הילד שלכם מכור למסכים? זה לא כוח רצון - זה ביולוגיה | מיכל דליות

"מה אפשר לעשות? תחילה להבין שזה לא עניין של כוח רצון. זה עניין ביולוגי, ולכן ההורים צריכים לקחת החלטה ברורה ונחושה. הייתי מציעה לומר לו משהו בסגנון: ‘אנחנו עושים ניסיון משפחתי, שבוע בלי פיפ”א. אני אסביר לך למה – קראתי על איך זה משפיע על המוח, וזה פשוט לא בריא’. ההורים הם אלה שקובעים את הגבולות, לא הילד".

"המוח של ילד בן 8 עדיין לא בשל להבין השלכות. החלק שאחראי על קבלת ההחלטות מתפתח רק בסוף שנות ה־20 לחיים. כלומר, זה לא משנה אם הוא מתווכח או מתנגד, זו החלטת הורים. אפשר, כמובן, לשוחח איתו, להסביר, לשתף, אבל הקו צריך להיות ברור ועקבי. אתם האחראים לבריאות הרגשית והמוחית שלו”.

"הבכי, ההקאה, ההתפרצות, אלה דרכים (לא מודעות, כמובן) לכופף את ההורים ולקבל את מבוקשה. ואם זה עובד לה, אין שום סיבה שהיא תפסיק. חשוב להבין, ילד בריא נפשית מתנגד. אנחנו לא רוצים ילד או ילדה שהם ‘יס־מנים'. ההתנגדות היא סימן להתפתחות תקינה, אבל היא דורשת מאיתנו, ההורים, להגיב אחרת. מה כדאי לעשות? לשנות טקטיקה".

"לבחור את המאבקים הקטנים והיומיומיים בבית, ולהתחיל שם להציב גבולות, בעדינות אך בעקביות. להציב גבול באהבה, לומר ‘לא’ בצורה רגועה, בלי כעס, ולהראות שאפשר לא לאפשר – ובו בזמן לאהוב. לתת לגיטימציה לרגש (‘אני מבינה שאת כועסת / מאוכזבת / עצובה’), אבל לא לשנות את ההחלטה. כשילדה רואה שהבכי או הדרמה לא משנים את התוצאה, היא תלמד, לאט ובביטחון, שהבכי לא שולט במציאות. המטרה היא ללמד אותה, באהבה ובסבלנות, שהרגש שלה מובן ולגיטימי, אבל הוא לא זה שמנהל אתכם”.

"כשהיא אומרת ‘אני רוצה את סבתא’, היא מתכוונת לזה רק באותו רגע. זו לא הצהרת אהבה או דחייה. במקום לנסות לשכנע או להתווכח, אפשר פשוט לחבק. לומר ברוגע ‘עכשיו סבתא הלכה, אני כאן. רוצה חיבוק?’. בנוסף, בגיל הזה מתרחשת קפיצה קוגניטיבית. הילדה מבינה שיש לה רצון משלה. זו התחלה של עצמאות, וההתנהגויות האלה הן הדרך שלה להראות לכם שהיא ישות נפרדת".

"מה כדאי לעשות? לא להיעלב, לא להתרגש מדי מהבכי, לתת תחושת בחירה (קוביות או ספר? – שתי אפשרויות שההורה מסכים להן), ולהציב גבולות בעדינות. עקביות היא מילת המפתח. בסופו של דבר היא תלמד שגם סבתות הן אהבה גדולה, אבל אתם הבית”.

"קבוצה מדמה את החיים האמיתיים, וזו הזדמנות לתרגל אינטראקציה, תקשורת, תגובה ועמידה על שלה בסביבה בטוחה ומונחית. אם היא נוטה לשתוק, או להימנע מתגובה, המנחה יכול לעזור לה בעדינות למצוא מילים ולבטא את מה שהיא מרגישה. זו מיומנות שנבנית לאט־לאט דרך תרגול".

"במקביל, גם אנחנו, כהורים, יכולים לעזור. כשבתך משתפת אותך, אל תמהרי לתת עצה. עדיף לשאול שאלות שיעזרו לה להבין את עצמה, כגון ‘מה העליב אותך בזה?’, ‘מה היית רוצה שיקרה?’, ‘מה גרם לך לשתוק?’. כך היא תלמד לזהות רגשות, להבין מה חשוב לה ולבטא אותו. זהו צעד משמעותי בדרך לאסרטיביות ולביטחון עצמי”.