שלום שנה א': מורים חדשים כותבים לקראת השנה החדשה

סגירת מעגל משמעותית

סהר כהן, מחנכת כיתה י׳, באולפנת אמי״ת בגבעת שמואל

---

ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים כבר הייתי עם פרפרים בבטן.

בעוד רגע אני נפגשת עם הבנות שהולכות למלא את ליבי, הבנות שאני עומדת להשקיע בהן ולטפח אותן. הריח של התיק החדש, כלי הכתיבה החדשים, מראה הכיתה הריקה – כל אלה מהווים אתנחתה אחרונה לפני שהמקום יתמלא בצהלה של מאות תלמידות. ההתרגשות שלי עמוקה במיוחד כי אני חוזרת אל האולפנה שבה גדלתי, צמחתי והתפתחתי, לאותם מסדרונות ולאותן כיתות, אך הפעם בכובע אחר – כמחנכת. החזרה הזו היא עבורי סגירת מעגל מלאת משמעות. לפני שנים עמדתי במקום זה כתלמידה מלאת חלומות, והיום אני חוזרת לכאן מתוך תקווה ורצון להעניק השראה לדור הבא.

תחילת השנה הזו מיוחדת. כעם, אנו נמצאים בעיצומה של תקופה מורכבת ומאתגרת, שדורשת מאיתנו גבורה, אחדות לאומית והתבוננות פנימית. בתוך כל זה, התפקיד שלנו כאנשי חינוך מקבל משנה תוקף. המשימה אינה רק להעביר ידע, אלא לחנך לערכים של אמונה, עשייה, אחריות, אהבת ישראל גדולה כלפי כל אחד ואחת, וכן, ללמד את הבנות להתמודד עם אתגרים באומץ ובכוח, ולחזק בתוכן את הזהות היהודית והציונית.

אני מאמינה שהחינוך הוא התשובה. בחדר הכיתה, במעשים היומיומיים, בשיחות הקטנות, אנו מגיעים אל נבכי הלב, ובונים קומה, נותנים כלים שיחזקו את הדור הבא. אני מאמינה בתלמידות שלי. הן דור העתיד שלנו: הן יהיו הרופאות, עורכות הדין, המנהיגות, המחנכות, ולא פחות חשוב – האמהות של הדור הבא. כאן, בכיתה שלי, נמצא דור העתיד של מדינת ישראל. לחנך אותו זו זכות גדולה.

שנת לימודים טובה. הלוואי שנתבשר בה רק בשורות טובות.

חינוך הוא ביטחון

רס"ן (מיל') מברטו ארז זגייה, מורה להיסטוריה בתיכון בשדרות

---

המעבר מעולם הביטחון לעולם החינוך – האם יש קשר בין העולמות?

כקצין מילואים שביצע מעל 500 ימי פעילות בגזרות הדרום והצפון, אני מתחבר מאוד לפסוק מתהילים: “אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה – בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ”. מלחמת התקומה שנכפתה עלינו הזכירה לכולנו: זה הדור שלנו. זה התור שלנו. ואני שב ושואל: האם יש קשר בין ביטחון לבין חינוך? חד־משמעית כן. אי אפשר להפריד בין ביטחון לבין חינוך. הבוקר, בע"ה, אתחיל פרק מקצועי חדש כמורה להיסטוריה בתיכון בשדרות, וזו זכות עצומה.

ועדיין, שוב שמענו על חשש לפתיחה תקינה של שנת הלימודים. שוב על רקע תקציבים. כשמדובר בביטחון - התקציב עובר חלק. כשמדובר בחינוך – מדברים על קיצוצים. הדור שיושב היום בכיתה הוא הדור הבא של הלוחמים, הקצינים, אנשי המילואים. אז למה לא להשקיע בו כל מה שצריך?

כשנשקיע באמת – בכל התלמידים, בכל המגזרים (חרדים, ערבים, פריפריה, חינוך מיוחד) – אולי לא נצטרך עוד סנקציות. אולי ההבנה ש"אני חלק ממשהו גדול ממני" תחלחל דרך בתי הספר ולא דרך חוקים.

