"התפרצויות זעם אינן סיבה לפחד. להפך, הפחד של ההורה גורם לתגובות לא נכונות. חשוב להגיב בשקט ובנחישות, להסביר לילד שצעקות אינן מקובלות במרחב המשותף, ולאפשר לו לפרוק את הכעס במקום מוגדר. לא בנאומים, אלא ביצירת חוויה חוזרת כמו 'כשתירגע תוכל לחזור'. ילדים לא לומדים ממילים יפות, אלא ממציאות עקבית. אחרי חזרות רבות, בלי כעס ובלי דרמה, הילד יבין את הכללים ויסתגל למציאות החדשה. זה תהליך, והוא לוקח זמן".
"אם בוחרים שלא להפחיד, האחריות עוברת אל ההורה: השגחה צמודה וחזרה עקבית על כללים פשוטים כגון 'לא פותחים דלת בלי לקרוא לאמא או לאבא', 'אם מישהו פונה אליך, אתה קורא לי מיד', והצבת גבולות ברורים במציאות היומיומית. אם בוחרים להזהיר, חשוב לעשות זאת בשפה רגועה, עניינית, לא דרמטית ולא מאיימת, בלי תיאורים מפחידים. בסופו של דבר, כל משפחה צריכה לבחור את האיזון שמתאים לה, ולזכור כי אין פתרון מושלם, יש רק בחירה מודעת".
"אבל תרופה לבדה אינה פתרון קסם. הטיפול חייב להיות מערכתי, כולל הדרכה הורית, התאמת הבית, פירוק משימות לחלקים קטנים, ועזרה יזומה במצבים שמציפים את הילד כמו התארגנות בבוקר או סידור החדר. ילדים עם הפרעת קשב שאינם מקבלים מענה נכון גדלים עם דימוי עצמי נמוך. היום אנחנו כבר יודעים טוב יותר ויש לנו כלים. חשוב לזכור כי כשההורה לומד איך לעזור, הילד מצליח לפרוח".
התרעות פיקוד העורף