שנה שעברה, ערב פתיחת שנת הלימודים, סיפרתי כאן על יומי הראשון בכיתה א', בבית הספר בארי. לא אחזור על כל פרטיו, אבל ממרום (כמעט) 56 שנותיי, הוא נראה עתה לא רק כזיכרון ילדות, אלא גם כלקוח מעידן אחר: מדי בית הספר כללו מכנסיים קצרים בצבע ירוק כהה, חולצת צווארון ירוקה קצרת שרוולים וכובע טמבל. לו אך היו מצמידים נוצה לשולי כובעי, הייתי נראה כמו פיטר פן.
היום הראשון ללימודים נפתח בטקס שממנו איני זוכר דבר, זולת השיר: "חמש שנים על מיכאל". אחר כך נכנסנו לכיתה ולמדנו לכתוב רק מילה אחת, בדפוס ובניקוד: שלום.
או אז הוציא כל אחד מאיתנו את הכריך שהכינה לו אמו מתיק האוכל, פרשנו לפנינו מפית בד, אכלנו ויצאנו להפסקה הראשונה בחיינו, אל החצר ה"קטנה" (לתלמידי כיתות א'־ג'). עת שבנו לכיתה, לימדה אותנו המחנכת עליזה אגמי את מילות שירה של נעמי שמר "12 הירחים" ("בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד"). מעט אחר כך באו ההורים לקחת אותנו הביתה.
המשך דרכי במערכת החינוך היה מוצלח מעט פחות: במבדקים שנערכו לקראת סוף אותה שנה כנראה שהצטיינתי, ובכיתה ב' נשלחתי לכיתת מחוננים בבית הספר צ'רניחובסקי (ששכן - ועודנו, ברחוב טשרניחובסקי, נשבע לכם שאני לא ממציא - הבדלי האיות "טסרובים" בזיכרוני).
אמי המנוחה לא הייתה אישה משכילה, אבל על מה שהחיים מנעו ממנה בהשכלה רשמית, הם פיצו אותה באינטליגנציה רגשית: מהר מאוד היא הבינה שלמרות הכבוד הכרוך בהסעה בכל בוקר, בטקסי ספיישל (לעיני כל השכנות), מהבית בנווה שאנן אל הכרמל הצרפתי על חשבון משרד החינוך, מוטב שאחזור ללמוד עם ילדי השכנים - והשיבה אותי לבית ספר רגיל.
היום בוודאי היו מאבחנים אותי כסובל מהפרעות קשב וריכוז, אבל בימים ההם לא היה נהוג לאבחן, לא כל שכן להתמודד עם ילדים סקרנים שלא מסוגלים ללמוד בדרכים המקובלות. המורים, ששמו לב לפער בין הידע הכללי שלי ואהבת הקריאה להפרעות בשיעורים, החליטו שאני משתעמם - והקפיצו אותי לכיתה ד'.
להיות יליד נובמבר וגם לקפוץ כיתה עלול להיות שילוב בעייתי מאוד לילד, רגע לפני תחילת גיל ההתבגרות. למזלי הייתי גדול פיזית ובוגר מנטלית - "מפותח לגילי", כפי שנהגו לומר עליי. אולי לא מספיק כדי לספק צרכיה של מורה לאנגלית בפתח תקווה, אם להידרש לסקנדל התורן, אבל מספיק מפותח כדי לשחק כדורגל בהפסקות או ללכת מכות (רק כשצריך).
מכאן זה הלך והידרדר: עד כיתה י' עוד החזקתי במסגרת לימודים רגילה, אבל בסוף אותה שנה נפלטתי לבית הספר האקסטרני. גם שם לא התמדתי: בכיתה י"א עוד הקפדתי על נוכחות, בכיתה י"ב כבר העדפתי לבלות בים, או לנסוע בטרמפים, כנח"לאי לעתיד, לקיבוץ שאליו היינו מיועדים (קיבוץ קלע גולן, לימים "רמת טראמפ"), ועל כן אין לי מושג איך הצלחתי לעמוד לבסוף בבחינות הבגרות, מה שאפשר לי לימים להירשם ללימודי תואר ראשון בתקשורת ומנהל עסקים.
לפעמים אני משתעשע במחשבות על "מה היה קורה אילו". אילו מערכת החינוך הייתה ערוכה להתמודד עם ילדים מסוגי; אילו לא היו מעבירים אותי לכיתת מחוננים; אילו לא היו מקפיצים אותי כיתה; אילו הייתי נשאר במערכת הממוסדת כדי לסיים את י"א־י"ב בתיכון עירוני ג' במקום לעבור למישל"ב. כמו בכל שעשוע מחשבתי שכזה, אני מגיע מהר מאוד למבוי סתום: אין לדעת מה היה קורה לי, קל וחומר שאין לדעת אם השינוי היה לטובה או לרעה.
מאחר שאני די אוהב את החיים כפי שמזדמן לי לחיותם, הרי שהרהורים כאלה אינם מלווים בתחושת החמצה. יש לי משפחה מקסימה, אהבה גדולה ועבודה שמאתגרת את מוחי מבלי לחסל את נשמתי - מה עוד יכול אדם לבקש?
בגילי נוח להודות שאני כבר לא יכול לרוץ כמו בן 20, לא יכול לצאת בערב בלי להזדקק לשנת צהריים ולא מסוגל כבר לאכול כמו פעם, לשתות כמו פעם ועוד דברים שפעם עשיתי בקלות רבה יותר (שלא לדבר על התדירות). לעומת זאת, קשה להודות שגם יכולת הלימוד שלי פחתה. בשנה שעברה סיפרתי לכם שאני לומד פורטוגזית בקורס למתחילים. קשה היה לי שלא לשים לב לכך שמעט מאוד מהחומר נצרב בזיכרוני, זאת לעומת הזיכרון הפנומנלי שאפיין אותי כילד ונער.
ולמרות זאת, על דבר אחד שהיה בי ביום הראשון לכיתה א' אני מקפיד לשמור מכל משמר: הסקרנות.
אם יש משהו עצוב במחשבתם של אנשים, קהילות, ארגונים ואפילו מדינות, הרי זה אובדן הסקרנות. אני כותב זאת מפני שנראה לי שבשנים האחרונות איבדנו את הסקרנות כלפי האחר: כיחידים, כעם וכמדינה. יש לנו קיום בלי עזה, אפילו בלי נשק גרעיני או גיוס חרדים, אבל לא בלי סקרנות. סקרנות ואולי גם הלך הרוח ההוא, שבמסגרתו המילה הראשונה שלמדנו לכתוב בעברית הייתה "שלום".
התרעות פיקוד העורף