אולי נצליח לבנות חברה טובה יותר, בטוחה יותר, מחוברת יותר. אני מאחל לעצמי ולעמיתיי שבשנה הקרובה יתחולל נס חינוכי.

שנראה בעיניים איך ההשקעה בחינוך בונה את הביטחון האמיתי שלנו.

לומדת להקשיב

אורית לויטה, מורה בכיתה א' בבית ספר קדימה, קריית ביאליק

---

כמורה חדשה, אני גאה להיות חלק מצוות חם ותומך בבית הספר קדימה שבקריית ביאליק. אני מצטרפת לכיתה א’ בחינוך המיוחד, ואני חשה גאווה גדולה, שמחה ותחושת שליחות עמוקה. עבורי זו הגשמת חלום אישי שהלך איתי במשך שנים.

שנת הלימודים החדשה היא לא רק עוד התחלה, אלא פתיחה של מסע אישי ומקצועי. אני עדיין “תלמידה” בעצמי, עדיין לומדת את שפת החינוך, את שיטות העבודה, את ההתמודדות עם כל ילד וילדה. ובעיקר, אני לומדת להקשיב: הילדים מלמדים אותי לא פחות ממה שאני מלמדת אותם, על סבלנות, התמדה וכוח רצון.

האתגר הגדול ביותר עבורי הוא למצוא את הדרך האישית לכל תלמיד. בכיתה של חינוך מיוחד אין תבנית אחת שמתאימה לכולם. כל ילד מגיע עם עולם שלם של צרכים, כוחות, קשיים וחלומות. המשימה שלי, בהובלת המורה האם של הכיתה, היא לראות כל ילד, להאמין בו, לעודד אותו וליצור עבורו מרחב בטוח ומאפשר.

את השנה אני פותחת בהתרגשות, בציפייה להכיר תלמידים חדשים ולדעת שכל יום יכול להביא עימו רגע קטן אך משמעותי, כמו חיוך, הישג, מילה טובה.

להיות מורה משלימה בכיתה א’ בחינוך המיוחד זו מתנה גדולה. אני מודה על הזכות להיות חלק מעיצוב העתיד של הילדים. אני יוצאת לדרך עם לב מלא תודה, סקרנות והמון אמונה.

ברעד ובאמונה

אוריה אמקייס, מורה בחטיבת הביניים של תיכון ריגלר בנתניה

---

שנת הלימודים עבורי לא תהיה עוד שנה, אלא תחילתה של דרך. היום אכנס בשנית בשערי בית הספר, הפעם כמורה. רק לפני כמה שנים ישבתי על ספסל הלימודים, וכעת מונחת על כתפיי המשימה להביט אל התלמידות והתלמידים, להדריך אותם, לחנך, להיות עבורם כתובת ולעבור איתם מסע שבו גם אני מתחילה.

אחרי שנתיים של לימוד בתוכנית המצוינות “רום” לתואר ראשון בחינוך מיוחד ומתמטיקה ולתואר שני בייעוץ חינוכי במכללה האקדמית שאנן, אני מתקרבת בצעדים מהוססים אך נרגשים אל השלב שבו אכנס באמת לשדה החינוכי. אומנם במסגרת הסטאז’, אך כמורה מן המניין במערכת החינוך הישראלית.

הימים הללו, רגע לפני שמתחיל “הדבר האמיתי”, מלווים בדריכות שמשולבים בה התרגשות ומתח. מצד אחד, הרצון להביא את מה שלמדתי לשטח: גישות פדגוגיות, שיטות הוראה, ובעיקר האמונה שכל תלמיד יכול להצליח אם רק רואים אותו באמת. מנגד, יש חששות טבעיים סביב שאלות שונות: איך יראו אותי המורים הוותיקים? כיצד יסתכלו עליי ההורים? ואיך אצליח לגבש מעמד מול תלמידים שמגיעים מרקעים שונים, עם פערי ידע ויכולת, וזקוקים גם למשמעת וגם להכלה?

