ניב אזולאי, סטודנט שנה ד' להנדסת חשמל במכללה האקדמית להנדסה בראודה בכרמיאל, כבר הפסיק לספור את הפעמים שבהן נאלץ לעצור הכל. "נכון להיום עשיתי מעל 300 ימי מילואים", הוא אומר, כמעט באגביות. "אני אוהב לצחוק על זה ולומר שאני 'מנסה להיות סטודנט להנדסת חשמל', כי מאז שהתחילה המלחמה אני פשוט מקרטע. לפי הקורסים אני בכלל באמצע השנה השנייה, למרות שאני רשום לשנה רביעית".
עכשיו, חלק מהם חוזרים אל הקמפוס. זהירים, עייפים, אבל נחושים לסיים את מה שנעצר באמצע ומנסים לבנות מחדש את מה שהמלחמה פירקה.
"לא הצלחתי לסחוב"
"הייתי בגזרות קשות, במקומות שבהם אתה לא באמת יכול למצוא רגע של שקט", מספר אזולאי. "אין זמן לשבת ולתרגל - אתה אחראי על חיילים, על חיי אדם. אז ברור שהלימודים נדחקים הצידה".
עם הזמן, הרצף האקדמי התפרק. "פספסתי שלושה סמסטרים", הוא מודה, "באביב האחרון כבר לא הצלחתי יותר לסחוב. לא מנטלית, לא רגשית. יצאתי לחופשת סמסטר יזומה, סוג של הקפאה. פשוט לא היה לי אוויר".
גם התמיכה מצד המכללה, לדבריו, לא הספיקה כדי לגשר על הפער: "בראודה עושה מעל ומעבר בשביל מילואימניקים - יש תגבורים, יש הבנה. אבל כשאתה חוזר ישר מהמילואים לבחינות, שבוע לפני מבחן אתה בקושי מבין על מה מדובר. לפעמים פשוט התביישתי לבקש עזרה מהמרצים. לא הרגשתי שאני בכלל באותו עולם".
לאחרונה נדחה הצו הבא שלו, והוא מודה שזה שיבש לו את התוכניות, הפעם, דווקא לטובה. "הייתי בטוח שאני שוב יוצא למילואים בתחילת השנה, והכנתי את עצמי לזה נפשית", הוא מספר. "ופתאום מודיעים שדחו. זה היה שוק. כולם שמחו, המשפחה נרגעה, אני הייתי צריך רגע להבין מה אני עושה עכשיו עם הזמן הזה. זה אולי נשמע מוזר, אבל אחרי תקופה כזו אתה צריך ללמוד מחדש פשוט לשבת ללמוד. למצוא את ה'תחת לשבת' שהיה לי פעם".
השבוע הוא חוזר ללימודים עם תקווה זהירה. "אם לא היו דוחים לי את הצו, כנראה הייתי פורש", הוא מודה בכנות. "עכשיו יש לי עוד הזדמנות אחת לנסות לסיים את התואר. ברור שיש פחד שזה שוב ייעצר, אבל אני מנסה לא לחשוב על זה. בסוף, אני רק רוצה לחזור לשגרה - לשגרה הכי פשוטה בעולם, של סטודנט. בלי קסדות, בלי שקי חול, בלי פחדים. רק ללמוד, לסיים, ולהרגיש שהחיים מתקדמים שוב".
כיום, התואר שאמור היה להסתיים בשנתיים כבר נמשך אל תוך שנתו השלישית: "אני אומרת לעצמי, אם זה כבר מתעכב, לפחות שלא יעבור את השנה הזו. אני חייבת לסיים איכשהו, גם את הסמסטר הראשון וגם את האחרון. לפני חודש, באמצע המילואים, כבר שקלתי לפרוש לגמרי מהלימודים. אם לא היו נותנים לי את האופציה להשלים את הסמסטר הראשון ללא עלות, כנראה הייתי מרימה ידיים".
