"היה בלתי אפשרי"
"רציתי להציג את נקודת המבט של מי שהשקיע חמש שנים כדי להפוך למורה – רק כדי לפרוש אחרי שנה אחת. הוראה תמיד הייתה בדם שלי. גם כילד, הייתי סקרן, למדתי וחקרתי דברים במטרה להפיץ את הידע וללמד את הסובבים אותי. אולי זה גם קשור לכך שאני בן של מורה. אז כהמשך ללימודי המוזיקה שלי ב'רימון', הרחבה למסלול הוראה נראתה לי הגיונית, טבעית, דרך סבירה לייצר הכנסה ממוזיקה – דבר נדיר מספיק כדי שיהיה שווה.
"בשנה שעברה התחלתי לעבוד בשני בתי ספר יסודיים כמורה למוזיקה, ו... שמעו, זה חרא. יומיומי. וזו לא אשמת הילדים. בסופו של דבר, בשורה התחתונה, מצופה מהמורים לתת כל כך הרבה, לא 100%, אלא 200% בתוספת טיפ. עבודה אחרי שעות הלימודים, הכנה של שיעורים, שיחות עם הורים ועם המורים בצוות, הכנת מבחנים ועבודות וגם בדיקה שלהם, ותכלס? לא משלמים למורים מספיק.
"כל יום חייתי בתחושה של 'לא משלמים לי מספיק על זה'. רציתי לעבוד בהתאם לשכר, אבל זה היה בלתי אפשרי. היה כל כך הרבה מה לעשות, וכל כך מעט שכר, שלעבוד בהתאם למה שמשלמים לי היה פשוט לשים קצוץ ולהיות מורה גרוע.
"עזבתי את מערכת החינוך. בימים אלה אני מלמד רק באופן פרטי, ואני מתוגמל יותר, מאושר יותר, נהנה מהעבודה שלי.
"100% מהמורים במערכת החינוך הם ערכיים יותר ממני – ולא הייתי אומר שאני בן אדם חסר ערכים. מערכת החינוך מאבדת פוטנציאל למורים מעולים בגלל שהיא לא מתוקצבת, מנוהלת מזוויע, והדרישות מהמורים לא אנושיות. ועדיין יש מורים. אני בשוק כל יום שיש אנשים שעדיין לא עזבו את מערכת החינוך. אני מצדיע לאנשים האלה.
"אבל לא נראה לי שיש מקום לאופטימיות. באיזשהו שלב מורים יפסיקו לשבות – הם פשוט ייאלצו למצוא עבודה שמעריכה אותם. לא שביתה, התפטרות. וזהו.
"מה נעשה אז?".
היה מתיש
"במשך שלוש שנים הייתי מורה, אך מהר מאוד הרגשתי שחיקה. אהבתי את בית הספר שעבדתי בו. אהבתי את הצוות, קיבלתי המון מקום ליצירה. כמורה לתיאטרון, נתנו לי להוביל פרויקטים ולהראות את היכולות שלי, ותמכו בי. בית הספר שעבדתי בו נשאר קרוב אליי גם אחרי שעזבתי.
"אבל בחוויה האישית שלי זה היה מתיש. מצאתי את עצמי לוקחת הרבה עבודה הביתה, מעבר לשעות הרשמיות. זה זלג לחיים האישיים, לזמן עם הילדים שלי, לזמן שלי. הרגשתי שאני חייבת לעצור.
"היום אני במקום אחר – דומה, אבל גם שונה. אני רכזת פעילויות במרכז 'סבבה' בחריש ונותנת שירותים לילדים, לנוער ולבוגרים עם מוגבלויות. אני עובדת עם הקבוצות הקטנות, עם הילדים ועם המשפחות שלהם. זה לא אומר בהכרח שאני מסיימת לעבוד מוקדם יותר, אבל ההבדל הגדול הוא שהעבודה נשארת בעבודה. הבית הוא הבית. יש שעות מוגדרות, יש סדר, ומכבדים את זה.
