לפי עמדת בטרם, מערך הגיל הרך בישראל, הכולל כ-543 אלף ילדים מגיל לידה ועד שלוש, מצוי בשנת 2026 במשבר עמוק המאיים על שלומם של פעוטות רבים. חוק הפיקוח על מעונות יום, שנחקק בשנת 2018, חל על מסגרות המונות שבעה ילדים ומעלה בלבד. בפועל, כ־21% מהילדים במסגרות לגיל הרך נמצאים במסגרות קטנות יותר, שאינן כפופות לפיקוח כלשהו, ונמצאות ב"שטח מת" רגולטורי – ללא בקרה, הכשרה מחייבת או בדיקות בטיחות שוטפות.
בארגון בטרם מצביעים על כך שהמצב נובע בין היתר ממחסור חמור במעונות מפוקחים. הביקוש למסגרות מוסדרות עולה משמעותית על ההיצע, ובאזורים רבים אין מענה ציבורי או מסובסד. בהיעדר חלופות, גם הורים המבקשים לשלוח את ילדיהם למסגרת בטוחה נאלצים לפנות למסגרות פרטיות ולא מפוקחות. התאמת מבנים קיימים לדרישות החוק כרוכה בעלויות גבוהות, שמפעילי מסגרות קטנות מתקשים לעמוד בהן, מה שמעמיק את הפער בין הרגולציה לבין המציאות בשטח.
לצד בעיות התשתית, המערכת סובלת ממשבר כוח אדם חריף. לפי בטרם, קיים מחסור של כמעט מחצית מכוח האדם הנדרש להפעלת מסגרות לגיל הרך, לצד תחלופה גבוהה של מטפלות. השכר הנמוך, העבודה הפיזית הקשה והאחריות הרבה מקשים על גיוס ושימור עובדים. במסגרות שאינן מפוקחות, היעדר חובת הכשרה בסיסית בהתנהלות בטוחה ובעזרה ראשונה מוביל לניהול סיכונים לקוי בסוגיות קריטיות לחיי הילדים.
הסיכון הבטיחותי, כך נטען, אינו מתחלק באופן שווה באוכלוסייה. בארגון בטרם מדגישים כי הוא גבוה במיוחד בקרב אוכלוסיות מוחלשות באשכולות סוציו־אקונומיים נמוכים, שבהם המחסור במסגרות נגישות כלכלית דוחף הורים למסגרות הזולות ביותר – שלרוב גם אינן מפוקחות. מסגרות אלו אינן נדרשות לבדיקות של כיבוי אש, מהנדסי מבנים או פיקוח על בטיחות מוצרי תינוקות, מצב שמעמיק פערים חברתיים ומגדיל את הסיכון לפגיעות.
מחסור משמעותי במסגרות מסובסדות ברשויות מאשכול סוציו־אקונומי נמוך
עמדה נוספת שתוצג בדיון מיוחד מחר בכנסת, שבו הזהירה התאחדות מעונות היום הפרטיים בישראל מפני התרחבות תופעת המעונות הפועלים ללא רישיון. בהתאחדות טענו כי היעדר הסברה ואכיפה אחידה מוביל לכך שאלפי משפחות אינן מודעות לכך שהמסגרות שבהן שוהים ילדיהן אינן מפוקחות. לדבריהם, החמרת רגולציה ללא מתן פתרונות מעשיים עלולה להביא לסגירת מעונות חוקיים ולפגיעה נוספת בהיצע המסגרות לגיל הרך
בארגון בטרם מסכמים כי נדרש שינוי מערכתי, הכולל הרחבת הפיקוח גם למסגרות קטנות, הגדלת ההשקעה הציבורית בגיל הרך, חיזוק ההכשרה והליווי המקצועי לצוותים, ומתן פתרונות ביניים למסגרות קיימות. לדבריהם, הבטחת סביבת טיפול בטוחה לילדים בגיל לידה עד שלוש אינה סוגיה מגזרית או כלכלית, אלא זכות בסיסית של כל ילד וילדה בישראל.