המערכת מציבה אתגרים נוספים. אין זה סוד שמורים רבים מתמודדים עם עומס הולך וגובר, רמת שכר שאינה תואמת את ההשקעה ושחיקה יומיומית. המחשבות הללו מלוות אותי, אך בה בעת גם מחזקות בי את הידיעה עד כמה חשובה השליחות הזו. בסופו של דבר, מעבר למבנים, לנהלים, לחומר הלימודי ולרוטינה – עומדים התלמידים. אני מבקשת לראות בהם את העתיד, את התקווה ואת הסיבה להמשיך לבחור בחינוך כאבן יסוד בהתפתחות שלנו כפרטים וכחברה טובה יותר.

אני יודעת שלא תמיד יהיה קל. יהיו ימים של הצלחות קטנות ומרגשות, לצד ימים מאתגרים ואף מתישים. אך אני מאמינה שבין הגדרת הגבולות והצבת המשמעת לבין ההקשבה וההכלה, ובין העייפות והשחיקה שעלולות להופיע לבין חוויות ורגעי סיפוק – אפשר למצוא את המשמעות האמיתית שלשמה בחרתי בדרך הזו. החיבור לתלמידים, היכולת להאמין בהם גם כשהם מתקשים, והכוח לעמוד לצידם במסע הלמידה שלהם.

הגיע הרגע שבו אני נכנסת למערכת החינוך. ברעד, בהתרגשות ובעיקר באמונה ובגאווה.

מורה, ועדיין קצת תלמידה

נעמה דהן, מחנכת כיתה א' בבית הספר ממ"ד ארנונה בירושלים

---

תמיד ידעתי שאהיה מורה. מגיל מוקדם גדלה איתי המורה שבי. לקח לי זמן לקבל את ההחלטה ללמוד הוראה. אבל הבוקר, בשעה שמונה, כשאכנס לכיתה בפעם הראשונה בחיי, כמחנכת, אדע שהגשמתי חלום.

אני עדיין לומדת במכללת אפרתה בירושלים הוראה וחינוך במסלול היסודי, וזו שנת הסטאז' שלי, אז אני כבר מורה אבל עדיין גם קצת תלמידה. התכוננתי לרגע הזה, למדתי לקראתו וחלמתי עליו. החלטתי להיות מורה בזכות המורות והמורים הגדולים שלי – ההורים שלי, שהם השראה עבורי. החלטתי להיות מורה גם בזכות המורות והמורים שלי מבית הספר היסודי ומהתיכון שהצליחו לראות אותי באמת, בזכות המורים והמורות שלי מהמכללה שמאמינים בי ובעיקר בגלל 30 המורים והמורות החדשים שלי, שאכיר יותר ביום הראשון ללימודים – התלמידות והתלמידים שלי. בתלמוד הבבלי אמר רבי חנינא: "הרבה למדתי מרבותיי... ומתלמידיי יותר מכולם". אם הייתי צריכה לתמצת את השיעור הראשון לתלמידים שלי, הייתי עושה זאת בעזרת פרקי אבות: "איזה הוא חכם הלמד מכל אדם".

שואלים אותי למה רציתי להיות מורה. פשוט: אני באמת אוהבת ילדים, יש לי סבלנות אליהם ואני מרגישה שזו זכות גדולה להיות חלק מהעיצוב שלהם ולתת להם כלים לחיים. תמיד הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות. המשפחה שלי תמכה בי לאורך כל הדרך, וזה נתן לי ביטחון ללכת אחרי מה שאני אוהבת.

אני מאמינה שהדבר הכי גדול בעולם הוא ללמד ולהצמיח אנשים. להורי התלמידים שלי אני מבקשת לומר תודה על הזכות העצומה להיות המורה של הילדים שלכם. אני מייחלת שאוכל תמיד לראות אותם בכל תשומת הלב, להקשיב להם ולתת לכל אחד מהם לצמוח.

שתהיה לכולנו שנת לימודים שלווה יותר מקודמותיה.