בצפון הארץ, בתיכון בו רוב התלמידים מגיעים מיישובים שפונו במהלך המלחמה, ראש מועצה מקומית לקח את זה צעד קדימה: בעקבות מחסור של חמישה תלמידים באחת השכבות, הוא מתקצב הסעה מיוחדת שמסיעה מדי יום חמישה תלמידים מיישוב אחר, כדי להשלים את החסר ולאפשר פתיחת כיתה נוספת. הילדים נוסעים מדי בוקר עשרים דקות כדי שהמספר על הדף יעמוד בתקן של משרד החינוך. "חשבנו שמשרד החינוך יתחשב בתיכון הזה ולא יתעקש על הנוהל הזה. מרבית הילדים שלומדים בתיכון הזה מגיעים מיישובים מפונים ועברו שנתיים קשות מאוד, הם זקוקים ליחס אישי, יש שם פערים גם בחומר הלימוד וגם צרכים רגשיים ונפשיים ובכיתה קטנה אפשר לתת יותר יחס לכל תלמיד, אבל התבדינו", הוא מספר.
"לא ייתכן שכל העתיד הלימודי והחברתי של הילדים ייקבע על חודו של ילד אחד, שבגללו יחליטו אם לפצל או לא לפצל כיתה. אנחנו כהורים פשוט מרגישים שהמערכת לא רואה אותם", מספרת תהילה. "משרד החינוך משיב תשובות מנותקות ומחזיר את האחריות למנהלת, שאין לה שום אפשרות לפעול על דעת עצמה. מצאנו את עצמנו נגררים למאבק ברשתות החברתיות, מנהלים קמפיין של ממש כדי 'לגייס' ילדים חדשים רק בשביל לאפשר לילדים שלנו ללמוד בכיתה נורמלית של 25 תלמידים ולא להידחק לכמעט 40. בסופו של דבר הצלחנו לגייס ילדה נוספת, בזכותה יתאפשר לכאורה הפיצול המיוחל, אבל גם כאן משרד החינוך לא מתחייב. הם טוענים שייתכנו שינויים ושניאלץ לחכות עד אחרי החגים כדי לדעת אם באמת ייפתחו שתי כיתות. התחושה היא שאנחנו חיים על תנאי, והילדים הם אלו שנמצאים בחוסר ודאות מתמשך". אלה הן רק דוגמאות על קצה המזלג של התופעה.
התרעות פיקוד העורף