בעקבות פניית מעריב התברר לנו כי הפעם האחרונה בו ביצע המשרד סקר מקיף על האקלים החברתי-לימודי בבתי הספר ובכלל זה על סוגיית האלימות, הייתה בשנת הלימודים שקדמה לזו שבתחילתה פרצה מלחמת השבעה באוקטובר, היינו שנה"ל תשפ"ד, לפני למעלה משנתיים.
במשרד שלפו לנו מהארכיון את הסקר לפיו "רק 8% מהתלמידים חוו אלימות לעיתים קרובות" כמשהו להיאחז בו כאילו אסון 7.10, המלחמה הממושכת, הפילוג העמוק בין קבוצות בעם והשיח הרעיל של השנתיים האחרונות לא השפיעו גם על האווירה ברחוב, ועל הילדים בבתי הספר. את ההשפעה הזאת במשרד החינוך עוד לא התחילו למדוד ולאבחן מסתבר, קל וחומר לטפל בה.
המשכנו לבקש ממשרד החינוך במשך 48 שעות מספר פעמים התייחסות עניינית לגל האלימות הנוכחית והפלא ופלא, בערב חמישי הודיע השר קיש על "הקמה מיידית" של צוות בינמשרדי לגיבוש תכנית למאבק באלימות בבתי הספר. הימים הארוכים שחלפו מהאירוע בכפר קרע לא הספיקו וגם הזמן שעבר מהאירוע באשדוד לא שינה.
עוד מוסיפה "התופעה המדאיגה הזו מכונה 'תשישות חוסן': בזמן משבר מתמשך, כמו מלחמה, גם מי שנראה מתפקד, חי, צוחק - עושה זאת כשהוא עוטה 'אפוד קרמי רגשי'. הוא מכבה רגשות כדי לשרוד. הפחד, החרדה והכאב לא נעלמים - הם נדחסים עמוק פנימה, כמו אנרגיה גולמית המחפשת דרך התפרצות. ואז זה קורה. האפוד נסדק, והרגשות פורצים החוצה כזעם, כעס והתנהגות אלימה. בני נוער הם הראשונים לשלם את המחיר - מפני שמנגנוני הוויסות הרגשי שלהם עדיין לא מפותחים".
"בני הנוער שלנו לא סיימו לעכל את הקורונה, וכבר מצאו את עצמם בתוך מלחמה, שוב ללא תיווך רגשי מספק מצד המבוגרים. אין פלא שבתקופה הזאת כעס הופך לכלי ביטוי כמעט יחיד" מוסיפה ד"ר כהן, ומדגישה: "בני הנוער זקוקים ללימוד שפה רגשית וזקוקים למבוגר נוכח שידע לארגן עבורם את הכאוס הפנימי. אבל הורים רבים מתחננים לכלים ומורים מותשים ובודדים. נדמה שהמערכת עדיין רואה בהם שקופים וזו טעות חמורה".
כהן מזהירה: "ההורים והמורים הם קו ההגנה הראשון של הילדים אם לא נפעל עכשיו, המקרים הבודדים יהפכו למגפה של ממש אנחנו נראה עוד מקרי אלימות בבית הספר ובבית. יש לייצר שותפות אמיצה בין בית הספר לקהילה, להפסיק להגיב רק אחרי שקרה אסון. זאת זעקה של חברה שלמה, לא רק של בני הנוער".
התרעות פיקוד העורף