"אני עדיין עובדת עם ילדים, עדיין מחנכת בנשמה. אני גם מפיקה אירועים לילדים ולמשפחות, ואני מגשימה את עצמי. התפקיד מאוד מגוון, כל הזמן אני לומדת דברים, ויש גיוון. בסוף, תמיד אהיה אשת חינוך. אני מרגישה שגם כאן אני זוכה לתת לילדים, מתוך תחושת שליחות – אבל גם לתת לעצמי. וזה חשוב לא פחות. כאישה וכאם לילדים קטנים, לא פשוט למצוא את האיזון בין משפחה לקריירה. היום אני מרגישה שמצאתי מקום שמאפשר לי את שניהם. וחוץ מזה, אני גם דולה לאחר לידה ומדריכת הנקה, תחום שאני מפתחת במקביל.
"היום, במבט לאחור, אני מרגישה שהמעבר הזה היה נכון לי. אני במקום יותר מדויק, כזה שמאפשר לי להמשיך לעשות עבודה חינוכית, להיות שליחה של ערכים, אבל גם לא לשכוח את עצמי".
דברים השתנו
"אני מהמייסדות של בית הספר הדמוקרטי בהוד השרון. הגעתי לשם לא מהוראה – הייתי כלכלנית כמה שנים, וככל שהילדים שלי גדלו והכרתי את המערכת, הבנתי שאני רוצה לבנות להם סביבה חינוכית שתתאים לתפיסות שלי. הצטרפתי לקבוצה שהקימה את בית הספר, בהתחלה עבדתי בתפקידים אדמיניסטרטיביים, ובהמשך עברתי ללמד. עם הזמן עשיתי תעודת הוראה, בלמידה מותאמת, עברתי השתלמויות והתפתחתי מקצועית ואישית.
"עבדתי שם במשך 25 שנה. אהבתי את העבודה, אהבתי ללמד, אבל בשנים האחרונות דברים השתנו – גם בתוך בית הספר וגם כחלק ממגמה כללית במערכת החינוך ובחברה הישראלית. הרגשתי את זה בשטח, והשפעת השינויים על ה־well being שלי הייתה עצומה. זה פשוט לא עשה לי טוב.
"אני אוהבת ללמד ילדים, לחנך, להיות איתם בקשר יומיומי. אני באמת מאמינה שיש לי השפעה גדולה על חייהם, ואי אפשר לתאר את הסיפוק בלשבת מול ילד ולדעת ששיניתי את חייו לטובה. אם המערכת הייתה אחרת, לא היה סיכוי שהייתי עוזבת את הכיתה.
"אבל הבנתי שזה הזמן לפרוש כנפיים. היום אני פועלת באופן עצמאי. למדתי הוראה מתקנת במתמטיקה, והקמתי קליניקה בבית. אני מלמדת באופן פרטי תלמידים מכיתות א’ עד ט’, גם ילדים מהחינוך המיוחד. דווקא איתם אני מרגישה שההשפעה שלי הכי חזקה, שזה המקום שבו אני באמת מצליחה לעזור.
"במובן הכלכלי, החישוב פשוט: 20 שיעורים פרטיים שבועיים, חמישה שיעורים ביום – משתווים להכנסה החודשית שלי במשרד החינוך, במשרה מלאה, ואפילו מעבר לכך. ובלי הלחצים הבלתי נגמרים, בלי תחושת חוסר הערך, בלי השחיקה. רק אני, התלמידים שלי והקצב שלי.
"וזה לא רק כסף. זו גם המשמעות. אחרי שנים של תסכול, של תחושת חוסר הערכה מצד המערכת, אני סוף־סוף במקום שבו אני יכולה לפרוח. ההחלטה לעזוב אחרי 25 שנה לא הייתה פשוטה, אבל היא הייתה הנכונה בשבילי. סוף־סוף אני מגשימה את עצמי, בדרך שלי".
