מחקר חדש, שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי Frontiers in Sustainable Cities, טוען כי מוסדות להשכלה גבוהה בישראל ובעולם יכולים - ואף חייבים - לשמש מודל לפעולה סביבתית כוללת, ולא להסתפק במיתוג ירוק.
החוקרים מציגים אחד המיפויים הרחבים ביותר שנעשו עד כה בתחום הקיימות בקמפוסים, הכולל סקירה של יותר מ-180 מקורות ודוגמאות מ-40 מדינות, ומציע תשתית מקצועית ומעשית לתכנון, יישום ומדידה של קיימות אקדמית רב-מערכתית.
בעוד שמוסדות רבים מתמקדים ביוזמות מקומיות, נקודתיות או ייצוגיות בלבד, מבקשים החוקרים לשנות את נקודת המבט ולראות בקמפוס "מיקרו-עיר" - מערכת שלמה הכוללת אנרגיה, מזון, תחבורה, ניהול פסולת, מדיניות רכש, גינון מקומי, תרבות ארגונית, אחריות חברתית, מגורים וחינוך מתמשך לאורח חיים מקיים.
במאמר מוגדר הקמפוס כ-"מבנה חי ולומד" (living and learning system) - מרחב שאינו מסתפק ביישום עקרונות סביבתיים, אלא גם מייצר ידע חדש, משפיע על הקהילה ומעודד שותפויות עם סטודנטים, סגל וגורמים אזוריים.
לפי הגישה המוצעת, הקמפוס אמור לשלב תשתיות, תרבות ארגונית, בריאות, מדיניות ציבורית, רגולציה והתנהגות אישית - כמרחב של חינוך מעשי לקיימות.
ד"ר זהר ברנט-יצחקי, ראש מרכז המחקר לקיימות סביבתית וחברתית במרכז האקדמי רופין ומוביל המחקר, מסביר: "קיימות אמיתית לא מתחילה ונגמרת בפאנלים סולאריים או בסמל ירוק באתר האינטרנט. אם מוסדות אקדמיים רוצים להיות באמת מקיימים, עליהם לאמץ חשיבה הוליסטית המתייחסת לכלל היבטי הקיימות - מניהול משק האנרגיה, דרך תכנון מבנים ותקנים, ועד לניהול פסולת, גינון ותרבות ארגונית".
מסקנות המחקר מצביעות על נכונות גוברת של מוסדות רבים לפעול בתחום הקיימות, אך גם על פער משמעותי ביישום בפועל. בין החסמים המרכזיים שזוהו: היעדר מדדים אחידים למדידת קיימות אקדמית, קושי בגיוס תקציבים ייעודיים, חסמים תרבותיים בתוך הקמפוסים עצמם ושיח מוסדי שאינו תמיד כולל את כלל הקהילה האקדמית.
לצד זאת, החוקרים קוראים לגיבוש רגולציה לאומית בתחום הקיימות בקמפוסים, הכוללת מדדים להשוואה, יעדים מדידים ותמריצים מוסדיים.
התרעות פיקוד העורף