענו מיד. צריך להעלים מהעולם את קבוצות הוואטסאפ של צוותי ההוראה עם ההורים. בארצות הברית הורה יכול לשלוח למורה מייל, ולמורה יש פרק זמן מוגדר לענות, בין שבוע לעשרה ימים. זה יוצר סדר. צריך לחנך את ההורים להכיר בסמכות של המורה".
אפשר להבין הורים שמתרעמים על כך שבמסגרת הסכם שנחתם במאי עם משרד החינוך הוספתם שלושה ימי חופשה למורים, שמתווספים לעשרות ימי חופשה בשנה.
"זכות ההורים לבקר אותי, אני גם מבקרת אותם. אני לא מתייחסת לביקורת, כי אני משרתת רק את עובדי ההוראה. ההורים צריכים להבין שאנחנו רוצים שלצוותי החינוך יהיה טוב. אם להם יהיה טוב - גם לילדים שלהם יהיה טוב. אני דואגת למערכת החינוך, ועם כל הכבוד, כשמדובר בחינוך - מי שצריך להיות במרכז זה עובד ההוראה, לא אף אחד אחר. לא ההורה ולא התלמיד".
התפקיד של המורה השתנה בשנים האחרונות", היא קובעת, "פעם התפקיד שלו היה להקנות ידע. כיום הילד לא זקוק לידע הזה, יש לו הרבה אמצעים דיגיטליים לרכוש ידע. תפקיד איש החינוך הוא לחנך, לעודד את הילדים לפעלתנות, לסקרנות ולחקר. אנחנו צריכים ללמד אותם להיות אזרחים טובים. הצלחת התלמיד זו הצלחת המורה. ההורים צריכים לתת למורה לעשות את העבודה שלו".
לדגול באיכות ולא בכמות
אתגר נוסף שבן דויד מצביעה עליו מדובר זה שנים רבות: מספר הילדים בכיתות ובגנים. לפי נתונים של משרד החינוך מ־2023, חסרים כיום כ־7,000 כיתות וגני ילדים. במקום להוסיף כיתות חדשות, מצופפים עוד ועוד תלמידים בכיתות הקיימות. "לא יעלה על הדעת שכיתות יהיו עמוסות בצורה כזו", היא אומרת.
"גם אם המורה או הגננת מצוינים - אף אחד לא יכול להעניק יחס אמיתי לכל תלמיד, כשיש 35 ילדים בגן או 38 בכיתה. זה קשה עד בלתי אפשרי. חייבים לצמצם את מספר התלמידים".
בן דויד טוענת שהמחסור בולט במיוחד באזור המרכז, בעיקר בתל אביב. "אסור להתפשר בחינוך", היא אומרת. "אי אפשר למלא את החסר באנשים לא איכותיים, צריך להכניס למערכת את האנשים הטובים ביותר, צריך להשקיע במבנים של כיתות, בהכשרת מורים, בתנאים טובים, בתנאי עבודה, ולדגול באיכות ולא בכמות".
היא מוסיפה ש"מורה שטוב לו הוא שגריר של מערכת החינוך, והוא יעביר את זה הלאה ויגרום לעוד אנשים להצטרף למערכת, ולהפך: בתקופה הנוכחית מורים משדרים שמאוד קשה להם, תוקפים אותם, מתנהגים כלפיהם באלימות פיזית ומילולית - אז הם משדרים שלא כדאי להיכנס למערכת. מי שלא חווה את המציאות בכיתה או בגן לא מבין את גודל המאמץ, ההשקעה והקשיים".
"אני מזמינה כל אחד שטוען אחרת להיכנס לשעה אחת לכיתה ולראות כמה זמן הוא מחזיק. קל מאוד לבקר את המורים מבחוץ, אבל כשאתה בפנים - אתה מבין את גודל הבעיה. צריך לשנות את היחס לעובדי ההוראה. להעניק להם מעמד, כבוד, גיבוי, אמון. לתת אוטונומיה ניהולית - למנהל, למחנך ולגננת. רק כך אפשר יהיה להחזיר את האמון במערכת ולהביא אנשים טובים להוראה", היא קובעת.
