סל התרבות הושלך לסל אשפה: לאיפה נעלמו השיעורים עם הערך המוסף בבתי הספר?

השיעורים עם הנשמה שנמחקו מהמערכת

פעם, תלמידי ישראל לא חיו רק על מתמטיקה, אנגלית והיסטוריה. תוכנית הלימודים כללה שיעורים מעשיים שהעשירו את הנפש, הפעילו את הידיים והוסיפו קצת צבע לשגרה: נגרות, תפירה, בישול, שיעורי מוזיקה ותיאטרון. לצד אלה, היו גם טיולים שנתיים ארוכים יותר, סיורים במוזיאונים, הופעות ו"סל תרבות" שאפשר לכל ילד לראות הצגה או קונצרט לפחות פעם בשנה.

היום, כמעט כל זה נעלם. מערכת החינוך הישראלית מתמקדת יותר ויותר בליבה - מבחנים, ציונים והכנה לבגרויות - והנטל של חשיפה לעולמות תרבותיים או חווייתיים נופל כולו על ההורים.

מי שלמד בבית ספר יסודי או חטיבה בשנות השמונים והתשעים, זוכר היטב את שיעורי המלאכה. היינו צועדים אז בשמש עם תיקיית פלסטיק גדולה (לשמור על הציורים יקרי הערך), קופסת פנדה דחוסה בילקוט, וחוזרים הביתה עם שלל יצירות - חנוכייה עקומה מעץ, כרית תפורה מלאה בצמר סינתטי, מאפרה מחימר (שהוגשה בגאווה להורים שלא עישנו מעולם) ולפעמים גם עוגיות שנשרפו בתנור בית הספר.

זה אולי לא הכשיר אף אחד להיות נגר מקצועי או שף, אבל השיעורים האלו הקנו חוויה - והבנה בסיסית בחיי היומיום. מעבר לכך, הם שימשו הפוגה הכרחית מהשגרה השוחקת של מבחנים, שיעורי בית ומורה שמדבר מול לוח.

במהלך השנים, מתוך לחץ "להעלות הישגים" במבחנים בינלאומיים כמו פיז"ה, נדחקו אותם שיעורים החוצה. יותר שעות הוקדשו למתמטיקה, אנגלית ומדעים, ופחות לאמנות, מוזיקה או יצירה. כך נוצר מצב שבו תלמידי ישראל של 2025 יודעים יותר נוסחאות ופחות איך להשתמש במסור או במכונת תפירה.

כשאין תרבות - אין גם סל תרבות

בעבר, לצד השיעורים, היה לכל תלמיד גם "סל תרבות" - תקציב ממלכתי שאפשר חשיפה להצגות תיאטרון, קונצרטים, סדנאות או ביקור במוזיאונים.

"סל תרבות" היה תוכנית ממלכתית שהוקמה בשנות ה-80 ונועדה לחשוף כל תלמיד בישראל לתכנים אמנותיים ותרבותיים. אחת לשנה לפחות, כל כיתה יצאה לצפות בהצגת תיאטרון, במופע מחול או בקונצרט, לעיתים גם לסיורים במוזיאונים ותערוכות. התכנים נבחרו על ידי ועדות מקצועיות של משרד החינוך, והמימון הגיע מתקציב ייעודי - כך שגם תלמידים בפריפריה, או כאלה שהוריהם לא יכלו להרשות לעצמם, קיבלו "טעימה" מהעולם התרבותי. במילים אחרות: זו הייתה הדרך להבטיח שתרבות איננה מותרות אלא חלק מהחינוך.

אלא שכיום, סל התרבות כמעט ונעלם. לפי דיווחי משרד החינוך, בשנים האחרונות קוצץ כ-80% מתקציב "סל התרבות". אם בשנת 2019 הוקצו לו כ-39 מיליון שקלים, הרי שכיום התקציב זעום בהרבה - ולמעשה מוחק את החשיפה הראשונית שחלק גדול מתלמידי ישראל נהנו ממנה בעבר. כי כשאין ערך לתרבות, גם הסל הופך לסל אשפה.

מי שנפגע מכך הם ההורים, שנאלצים לממן בעצמם את מה שבעבר היה חלק מתוכנית הלימודים. שיעורי מוזיקה פרטיים, חוגי ציור, טיולים - כל אלה עולים אלפי שקלים בשנה. התוצאה: פערים גדלים בין מי שיכול להרשות לעצמו העשרה חוץ-בית ספרית לבין מי שלא.

באירופה - חלק אינטגרלי מהחינוך

ההשוואה לאירופה רק מחדדת את הפער. בפינלנד, למשל, שיעורי מלאכה ו"כלכלת בית" הם חלק מתוכנית הלימודים הרשמית: תלמידים לומדים לתפור, לבשל ולהבין תזונה נכונה, לצד מקצועות עיוניים. בהולנד, שיעורי מוזיקה מתקיימים עם תזמורות בית ספריות; בגרמניה, טכנולוגיה ונגרות משולבים כחלק ממסלול החובה. הדגש אינו על "חוגי העשרה" אלא על הכרה בכך שמיומנויות חיים וחשיפה לתרבות הן חלק בלתי נפרד מחינוך.

גם בטיולים אפשר לראות את הפער. בישראל, הטיול השנתי התקצר ליום או יומיים לכל היותר, ולעיתים אף מבוטל בשל חוסר תקציב או שיקולי ביטחון. באירופה, טיולים בני שבוע הם שגרה: תלמידים יוצאים למחנות קיץ, לסיורי טבע, לשבועות חילופי תלמידים במדינות שכנות. טיול אינו "בונוס", אלא חלק מהותי מהתהליך החינוכי.

המחיר של ויתור על העשרה

היעדר שיעורי העשרה וטיולים חינוכיים אינו רק עניין של נוסטלגיה. זו בעיה שמשפיעה על דורות של תלמידים. על פי נתוני OECD, תלמידי יסודי מקבלים בממוצע כ-805 שעות הוראה בשנה, וחטיבת הביניים כ-916 שעות. אבל רק כ-3% מזמן זה מוקדש לשיעורים גמישים - אלה שיכולים לכלול אמנות, מוזיקה או מלאכה. במילים אחרות: התרבות נדחקת לשוליים גם ברמה הבינלאומית, אבל בישראל המצב חמור עוד יותר.

מחקרים מצביעים על כך שחשיפה לאמנות, למוזיקה ולפעילות יצירתית מגבירה את תחושת השייכות לבית הספר, משפרת את הביטחון העצמי ומורידה מתחים. שיעורים מעשיים מפתחים מוטוריקה, סבלנות ויכולת פתרון בעיות - מיומנויות חיוניות לכל תחום בחיים. כשאלמנטים אלה נעלמים, התלמידים משלמים מחיר כפול: הם לומדים פחות כלים פרקטיים לחיים, וגם סובלים ממערכת עיונית עד כדי שחיקה.

ישראל של פעם ידעה לשלב בין ליבה לערך מוסף. כיום, נדמה שהמערכת רואה רק ציונים ולא בני אדם. כשאין שיעור אמנות, אין טיול חינוכי ואין סל תרבות, בית הספר הופך למפעל ציונים במקום מוסד שמחנך לחיים.