האקדמיה הישראלית היא מקור לגאווה לאומית. הישגיה בתחומים שונים מהווים עדות לרוח היצירה, החשיבה הביקורתית והחתירה למצוינות המאפיינות את ישראל. היכולת של מדינה קטנה יחסית להוציא מתוכה מספר גדול של חוקרים בעלי השפעה גלובלית מחזקת את תדמיתה כמעצמת ידע וכמדינה מתקדמת.
האוניברסיטאות ומכוני המחקר הפכו למוסדות בעלי שם עולמי, ומשמשים כחממה לפיתוח טכנולוגי ומדעי שתורם באופן ישיר לכלכלה ולביטחון המדינה.
פרופ' מוקיר, בוגר האוניברסיטה העברית, מייצג את הקשר העמוק בין המוסדות הישראליים להישגים גלובליים. זכייתו מצטרפת לזוכים ישראלים נוספים שזכו בעבר בפרס היוקרתי.
אז למה יש תחושה שחלק מהישראלים וחלק מהמנהיגות הפוליטית מזלזלים באקדמיה? הסיבה העיקרית היא נתק אידיאולוגי של חלקים מהמערכת הפוליטית, בעיקר בימין המסורתי והחרדי, מהמסרים הליברליים שבאקדמיה, שנתפסים כשמאלניים.
חלק מהפוליטיקאים טוענים כי האקדמיה אינה ניטרלית, וכי אנשי סגל משתמשים במעמדם כדי לקדם אג'נדות פוליטיות וביקורתיות כלפי ניהול המדינה. תפיסה זו מתחזקת בשל גילויי דעת בנושאים חברתיים ופוליטיים שמתפרסמים מדי פעם.
הזלזול באנשי אקדמיה משתלב במגמה של דחיית "האליטות הישנות" על ידי פוליטיקאים. סיבה נוספת ליחס הזה לאקדמיה היא התנגדות לביקורת: אקדמיה מעודדת חשיבה ביקורתית ומערערת על הנחות מקובלות.
ערעור על מוסכמות וחשיבה ביקורתית מתנגשים לעיתים עם תפיסת יציבות שלטונית. חלק מהמנהיגים רואים בביקורת, בחקירה ובהצבת סימני שאלה איום על הלגיטימיות של פעולות הממשלה.
חלק אחר מהפוליטיקאים מפתח חוסר אמון כלפי הידע האקדמי וחושב שהוא תיאורטי. הם נוטים לקבל החלטות על פי אינטואיציה ולא על פי דעת מומחים. הזלזול באקדמיה מערער את מעמד המדע והמומחיות.
האקדמיה ממשיכה להיות מנוע צמיחה מדעי וטכנולוגי, ולכן טוב תעשה המדינה אם תסייע בקידום המצוינות האקדמית בראש ובראשונה באמצעות הכרה פומבית בחשיבותו, וכמובן באמצעות הגדלת התמיכה התקציבית, טיפוח חוקרים, עידוד חדשנות וטכנולוגיה וכמובן, חינוך הדור הבא ליצירתיות, לחשיבה מחוץ לקופסה ועוד.
ראוי להדגיש את חשיבות לימודי הליבה במגזר החרדי, כך שיתאפשר לבוגריו להשתלב במנועי הצמיחה. האקדמיה אינה מגדל שן מנותק, היא מגדלור. אור המחקר החופשי יכול להאיר את דרכה של ישראל לעתיד של קדמה ושותפות בינלאומית.
התרעות פיקוד העורף