טעות נוראית
צוותי הוראה מתחו ביקורת חריפה על ההסכם, טענו כי הקיצוץ שיתבצע בפועל יהיה גבוה מהמוסכם ובחרו להודיע כי הם חולים, מה שהוביל להשבתה של מאות בתי ספר וגני ילדים ברחבי הארץ. בתגובה, משרד האוצר הורה למשרד החינוך לא להכיר באישורי המחלה - צעד חסר תקדים - והמחאה דעכה בהדרגה.
בן דויד מתייחסת: "קודם כל אני חושבת שזו הייתה טעות נוראית של משרד האוצר להשית את הקיצוץ רק על המגזר הציבורי", אומרת בן דויד, "לא יעלה על הדעת שהקיצוץ לא הושת על כלל הציבור. יש מגזרים פרטיים שמרוויחים פי שלושה מאדם ממוצע ומהם לא לקחו כלום. זה הזוי. לגופו של עניין, אני חושבת שהסתדרות המורים עשתה מהלך שאף אחד לא הצליח לעשות".
אנחנו הגוף היחיד במדינה שהצליח להקטין את הקיצוץ מ־3.3% ל־0.95%. זה היה מאבק קשה. המחאה הייתה יוזמה של קבוצות חיצוניות שהסיתו את המורים. גופים חיצוניים שנכנסו לקבוצות וואטסאפ של מורים ועוררו אנרכיה, אבל זה לא צלח להם. עובדה שהכל נעלם. בסוף בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב הורה להחזיר את המורים לעבודתם ולשים סוף לאישורי המחלה הפיקטיביים", הוא מוסיפה.
הסכם שכר חדש צפוי להיחתם מול משרד האוצר עם סיום ההסכם הנוכחי, בדצמבר 2026. אחת הסוגיות המרכזיות בהסכם זה תהיה השתתפותם של מורים בתוכנית יום לימודים ארוך, הפועלת כיום בכמאה רשויות מקומיות בגני ילדים ובבתי ספר יסודיים, ומאריכה את יום הלימודים עד שעות אחר הצהריים המוקדמות, כולל ארוחת צהריים מסובסדת לתלמידים. בשבוע שעבר הודיעה בן דויד בדיון בוועדת החינוך בכנסת כי החל משנת הלימודים הבאה, עובדי ההוראה לא ישתתפו עוד בתוכנית.
לפי ההערכות, העלות החד־פעמית של התוכנית היא כ־14 מיליארד שקלים, בעוד העלות השנתית תעמוד על 1.4 מיליארד בלבד - נמוך מהתוספת השנתית לעלות החינוך המיוחד, שתעמוד בשנים הקרובות על 2.5 מיליארד שקלים בשנה. אומנם שר החינוך קיבל את המלצות הוועדה, אבל גורמים באוצר התנגדו בחריפות לתוכנית, ותיארו אותה בתקשורת כ"משוגעת והזויה".
"אנחנו בעד הרפורמה, אבל קודם כל רוצים לראות שהיא מתורגמת לשטח: שיבנו כיתות ושיינתנו המשאבים הדרושים", אומרת בן דויד. "כדי ליישם את המסקנות שלה צריך לבנות עוד 18־17 אלף מוסדות חינוך - כיתות וגנים. מתי יעשו את זה? המשיח יבוא ועוד לא תתחיל הבנייה. כשרוצים להוציא רפורמה לאור, חייבים ליצור תנאים מתאימים".
היא מדגישה: "לגבי ההמלצה להעביר את שבוע העבודה לחמישה ימים: לא נעבור לשבוע חינוך מקוצר, אם מבנה שבוע העבודה לא ישונה. בנוסף, חייבים לצמצם גם את שעות ההוראה. אנחנו מלמדים יותר מכל מדינות ה־OECD. אני לא דורשת יותר חופשות, אני דורשת צמצום מספר שעות ההוראה והגדלת שעות שהייה (שעות עבודה אישיות המוקדשות לליווי וסיוע לתלמידים - ד"פ). המורים לוקחים את העבודה הביתה, אז הם צריכים להיות מתוגמלים על זה".