"המערכת עובדת הפוך"
"אני חי את עולם החינוך, הערכים וההדרכות מגיל 16. היום אני בן 48, כלומר, יותר משלושה עשורים אני נמצא בתוך זה. הקמתי עסק בשם 'אלו”פ – כושר קרבי', עבדתי עם מי שרצו להגיע מוכנים לצבא, עם אנשים ממערכת הביטחון, עם מי שבאו מתוך מוטיבציה אמיתית. לפני כ־11 שנים הייתה לי הברקה. אמרתי לעצמי, מה שאני עושה זה לא חוכמה. האתגר האמיתי הוא לעבוד עם מי שקשה לו, עם מי שמתקשה להשתלב. החלטתי להיכנס למערכת החינוך.
"הייתי מורה במשך 11 שנה. עשר מהן בתיכון אחד, ועוד שנה בתיכון אחר. לימדתי חינוך גופני וכישורי חיים, אבל בשלב מסוים הרגשתי שנשברתי. המערכת עובדת הפוך. במקום ללמד אחריות, היא מקדשת ציונים. במקום להציב גבולות, נותנים עוד ועוד הזדמנויות חסרות משמעות. התיכון מנוהל היום על ידי ההורים, וההורים מנוהלים על ידי הילדים. אתה מנסה לחנך לכך שיש בחיים מצבים שאין בהם הזדמנות שנייה – ואז ההנהלה באה ואומרת שאתה צריך להתגמש. כך מגדלים דור שלא מבין מה זאת אחריות.
"זה שבר אותי. ניסיתי לשחות נגד הזרם, אבל המערכת כל הזמן ניסתה ליישר אותי, לשבור אותי. מורים שמתעקשים על דרך חינוכית אמיתית הופכים להיות 'בעיה'. בסוף מצאתי את עצמי מותש, מתוסכל, ואמרתי 'עד כאן'.
"במקביל היה לי תמיד העסק שלי, גוף פרטי גדול, מוכר ומוערך. שם הדרך שלי עובדת, שם יש לי השפעה, שם אני רואה פירות. אז למה להמשיך להילחם במערכת עיוורת, אם אני יכול להמשיך לחנך, להדריך ולהשפיע בדרך שלי?
"עזבתי את משרד החינוך. אני שלם עם ההחלטה הזו לחלוטין. אני ממשיך לעבוד עם נוער, להכשיר לצבא, ללמד מנהיגות, מנטליות, אחריות. אני יודע שהתלמידים שלי יוצאים לדרך עם יראת כבוד, עם ערכים, עם כלים אמיתיים לחיים. אני לא מוכן להיות חלק ממערכת שמייצרת הזנחה וחוסר ערכים. מעדיף להמשיך בשליחות שלי".
"להשפיע יותר"
"קודם כל, אני מכירה תודה על הדרך שעשיתי במשרד החינוך. בעבודה זו נחשפתי לילדים המקסימים, להוריהם, למורים שעבדתי איתם, ובעצם, מכל דבר למדתי.
"הרגשתי שאני רוצה להשפיע יותר, ולדעת יותר על תחום ההורות. כיוון שאני מגיעה מעולם של התפתחות אישית, קיבלתי את ההחלטה לעזוב את משרד החינוך כדי להגשים את הייעוד שלי.
"כיום אני מדריכת הורים וגם מורה להוראה מתקנת. אני מעבירה שיעורים פרטיים בביתי, כך שאני עדיין פוגשת ילדים. הבנתי עד כמה משמעותי הדבר, שהורה מקבל על עצמו לעבור הדרכת הורים ואיזה שינוי זה מחולל בו ובילד. בסופו של דבר, ההורה מקבל את הכלים שהוא מעניק לילד שלו, כלים שנותנים לילד חוסן וביטחון עצמי.
"זו השליחות שאני מרגישה היום. אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, וגם מאוד מעריכה את מערכת החינוך כי בזכותה הגעתי לשליחות הזו. אלמלא הייתי מורה לא הייתי מבינה שזו הדרך שלי להשפיע על ההורים ועל הילדים בצורה עוצמתית יותר".
התרעות פיקוד העורף