כמו רבים מהסטודנטים המשרתים במילואים, גם ליטקין מדגישה את התמיכה שקיבלה מהמוסד האקדמי - אך גם את גבולותיה: “האקדמית רמת גן מאוד תומכת. נותנים הארכות, מועד מיוחד, אפילו ממירים מבחנים בעבודות כדי להקל על מילואימניקים. זה מדהים. אבל זה לא תמיד מתאים לכולם. לי, למשל, זה פחות עזר. אני מעדיפה לגשת למבחן ולסיים עם זה, לא לשבת ימים שלמים על עבודה. זה זמן שאין לי, אף פעם". לדבריה, גם כשהמערכת גמישה, "יש דברים שפשוט אי אפשר לגשר עליהם. בסוף זו את מול עצמך, מול השעון".
היא נחושה לסיים את התואר, הפעם עד הסוף. "אם עכשיו שוב יקראו לי - אז נלך על ניסיון שלישי לסיים את הלימודים", היא מציינת. "אבל אני מאמינה שאפשר להסתדר. גם ללמוד, גם לשרת, גם לגדל ילדים. זה לא קל, אבל אפשרי. רק צריך לרצות באמת".
הראש לא שם
במהלך הסמסטר הצליח להגיש כמה עבודות ולגשת למבחן אחד, אבל הוא מודה שזה היה כמעט בלתי אפשרי. "ניסיתי לשלב את זה תוך כדי השירות, אבל הראש פשוט לא שם. אתה יוצא לקרב, רואה חברים שלך נפצעים, חלק לא חוזרים - ואז בלילה מנסים לקרוא מאמר על יחסי ממשל־חברה? זה לא עובד", הוא אומר בכנות. "החלטתי להקפיא את הלימודים. גם ככה כמעט לא הייתי בבית, ואשתי עם שני ילדים קטנים נשארה לבד. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות גם חייל, גם סטודנט וגם אבא".
אחרי סבב חמישי של מילואים, דני החליט להירשם מחדש. "יש בי צורך לחזור לשלוט בחיים שלי. המלחמה לקחה מאיתנו הרבה - זמן, שקט, אנשים - ואני לא רוצה שהיא תיקח לי גם את העתיד", הוא אומר. "זה לא קל. עם כל העזרה של האוניברסיטה, קשה לשבת בכיתה ולהתרכז כשיש לך בראש תמונות מעזה, שמות של חברים שלא יחזרו. אבל אני אומר לעצמי שכל צעד קטן חזרה לשגרה - זו גם דרך להתמודד".
הוא מדבר באופטימיות זהירה על התקופה הקרובה. "אני מקווה שהדיבורים על סיום המלחמה יתממשו, שהחטופים יחזרו, ושכולנו נוכל סוף־סוף לנשום", הוא אומר. "אני לא יודע אם אצליח לסיים את התואר בקצב שרציתי, אבל לפחות אני שוב בדרך. זה מבחינתי ניצחון קטן על הכאוס".
בפועל, הוא נאלץ לעצור כמעט לחלוטין את הכתיבה, לאחר ששירות המילואים הממושך התארך מעבר לכל תחזית. "אי אפשר באמת ללמוד ככה", הוא מודה. "אתה עובר בין משימות, לפעמים לא ישן יומיים, וכל פעם שאתה חוזר הביתה אתה רק מנסה לנשום. למדתי לכתוב דוקטורט בין אזעקה לקריאה לשטח".
הדוקטורט של טנא, שאותו הוא כותב באוניברסיטת אריאל, עוסק בפעילות התקשורתית של המחתרות אצ"ל ולח"י - ובתרומתן להקמת המדינה. אלא שבשנתיים האחרונות, כאמור, החזון המחקרי הזה נתקע. "אני כותב פרקים בשטח", הוא אומר. “הייתי שולח לעצמי הודעות קוליות עם רעיונות, כדי לא לשכוח. זה נשמע הזוי, אבל זה מה שהיה. בכל מקרה, נאלצתי לעצור את הדוקטורט בזכות המילואים ולחכות לשנה הבאה כדי להשלים".
לדבריו, עצם החזרה לאקדמיה הוא הצהרה. "זה לא רק לימודים", הוא אומר, "זה ניסיון לחזור לנורמליות, להזכיר לעצמנו שיש גם חיים מחוץ למדים".
התרעות פיקוד העורף