ספרו, "זו המציאות, ילד! - השתתפות ילדים בתכניות מציאות: היבטים משפטיים, חברתיים, אתיים וכלכליים", העוסק בסוגיה, הוצג לאחרונה באוניברסיטת בר-אילן בכנס שנערך לציון יום הילד הבין-לאומי.
שמואלי טוען בספרו כי התרגלנו לראות ילדים בתוכניות ריאליטי - מתחרים בשירה, מקסימים שופטים ומבדרים את הקהל - אך כמעט איש אינו עוצר לשאול מי שומר על הילדים הללו.
"תכניות מציאות הפכו לחלק משגרת הבידור שלנו, כשילדים ונוער השתתפו בהן מההתחלה, חולמים - או שהוריהם חולמים בשבילם - על פרסום ותהילה. אנחנו שומעים על אלה שהצליחו.
אבל מה קורה לאלה שחזרו הביתה עם לא יותר מאכזבה, אולי השפלה, או גרוע מכך - עם נזקים, לפעמים לכל החיים?" אומר שמואלי. הוא מבקש לפתוח לדיון ציבורי שאלות כמו: האם דיני עבודת ילדים מאפשרים בכלל להוציא ילדים לתעשיית הבידור במהלך הלימודים?
האם ילדים באמת מסכימים לצילומים כאלה? והאם הסכמת ההורים בשמם תקפה - גם במקרים כמו "סופר נני", החושפת הורות וילדים דרך הצצה לבתים אחרים?
שמואלי מוסיף: "הדאגה שלי היא לא רק לילדים המשתתפים בתכניות, אלא גם לילדים ולמבוגרים הצופים בהן. יש חשש שילדים הצופים בתכניות ירגישו נחיתות מול ילדים שמגיעים מהר לתהילה, או לחלופין יקבלו מסר מוטעה שלפיו הילה ותהילה מגיעות מהר בחיים - ואז יתאכזבו".
עם זאת הוא מודה: "מצד שני, ילדים בחלק מתכניות הריאליטי מוכיחים שבעבודה קשה אפשר להגיע לפסגה, ולא תמיד מוצגת רק כוכבות מהירה.
חלק מהמשתתפים מגיעים מהפריפריה, חלקם מאותגרים מבחינת משקל, מראה ועוד, והצופים רואים שלא רק ילדים בתבניות מסוימות מגיעים לטלוויזיה ומתפרסמים".
בספרו הוא רומז כי בחלק מהתוכניות השפלה והעמדת המשתתפים במצבים לא נוחים הן מרכיב מרכזי בתוכן, ואומר: "אפשר בהחלט לקיים אודישנים מכבדים בלי השפלה.
יש להניח שזה לא יוריד את הרייטינג, גם אם יש צופים ואולי מפרסמים שמתרגשים מ'לראות דם'. ואם זה בכל זאת יוריד את הרייטינג - זהו מחיר שחייבים לשלם. יש גבול".
לדבריו, יש להתחיל ברגולציה בעיקר על הערוצים המסחריים בטלוויזיה, ובהמשך להטמיע שינויים גם בפלטפורמות נוספות, שהן בעייתיות יותר לאסדרה ולפיקוח.
פרופ' שמואלי אינו פוסל על הסף חשיפה של ילדים בהפקות בידור, ואף כתב בעבר כי "בית ספר למוזיקה" - שספגה ביקורת ממומחים רבים - היא בין התכניות בעלות פוטנציאל הנזק הנמוך ביותר בהשוואה לאחרות. אך האם אסדרה משפטית של הסוגה לא תתרום דווקא לקיבוע התופעה, שלא ברור אם יש בה יותר נזק מתועלת?
"החוכמה לפעמים היא לא לאסור הכול באמצעות חקיקה. זה קל מדי, ולרוב לא מועיל. המשפט אינו חזות הכול, ואי אפשר להתעלם ממגמות חברתיות", אומר שמואלי.
"זה לא אומר שכל מה שמעניין צופים ומושך מפרסמים לא צריך לאסדר, אבל גם אי אפשר לאפשר 'מלחמות גלדיאטורים' מודרניות רק כדי לספק את רצון הקהל - על חשבון קטינים, שהם האוכלוסייה המוחלשת הזקוקה ביותר להגנת החברה והמשפט".
לדבריו, האתגר הגדול הוא לאסדר מבלי "לשפוך את התינוק עם המים", למשל באמצעות אמנה מחייבת בין גופי השידור למשתתפים, פיקוח רגולטורי ראוי וטיפול אפקטיבי בהפרות.
התרעות פיקוד העורף