הולכת בין הטיפות
בן דויד (60), האישה הראשונה שנבחרה לעמוד בראש הסתדרות המורים, מכהנת בתפקיד מאז 2016. לאורך השנים נשמעה ביקורת על תפקודה, גם מצד מורים שטענו כי הם לא חשים כי היא מייצגת את הדרישות שלהם.
"אני לא מתעסקת בביקורות", היא אומרת, "מה שמעניין אותי זה להשיג מטרות. יש לי יעדים שהצבתי עם הנהלת הסתדרות המורים, ואני מתעלמת מרעשי רקע. זה גם המסר שלי לעובדי ההוראה - ללכת עד הסוף בדרך שמאמינים בה".
במרוצת השנים שויכה לעיתים לצד פוליטי כזה או אחר. מבחינתה - היא מעולם לא הביעה את דעתה הפוליטית במסגרת התפקיד, ויודעת להלך בין הטיפות. גם כשהיא מעבירה ביקורת על התנהלות פוליטית שנוגעת לעובדי ההוראה. "כשממשלת לפיד־בנט הייתה בשלטון, הימניים קראו לי 'מפא"יניקית'. כיום, בימי ממשלת נתניהו, קוראים לי 'ליכודניקית'", היא אומרת.
"אם כל אחד מייחס לי משהו אחר - סימן שאני עושה את עבודתי נאמנה. הסתדרות המורים היא גוף א־פוליטי. מהרגע שנבחרתי הוצאתי את כל הפוליטיקה מההסתדרות. היום אף מפלגה לא יכולה להעמיד מועמד מטעמה. אני מייצגת את כלל עובדי ההוראה, שיש להם דעות פוליטיות מגוונות. אף פעם לא תשמעו ממני אמירה או ביקורת פוליטית - אני מייצגת את כולם. אני מכירה היטב את המשחק הפוליטי, אבל זה לא מעניין אותי".
בן דוד מדגישה: "אבא שלי תמיד אמר לי ללכת עם האמת שלי ללא מורא. זה מה שאני עושה. גם מי שלא מסכים איתי ועם הדרך שלי אומר שאני מאוד ישרה, אותנטית ומקצועית. אני תמיד מדברת מהלב. בסופו של דבר המורים בחרו בי לייצג אותם ולפעול למענם כי הם מאמינים בי, ואני מאמינה בהם".
בשנתיים האחרונות, מאז פרוץ המלחמה, בן דויד יצאה לביקור ביישובים שנפגעו: בבארי, בכפר עזה ובסעד, המקום שבו התחנכה בעצמה. בביקורים אלו פגשה מורים, גננות, מדריכים וילדים שחוו זוועות, טרגדיות ואובדן קשה. חלקם איבדו חברים, משפחות או בתים, והחוויות הללו הותירו בה רושם עז.
"הצוותים החינוכיים היו הראשונים להקים מסגרות למידה בעורף, בדרום ובצפון", היא אומרת. "הם נסעו שעות כדי לשמור על קשר עם הילדים, להוות עבורם דמות יציבה ומחזקת. פגשתי מורים שעברו חוויות קשות, איבדו בני משפחה ותלמידים, ועם כל זאת עוד היו צריכים להמשיך ללמד".
בן דוד מתארת: "ראיתי ילדים שביקשו ללמוד ערבית כדי להבין טוב יותר את הסביבה שלנו. הכאב שהם חווים ילווה אותם לאורך כל חייהם. אבל יחד עם זאת, ראיתי גם חוסן עצום: קהילות חזקות הצליחו להשתקם מהר יותר, ואנשים נתנו זה לזה עוגן ותמיכה, לעומת קהילות חלשות, שבהן השיקום ארוך ומורכב יותר".
כשהיא נשאלת על פתיחת שנת הלימודים מחדש בצל המלחמה, היא אומרת: "הצוותים החינוכיים נתנו וייתנו חוסן הנפשי ועוגן לילדים - גם כשהם עצמם חוו קושי אישי".
התרעות פיקוד העורף